הרבה אנשים מתנגדים לחגיגת חג נוצרי כמו ולנטיינז, ומרימים גבה בספקנות כאילו הודעתי שאני הולכת לעשות הטבלה בכנסייה, ושם אני טובלת בדם נוצרי. ובכן, השנה אחגוג לי ולנטיינז על אפכם ועל חמתכם. למה? כי הרווחתי את זה ביושר, זה למה.
בניגוד לרושם שיצרתי בכמה טורים, רוב החיים הייתי לבד. לא רק שלא הייתי עטופה באהבה, אפילו לא הייתי עטופה בחיבה, או הדבר הטוב הבא – איברי גוף גבריים.
לא הייתי מהנערות האלו שחוו נשיקה ראשונה ומתוקה תחת עץ אלון רענן בגיל 13 עם הילד של השכן, לא הייתי מהתיכוניסטיות האלו שהסמיקו כשהחבר שלהן שלח להן פתק חמוד באמצע השיעור, ואפילו לא הייתי מהחיילות האלו עליהן התבסס סרט הפורנו הישראלי הראשון (לצערי, כמובן). איך שלא נסתכל על זה, עד לארבע – חמש השנים האחרונות, בחלק הארי של חיי הייתי די לבד. ולא, זה לא היה לבד עוצמתי של בחירה, אלא לבד קטן, חלש, חסר כוחות.
נדמה לי שקוראים לזה בדידות.
למה אף אחד לא התאהב בי אף פעם?
הייתי שונה מכולם במובן הזה, וגם הרגשתי ושידרתי שאני חריגה בעל כורחי. הייתי חד הקרן מביבר הזכוכית, למי שזוכר על מה לעזאזל אני מדברת. שלא תטענו להטעיית הציבור בתקשורת: עודני שונה וחריגה, פשוט עכשיו זה תפס איזה נופך סקסי ומסתורי, וגם בא מבחירה.
אבל כשהייתי נערה ובתחילת שנות העשרים, החריגות הזאת שלי בחוסר הניסיון המיני והרגשי התבטאה בעיקר בתחושת חוסר ערך עצמי. תמיד חשבתי – למה כולם ולא אני? אני באמת כזאת נוראית? כמה לא מושכת אני יכולה להיות שאף אחד לא התאהב בי אף פעם?
אחרי תקופה מסויימת גם הורדתי את סטנדרט השאלה ותהיתי ביני לבין עצמי איך אף אחד לא נמשך אלי מספיק אפילו לסתם סטוץ. סך הכל לא נולדתי בתרבות שמקדשת את הבתולים, וגם לא גרתי בסביבה שמקדשת כל כך צניעות. כולם מסביבי התנשקו, התמזמזו, שכבו וגם, בעיקר התאהבו.
חוץ ממני.
בכל וולנטיינז הייתי משוטטת בקניון ובוהה בדובים צמריריים ובבלונים ובכל אווירת האהבה המזוייפת הזאת. ובכל הזיוף והמסחריות האמריקאית הזאת, שהבנתי מאז ומעולם, טבעתי בחוסר אונים כי לא הייתה לי מעולם הזדמנות להשתתף בזה. אפילו בזיוף. שלא לדבר על הדבר האמיתי.
אז נכון שבשנים האחרונות פיציתי על הבדידות הזאת בטעימות בשרניות של החיים, אבל מה שהפך לימים לכתבות עסיסיות היה מפח נפש וכאב לב נוראי ברגע שזה קרה. ועם כל הכתבות שכתבתי – תחברו לבד את המשוואה – גם כשהייתי חלק ממשהו, זה לא היה בדיוק סקס סמים ורוקנרול. מקסימום קצת סקס, אלכוהול ועיניים מנופחות מבכי. לא בדיוק חומר לרומנים עבי כרך.
אבל כמו שאומרים, לא בוכים על ניסיון חיים שנשפך. בטח לא כזה שמלמד אותך מה אתה לא רוצה ולא צריך במיטה ובלב. ויותר חשוב: ניסיון שמלמד אותך מה אתה רוצה ואיזו בררה יש שם בחוץ.
לכן כשסוף סוף יש לי את הדבר הזה שחלמתי עליו, אני גם רוצה.
אני רוצה להיות חלק מכולכם, מה שמעולם לא הייתי.
פשוט להיות כמו כולם
העובדה שסיגלנו לעצמנו הרגלים יחודיים ואישיות ספציפית בתור מבוגרים לא גורמת לנו לא לרצות להשתכשך בתחושה הממכרת של השייכות. הקבוצה היא אלמנט חשוב בפסיכולוגייה האנושית, בגלל זה אתם אוהדי מועדון כדורגל מסויים, מתחברים לאנשים שגרים בעיר שלכם יותר משאר, מותחים חיוך ממזרי על הפנים כשאתם מזהים ישראלי בחו"ל (אבל לא מדברים איתו, פוי).
יש מי שמוכר את נשמתו בשביל להיות חלק מכולם, ויש מי שנהנה מזה בעת הצורך. אני יהירה מספיק לחשוב שאני חלק מהבחירה השנייה. כי לפעמים, לרגע קט, בא לך להיות כמו כולם. יש בזה מזור ומנוחה לנפש פצועה, הגעה לנחלה זמנית אם תרצו.
קונפורמיות היא הקריפטונייט של כל המאגניבים שרוצים להעמיד פנים שהם אינם חלק מהעולם. אבל אני לא רוצה להיות מאגניבה, אני רוצה להיות מאושרת. לפעמים לעשות מה שכולם עושים, אותה קונפורמיות כביכול בזוייה, מאששת ומוכיחה שאתה חלק מהעולם. גם לך מותר, והנה, גם אתה מתפלש באותו לכלוך אנושי נפלא.
אז אני חוגגת את ולנטיינז כי אני גם סוף סוף רוצה להרגיש מה זה. נכון, בחירה של לעשות "מה שכולם עושים" היא בנאלית, משעממת, צפוייה, ולכן אני כל כך שמחה לבצע אותה. אז מצידי? תמשיכו להסתכל עלי כאילו אני מוטבלת במים נוצריים. אולי תראו אותי מחייכת ומשתכשכת בבריכה.
