שני סרטים ישראליים יוצאים באותו יום?! אם אתם רוצים עדות ליצר ההרס העצמי של הקולנוע הישראלי, תעדו ביומניכם את התאריך הזה - 28.4, שבו שני סרטים, האחד גדול, השני קטן, נדחפים לאותו סוף שבוע ובעצם הורסים לשניהם את הסיכוי להצליח.

כפי שאני רואה את זה, לסרטים ישראליים יש קהל פחות או יותר קבוע של כ־200 אלף צופים שמחכים שיגיע סרט בוגר (אך משעשע ומרגש) שהם ילכו אליו. נדמה לי שאם הייתם שמים מצלמות בכניסה ל"סיפור גדול", "פעם הייתי", "נודל" ו"שבעה" ייתכן ותגלו שמדובר פחות או יותר באותם אנשים. כשסרט חורג מקו ה־200 אלף כלפי מעלה, זה סרט שהצליח לשבור את תקרת הזכוכית של הקהל המקורי ולהביא קהל שבדרך כלל לא רואה סרטים ישראליים. אלא שמאז ספטמבר לא היה אף סרט ישראלי שהצליח להביא מספרים גדולים של צופים.

האם "וביום השלישי" או "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" יצליחו בכך? מסופקני. ואם אתם עוצרים כאן לרגע כדי להחליט איזה סרט ישראלי אחד ויחיד לראות בסוף שבוע, הגעתם למקום הנכון. ובכן, בדו־קרב בין "וביום השלישי" ובין ז'ה טם איי לאב יו" אני בוחר ב"ז'ה טם". תכף יהיו גם נימוקים.

"וביום השלישי", סרט הבכורה של משה איבגי כבמאי קולנוע, הוא סרט גדול מידות (יחסית), מושקע, לילי, אפוקליפטי ועם מספר רב של דמויות. "ז'ה טם" הוא חלק ממגמה הולכת וגוברת של הקולנוע הישראלי לצאת ולצלם מיד ומהר, בלי לחכות לקרנות. ואכן הסרט עוסק בשני אנשים שהולכים ומדברים על החיים. סרט קטנטן. שניהם לא מושלמים, אבל "ז'ה טם" לפחות ממוקד יותר. הנה הרחבה על הסרטים.

"וביום השלישי": רעיון אמביציוזי שלא הבשיל

אני מודה: חיבבתי לא מעט מהסרטים הישראליים שראיתי בשנה האחרונה. התפעלתי מהם והתרגשתי מהם. אבל בתוך כל זה היה סרט אחד שממש לא הצלחתי להתחבר אליו, או אפילו סתם לחבב אותו, וזהו הסרט הזה. איזה ברדק עצום של דמויות, עלילות משנה ובנייה לעבר קתרזיס שלא מגיע. והעניין הוא שיש לסרט הזה כמה וכמה מעלות ורגעים יפים שרק חושפים איזה פוטנציאל היה לו, אם רק היה, נו, אחרת.

הסרט עוקב אחר שלוש דמויות נשיות במצוקה ושוזר בין עלילותיהן במשך שלושה ימים. נקודות זכות? ובכן הנערה גל סלומון, המגלמת את אחת הדמויות הצעירות בסרט, די הדהימה אותי בהופעה מרשימה. וגם כמה וכמה מהשוטים שאיבגי עיצב עם הצלם שלו יורם מילוא מצליחים להיות ארוכים ומפותלים ולעיתים מפתיעים לטובה.

אבל מה קורה בסרט הזה? יש בו שלוש נשים (ונערה) שמגלות שהחיים חרא, בייחוד לנשים, ושכל הגברים יאנסו אותם, יגנבו מהם, יתקפו אותם ויעשקו מהן והגיע העת להשיב מלחמה. אבל מה קורה ברקע העלילות העיקריות? אנשים נראים לחוצים, מבוהלים, לפתע הם נראים עם מסכות חדר ניתוח, ולבסוף... נראה כאילו היתה לסרט איזו עלילת משנה שעסקה באיזושהי קטסטרופה מתקרבת שכנראה הוסרה, אבל רמזים לה נותרו ברקע והם רק חושפים עד כמה פרום הסרט, שנראה כמו רעיון אמביציוזי מאוד שמעולם לא הבשיל. אותה קטסטרופה לא ברורה שאמורה לגמד את מצוקות האנשים הקטנים, מעניקה לסרט את הרובד התנ"כי שלו, שנגזר גם משם הסרט, כאילו הוא מציג את הימים האחרונים של סדום בת ימינו. רעיון יפה, אבל האם הוא רק בראשי? כי הסרט נותר עמום באשר למה בדיוק קורה בו.

