גם בזמנים הקשים ביותר, גם בזמנים בהם נדמה היה שהכל אבוד (ולפעמים באמת היה) והישרדות היא משימה קשה דיה, יהודי אירופה לא שכחו דבר אחד: לאהוב. גם בתנאים בלתי אפשריים לאהבה, המסמכים הללו מוכיחים שגם אם האהבה לא ניצחה, היא בהחלט נלחמה עד השנייה האחרונה.
מערכת יחסים מודה מקרב לב לעובדי מחלקת חפצים ומחלקת אמנות ביד ושם אשר סייעו בתחקיר ולרינת פביס מאגף המוזיאנים ביד ושם אשר סייעה בהכנת הכתבה, וכן לצוות הדוברות. חלק מהחומרים באדיבות תערוכת "כתמים של אור - להיות אישה בשואה".
"ועוד משהו, התחתנתי"
"18 בנובמבר,1941
אל: טרודה ביק,
ברוקלין, ניו-יורק
…אבל מעל לכל, אל תדאגי; אני בסדר. אני בריאה, ועוד משהו: התחתנתי, למעשה, כבר בחודש מרס. זה ייראה לך מוזר. הילדה הקטנה! לא חלף זמן רב מאז הלכתי לבית-הספר. מוטיליין (אמי הקטנה), אל תזדעזעי, אין לי תינוק, ואין לי שום כוונה להפוך אותך לסבתא בעתיד הקרוב; זה באמת יכול לחכות.
אני מאושרת מאוד, ואת תהיי מרוצה מאוד מחתנך. אני אציג לך אותו: גבוה, כהה וכדומה. שמו: מאריאן פירסטנברג, משאבאץ, מחנה של מהגרים יהודים בסרביה; בן 24; המקצוע: מכונאי רכב, חשמלאי וטכנאי רדיו. כרגע הוא לא יכול לכתוב מפני שהוא עובד בסביבה במשך כמה שבועות.
מוּטי, אני צריכה לדעת שאת מבינה אותי, אחרת אהיה עצובה. אני יודעת כבר זמן רב שאת החברה הכי טובה שלי.
דרישות שלום ונשיקות
ממרתה ומאריאן".
מרתה ביק בת ה־16 הייתה ציונית נלהבת, ורצתה לעלות לארץ ישראל. ב־1939 הצליחה אמה, גרטרוד ביק, לקבל ויזות לארה"ב לה ולשני ילדיה, מרתה והרברט. מרתה סירבה להצטרף לאמה ולאחיה משום שהחלום הציוני פיעם בלבה.
בנובמבר החלה מרתה במסע לארץ ישראל. היא הצטרפה לקבוצה של 1300 פליטים יהודים ששטו בספינות על הדנובה במטרה להגיע לים השחור. הם הגיעו עד סרביה, משם לא יכלו להמשיך, והתארגנו לשהות בעיר שׂאבאץ. בהמשך, קבוצה אחת אכן הצליחה לעלות לארץ־ישראל, וקבוצה שנייה נרצחה בדרך.
מרתה החלה לכתוב מכתבים לאמה בינואר 1941. עם הכיבוש הגרמני, הקבוצה הושמה מאחורי גדר תיל, ועברה התעללויות ורצח.
באוקטובר 1941 נלקחו גברי המחנה לעבודה כביכול, ונרצחו. בין הגברים היה חתנה של מרתה. ביק, שלא ידעה על הרצח, כתבה לאמה כי בחודש מרס נישאה לבחור בשם מאריאן פירסטנברג. היא מתארת אותו בחור גבוה וכהה, טכנאי רכב ורדיו במקצועו. ב־6 בנובמבר 1941 היה הקשר האחרון עם מרתה דרך דודה בוינה.
עד ינואר 1942, נרצחה כל הקבוצה, ובתוכה גם מרתה.
"בלי אוואלד לא היה לי בית"
"ביום שחזרתי לפראג, חיפשתי את אוואלד אצל כל המכרים. שאלתי עליו וקיבלתי תשובות מתחמקות, עד שמישהו אמר לי את האמת. הכל התמוטט בי. פצע זה לא הגליד. חזרתי, אבל בלי אוואלד לא היה לי בית".
