אם הייתי יושבת בסלון של חברים והם היו מציגים לי את הדמויות של "עם סגולה", על כל מבטאיהן ותנועות הגוף המוגזמות, יש להניח שהייתי צוחקת. אם הייתי משלמת 20 שקל בתיאטרון פרינג' כדי לחוות את הדברים הללו בערב אימפרוביזציה של תלמידי שנה ג' למשחק, הייתי מחייכת. אבל כאשר אני יושבת מול הטלוויזיה, ורואה את כל זה במסגרת אחת ההפקות הכי יקרות של קשת בשנים האחרונות, אני עצובה.
מדכדך לראות כיצד שלושה מבצעים מוכשרים מגישים לי תוכנית שאין בה דבר בעל ממשות או חן. מבאס לחשוב שאחרי שהוציאו כל כך הרבה כסף על הפקת עילית, פתיח יפהפה ולוק מרשים, לא נשאר דבר לכתיבה איכותית, וזאת למרות שאחד הכותבים, איתי כ"ץ, חתום גם על "הישראלים" הנושנה והמצוינת, שרסיסים ממנה ניכרים בלוק של "עם סגולה", אך רוחה נעדרת. עצוב, ואפילו מקומם, להבין שהדבר הזה עבר עורך, קבוצות מיקוד, מנכ"לים וסמנכ"לים, ואף אחד לא עצר אותו מלהגיע אל המסך.
באף אחד מהמערכונים, המתארים ישראלים ברחבי העולם, אין יותר מרעיון אחד שממוחזר שוב ושוב בלי הפתעות והתפתחויות. בדרך כלל אלה רעיונות פשוטים מדי: ערסית רוצה שבעלה העובד בממשל אובמה יעשה לה פרוטקציות, משפחה מגיעה לתאילנד לשחרר את הבן מהכלא אך הולכת לבלות במקום, סטלנים בהודו מתווכחים על מילים של שיר.
הכותבים לא התאמצו לבנות עוד קומות של תוכן על כל זה, ובנו על המיומנות של שלום מיכאשווילי, ציון ברוך ואסי ישראלוף, שתגרור את העסק עד הסוף. אלא שאפילו בביצועים יש חריקה. מה קשור ידועים כמבצעים מעולים לדמויות, אבל משהו במעוף שלהם הלך לאיבוד, והמנעד שלהם צומצם לזה שבין תימני מוגזם לעיראקי מוגזם. שוב ציון מטה את גופו אחורנית, בין אם הוא אשה עצבנית או מתאבק סומו רזה; שוב אסי הולך עם רגליים מפושקות כקוף נטול מודעות; שוב שלום מסתפק בדמות הסטרייט־מאן, ומקסימום מכניס מדי פעם מבטא רומני, לזכר פולי מהגשש. פתאום כל זה לא עובד יותר.
אם בכל זאת היה רגע אחד שבו לא הייתי עצובה, היה זה בפתיח והסוגר הקצרצרים, שבהם ישראלוף מגלם טייס עם מניירות של נהג מונית, ולרגע נותן הצצה למה שחיפשתי: אמירה על ישראליות לוחצת בעידן הגלובלי. זה נונסנס, מקורי, וזה מתפתח, אבל גם אם אסי מצליח להמריא תוך שהוא צועק שנשרף לו הווינקר — כל היתר פשוט מתרסק.
ציון: 2 כוכבים
"עם סגולה", שבת, 22:35, ערוץ 2