וכך, אל מול הופעות נאות של כמה מהשחקניות - עלית קרייז מרשימה, הילה פלדמן (בעירום מלא) מרשימה אף היא - ניצבות גם כמה סצנות מביכות למדי, בעיקר של הדמות שמגלם שרון אלכסנדר שלא ברור מה קורה איתו שם. הסרט הזה, למרות סיום מפתיע שמצליח להיות אפקטיבי למדי, הוא בלגן עצום של שאפתנות שיצאה משליטה.

ציון: שני כוכבים וחצי

"וביום השלישי". במאי: משה איבגי. שחקנים: הילה פלדמן, עלית קרייז, שרון אלכסנדר, אפרת בן צור, גל סלומון. 120 דקות

"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל": תום ורעננות

סרטו העלילתי הראשון של דני מנקין (האיש שמאחורי הסרטים התיעודיים "18 קילו של אהבה" וכעת "הדולפין") שבה את ליבי כמעט מיד מראשיתו. לפני כמה שנים עלה בראשי רעיון לכתוב סרט שלם המתרחש במשך כמה שעות בשדה תעופה, בעת ששתי דמויות ממתינות שם לטיסות ההמשך שלהן הביתה. בשש או שמונה שעות ההמתנה שלהם השניים עוברים מערכת יחסים שנראית כאילו היא ממצה חיים שלמים של זוגיות. ואז כל אחד ממשיך לטיסה שלו, כאילו הוא עבר חיים מלאים שטענו אותו להמשך חייו העצמאיים. אפילו היה לי שם: "המראות ונחיתות". באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב. יש לי אפילו איזשהו סינופסיס שכתבתי ושחשבתי שיום אחד אעשה עם זה משהו.

ובכן, דני מנקין פחות או יותר הקדים אותי ויצר סרט חינני להפליא שיוצא בדיוק מאותה נקודת מוצא: מוקי מגלם מוזיקאי חסר החלטיות שמחליט להפתיע את חברתו לשעבר בהצעת נישואין, שאולי תשיב אותו אליה. לשם כך הוא עולה על מטוס באופן ספונטני כדי לטוס אליה לניו יורק. על המטוס הוא פוגש נערה בריטית, ובפראג הם צריכים לחכות לטיסות ההמשך שלהם. אז הם מסתובבים כל הלילה בעיר מדברים, מתקרבים ומתלבטים. ריצ'רד לינקלייטר עשה עם אותו רעיון את "לפני השקיעה" שלו, שסרטו של מנקין מזכיר למדי, לפחות בפורמט, אם לא בתוכן או בסגנון.

מנקין גייס לעזרתו צוות מכובד למדי של תומכי תוכן מאחורי הקלעים: אשכול נבו אחראי על הקריינות, ואילן הייטנר, חגי לפיד ואלון בנארי סייעו בכתיבה. הזיווג של מוקי עם השחקנית נרונה קפלן עובד היטב. אלא שבאופן מפתיע למדי גם כשהשאפתנות באה במנות קטנטנות, גם כאן לא תמיד הכל עובד.

"ז'ה טם" הוא סרט עמוס פוטנציאל, עם כמה רגעים מקסימים, אבל גם כמה החמצות. כך למשל, נדמה שבמקום התקרבות הדדית איטית, הבחורה דווקא יוזמת את הקשר מלכתחילה, אולי כי להבדיל ממנו היא אוהבת לבחוש בחיים של אחרים. זה מותיר את הצמד פחות או יותר במצב די סטטי, שמוציא אותם מהסרט כשהם במצב די זהה לזה שבו הם היו בפתיחתו. זו החמצה. גם חלק מהסצנות פחות טובות מאחרות או שחוזרות זו על זו. גם באשר להקריינות אני לא יכול שלא לתהות עד כמה היא חיונית. וכן, עם כל האנשים השנונים שעבדו על הסרט איכשהו ציפיתי שהוא יהיה קצת משויף וחד יותר.

אבל אל מול מגרעות נקודתיות נמצא סרט שיש בו גם תום וגם רעננות, שמייצג סנונית ראשונה לגל הצעיר והאלטרנטיבי שעומד לשטוף את הקולנוע הישראלי, של סרטים אינטימיים, זוגיים, קטנים, אישיים, שהם ההפך המוחלט מהרצון לייצר נראטיבים עצומי ממדים כמו "וביום השלישי". ולכן "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" הוא הסרט שאם אתם סקרנים באשר לסרטים ישראליים כדאי לכם לתמוך בו. הוא הקטן והעצמאי, מול סרט גדול וממוסד יותר, אבל זה שיש בו נשמה גדולה יותר.

ציון: שלושה כוכבים

"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל". במאי: דני מנקין. שחקנים: מוקי (דני ניב), נרונה קפלן. 80 דקות