מלכה צימט (ואלי קוהן) נולדה ב־1918, בלבושיץ, צ'כיה, והתגוררה עם בעלה אוואלד בפראג. עם הכיבוש נשלחה מטעם הקהילה היהודית לשמש פקידה במשרד הגרמני לענייני הגירת היהודים. ביולי 1943 שולחו ואלי, בעלה ואמה לטרזין. באוקטובר 1944 שולחה עם אמה לאושוויץ־בירקנאו. ואלי עברה את הסלקציה, אך אמה נרצחה.
כעבור כמה שבועות שולחה ללנזינג ובהמשך שולחה למאוטהאוזן. לאחר השחרור גילתה כי בעלה נרצח.
ואלי עלתה לארץ ב־1946, נישאה לשמואל צימט ולזוג נולדה בת אחת , הודית.
הקטע שלמעלה הוא מתוך מכתב שכתבה צימט ב-1.11.1945 ובו קורות חייה תחת הכיבוש הנאצי.
"מזל וברכה"
כרטיס הברכה הצנוע והמרגש הזה צוייר על ידי האמן לאו הס (1908-1983) לכבוד נישואיו של אלברט שון.
שון נולד באוסטרבה שבמורביה. לפני המלחמה למד רבנות בשנות וגם למד פילוסופיה באוניברסיטה. בסוף שנות השלושים כיהן כרב בפרוסטיוב, ומשנת 1940 בברנו, משם גורש לטרזין במרץ 1942.
ב-29.9.1944 גורש לאושוויץ, ולא שרד
.
כרטיס הברכה הנ"ל הוא ליום נישואיו של אלברט, והתאריך המופיע בו הוא כנראה תאריך הנישואין. על העגלה מופיעות האותיות הראשונות של שמות החתן-כלה. אחת מהן היא A (אלברט) השניה E (כנראה שם הכלה, ששמה אינו ידוע).
אביו של אלברט, לאופולד, ואימו טרזה שרדו ועלו ארצה, והם אלו שהעבירו את כרטיס הברכה ליד ושם.
האהבה ששרדה הכל
בתמונה: כתובתם של מרים וזלמן ברומברג, שהתחתנו בגטו
מרים ברומברג לבית כהן נולדה בצ'נסטוכובה ב-1922 להורים משה חיל והלקה (חיה). מרים הייתה האחות הבכורה, ולה שתי אחיות: גניה, ילידת 1926 וחדווה, אשר נולדה ב-1938. המשפחה היתה אמידה, ולאביה היה עסק גדול בטקסטיל.
ב-1938 עברה המשפחה לבית חדש, שמאוחר יותר נכלל בשטח הגטו. המשפחה המשיכה לגור בו בתקופת הגטו יחד עם משפחות נוספות.
מרים עבדה במיון שלל שנשדד מבתי היהודים עם חפצים מזכוכית. איש האס. אס. האחראי עליה היה כנראה סוציאליסט אנטי-נאצי, ולא פעם עזר ליהודים שעבדו תחתיו, ואף הציל את חייה של מרים.
באקציה שהיתה ב-1.10.1942 גורשו ההוריה של מרים ושתי בנותיהן הצעירות. מרים, שנשארה לבד, הועברה עם השורדים לגטו קטן.
כשהוחלט בשלב מסוים לחלק את המגורים בין רווקים ורווקות, החליטו מרים וזיגמונד זלמן ברומברג להתחתן על מנת להישאר יחד, וכך נערכה חתונה צנועה פשוטה.
אחרי שמרים נישאה לזלמן הם הועברו יחד לעבודה במפעל "האסאג-פלצרי" בבית החרושת למיון תחמושת.
מרים וזלמן שוחררו בצ'נסטוכובה ע"י הרוסים, ובעזרת ארגון "הבריחה" יצאו מפולין ועלו לארץ באוניה "גלילה" ב-1948.
"אם אוכל להישאר איתך בקשר, אצליח לשרוד"
"16 במאי 1941
חנושי, אהבת חיי,
כבר חלף שבוע מאז פגישתינו האחרונה, וטרם קבלתי ממך אות חיים. אני רוצה לקוות שלא קרה שום דבר חמור שיכול להסביר זאת. כבר כתבתי לך חמישה מכתבים ... היום אני כותב אליך בפעם הראשונה ביידיש. חנושי היקרה שלי, לא תוכלי לתאר לעצמך איזו נחמה יביאו לי רק כמה מילים ממך. אני מחכה למכתב ממך כמו אדם צמא המבקש להרוות את צמאונו.....
