אני לא אתאהב יותר. אני לא ארגיש את התחושה המעקצצת של זיפי גבר אחר על הלחי שלי, את ההתרגשות של הפעם הראשונה שהוא ילטף את המתניים שלי. אני לא אשב בעבודה עם לב מתפוצץ מחוסר הוודאות של מתי הוא ישלח לי הודעה חזרה, ואלחך בתאווה מחשבות של איך היה הדייט. אני לא אריץ מחדש בראש באמצע הנסיעה באוטובוס את הלילה של אתמול, איך איך שזה הרגיש, איך הוא מריח, איך הוא מנשק. שום דבר מזה לא יקרה לי שוב.
אני כבר מאוהבת, ומאמינה שמצאתי את בחיר ליבי. בלי להתפשר, בלי להיות עם מישהו כי אני מפחדת מבדידות, בלי להיות עם מישהו שלא מתאים לי. מצאתי את האהבה הגדולה שכולם מדברים עליה, זאת שלא ידעתי שקיימת גם לאנשים שחיו בצל, זאת שחשבתי שמגיעה רק למי שחיי בשמש כל חייו. הנה, זה ביד שלי. אבל יחד עם הבחירה שלי, אני יודעת שיש דברים שאותם לא אעשה שוב. וזאת אולי הסיבה המובילה לבגוד.
רוצה גבר שכמוהו לא הרגשתי עדיין
הזוגיות שלי טריה, אבל מתיישנת מהר. שלוש שנים וחצי של אהבה גדולה שמתגברת ומתבגרת. ועם ההתבגרות הזאת אני פתאום מבינה את מה שבזתי לו כל השנים שבהם הייתי רווקה. אני מבינה פתאום שאנשים לא סוטים ממונוגמיה בגלל סקס. אנשים סוטים ממנוגמיה בגלל האהבה.
אנחנו חיים רק פעם אחת, ולפעמים התחושה שהעולם גדול ועסיסי ובעיקר ארעי וזמני מתגברת על התחושה של קביעות על כדור הארץ. ואם אין לי קביעות, אז למה לי להגיע כל הזמן בזמן לעבודה? או, בקיצור, למה באמת לא לפתוח את הלב למישהו אחר, ולעוד מישהו?
נכון שאהבה ארוכת טווח היא אמיתית, נכונה, משמעותית. אבל גם התחושה הפראית של להרגיש חי, באמת להרגיש את זה ולא רק לדעת את זה, היא תחושה של התעלות רוח, אמיתית בדיוק, ואולי לפעמים יותר, מכל ערב סרטים על הספה עם מאמי.
להרגיש חיה זה לתפוס מבטים נוטפי תשוקה מהעבר השני של החדר, מישהו חדש שחושב שאני מבריקה, גבר שכמוהו לא הרגשתי עדיין.
אז מה עושים עכשיו? עכשיו שהגעתי למסקנה שלא אתאהב יותר, שלא ארגיש עקצוצים מרגשים של גבר חדש במיטה, שלא אדע איך זה מרגיש לטבוע בתוך נפש של אחר, עד שהמחנק הופך לאוויר לנשימה בעצמו?אין לי מחוייבות לאף אחד חוץ מעצמי
אני מאמינה שהמחוייבות היחידה שיש לאדם בחיים היא לעצמו. כמה שקשה לעכל, לשמוע, לחשוב על זה, אבל אין לנו מחוייבות לשום דבר מלבד האושר שלנו. ודווקא מכאן צומחת המסקנה הבנאלית שלי, שבה לעשות את מעשה סמנת'ה מסקס והעיר ולחזור לחיי הרווקות בתוך או מחוץ לזוגיות מאושרת (או כפי שהיא הגדירה : יש לי מערכת יחסים ארוכת טווח של יותר מחמישים שנה, וזה עם עצמי), היא מעשה מנוגד למושג האושר.
במחשבות נוסטלגיה על חיי הרווקות, בדיוק כמו במחשבות נוסטלגיה על חיי הצבא, אנחנו זוכרים רק את הטוב. אף אחד לא זוכר את הכאבים. כשאנחנו חושבים על הצבא, למשל, אנחנו חושבים על החברים שהכרנו, זוכרים רק את הצחוקים שהיו, את היום בו זרקנו רימון (נשבעת, בקורס מ"כיות זורקים רימון), אבל אף פעם לא את השמירות, את הלילות חסרי השינה, את התסכול, הכאב, הבדידות. המוח שלנו בנוי בצורה מסויימת בה אנחנו זוכרים את רגעי השיא הגדולים, הטובים והרעים, ולא את רגעי השפל הקטנים, היום יומיים, המדממים.
אני זוכרת רק את הריגוש, התחושה שמציפה אותי כשמישהו מבין אותי, כשמישהו נשבה בקסמיי, כשמישהו הולך שבי אחרי ואני אחריו. אני זוכרת רק את תחושת הניצחון הקלה. הטפיחה לאגו, אפילו.
אבל החיפוש אחרי האושר הוא עסקה שלא כוללת אגו, גביעים או חריצים בחגורה. היתה לי תקופת רווקות מטופשת. למרות שבעזרתה אני יכולה לכתוב טורים על סקס ויחסים, היא השאירה בי גם את התחושה המצמררת של ריקנות אמיתית, בה ביקשתי למלא חסכים עם פלסטרים, לא עם משמעות. ולא בא לי לחזור לשם יותר, רחוקה מעצמי, מחוייכת, בחצאית קצרה ולב שבור. הייתי שם, חוויתי, הבנתי. די, לא רוצה עוד. כבר מצאתי, אז מה עוד אני מחפשת?
זה כמו לזכות באליפות העולם, ואחרי שקיבלתי את הגביע אני אזרוק אותו הצידה ואגיד יאללה, שוב.
אז נכון, אני לא אתאהב יותר. אבל אני גם לא אמות מאהבה. לא אחווה שיברון לב. לא אשן במיטה שמריחה כמו הבושם של אהוב שלא יחזור אלי יותר כי הוא מחפש את האושר שלו גם, רחוק ממני.
אני מאוהבת בגבר שגורם לי לצחוק כל כך שאני מפחדת שיום אחד אני אתפוצץ לכדי כדור אושר ואנחת במופע קונפטי גדול בסלון. אני מאוהבת בגבר שהוא סלע איתן ולא מפחד מדמעות או מלקחת יד של ילדת ירח ולהוביל אותה בבטחה לכיוון אור השמש.
אני מאוהבת בגבר שהוא התאום המרושע שלי (למרות שהוא טוען שהוא התאום הטוב כל הזמן – הכחשה), במי שאני בוטחת בו גם בחדר מלא סקרלט ג'והנסוניות חטובות. אני מאוהבת בגבר שאחרי כל כך הרבה זמן מביט בי באותה תשוקה וחמלה שתמיד חלמתי שאמצא. המבט שלו מנסר, מרגש, מלא אהבה.
אני מאוהבת במישהו שגורם לי לרצות לחיות לנצח.
אני לא אתאהב יותר, אבל אם אני רוצה להיות מאושרת, אני צריכה לבלוע את הגלולה המרה של לחיות בלי עקצוצים חדשים ומרגשים, ולהנות מהאושר שיש לי כרגע בידיים.
נכון, החיים קצרים. ואין לי זמן לשברונות לב, מרגשים ככל שיהיו. בנאלי, תפל, משמים, אפילו חס ושלום שמרני, אבל אני לא אתאהב יותר.
וזה ממש בסדר.