חנושי היקרה שלי, אם אוכל להישאר איתך בקשר, אצליח לשרוד את התקופה הקשה הזאת. כל עוד איני שמוע ממך דבר, אני מתוח יום ולילה .... אני יכול כך לחשוב עלייך, לתהות מה מעשייך, ומה שלומך. בלילה, כשאני שוכב ער בקסרקטין, שנתי נודדת, אני קורא אליך חרישית, לואט את שמך לקש שלמראשותיי. אולי את שומעת אותי. אין מרחק בין הנשמות שלנו, ואני מרגיש תמיד שאת קרובה אלי...
אם את זקוקה לכסף לקנות לעצמך כמה דברים, אל תתרגשי, כי לא אוכל לחיות בידיעה שחסר לך משהו, חלילה וחס. צאי הרבה, שאפי מעט אויר צח, השתדלי לבלות בנעימים. בקרי הרבה אצל דודתך, דומני שאצלה את מרגישה יותר בנוח. ספרי לי על הכל: כיצד את מבלה את זמנך, מה על המסמכים שלך, ומעל לכל, מה מצב בריאותך.... הסירי כל דאגה מלבך. הכל יהיה בסדר אם נשמור על מצב רוח מרומם. לכן האמיני – בל תיפול רוחך, וזכרי תמיד שיש מישהו שאוהב אותך אהבה חזקה יותר מכל אהבה אפשרית, הנכון לכל דבר כדי לראות אותך שמחה ולעשות אותך מאושרת.
למרבה הצער עליי לסיים. אני אוהב אותך מאוד, ובעיני רוחי אני מנשק את עינייך המתוקות ועוד אלף מקומות נפלאים אחרים.
הנאמן לך תמיד, איזו
דרישת שלום לכולם
4 בספטמבר 1941
חנושי שלי, אהבתי הגדולה,
אתמול קיבלתי לידי את מכתבך הכתוב צרפתית, שפגש בדרכו את המכתב הכתוב יידיש ששלחתי לך בשבת. קבלת בוודאי את המכתב שאושר לנו לכתוב בצרפתית, ועמו הפתק הצהוב עבור החבילות. קל לי לדמיין כמה קשה בוודאי בימינו להכין חבילה. אל תסבכי לך את החיים יותר מדי. זה לא נורא כל כך אם אקבל את החבילה מעט מאוחר יותר.
.
החבילה הזאת תספיק, אולי, לשניים-שלושה שבועות. לכן את יכולה לשלוח מעטי ותר דברים מכרגיל. אל תחסכי, משום שעל החבילות האלה אני מתקיים.
מה שמשמח אותי במיוחד הוא המכתב שאני עומד לשלוח באופן רשמי, ושבו אני מבקש ממך לכתוב לי כל מה שמתרחש, מה שאת עושה אצלך ומה שמתרחש.
חנושי, כל פעם אני מבטיח לעצמי לכתוב לך מכתב ארוך יותר, ולדבר על נושאים מעניינים. כל פעם אני מקווה שתהיה לי שעה של רוגע ואורך רוח, וכל פעם צץ משהו בלתי צפוי. אני נאלץ לסיים את המכתב הזה, משום שהם כאן והם ממתינים שאצייר את דיוקנם. הם נשארים לצדי ואני חושש שאם לא אתפנה אליהם, מי יודע, אולי הם יכו אותי. אוצרי, מחר או מחרתיים אכתוב לך שוב. אני מקווה שיהיו אלה חדשות טובות. היי חזקה ובריאה. טפלי היטב בגופך היפה, ועוד יותר מכך בנשמתך היפה.
חנושי, את כל עולמי, אני ואהב אותך כל כך חזק, כל כך חזק.
איזו שלך,
ד"ש לכולם
מכתב נוסף, באותו התאריך:
אני מבקש ממך כל כך הרבה דברים, אבל אינני יודע אם עומד לרשותך זמן כלשהו. אינני יודע אם את עובדת או לא, ואם המעסיק שלך נעצר כמו יהודים רבים אחרים. מכל מקום, אל תעשי דבר שעלול לפגוע בבריאותך, אכלי ושתי ככל שאת יכולה, ונצלי את ימי הקיץ היפים האחרונים לטיול בשמש.
את יודעת שתמיד אהבתי לראות את הירח והכוכבים, וכאן, במחנה, הרצון הזה חזק עוד יותר. למרות זאת אינני חולה ירח. אני חושב על כך שאת רואה את אותו הירח ואת אותם הכוכבים. אם אני מביט כך לעבר השמיים אין זה אלא מסר מאיר שאני שולח אל אהובתי, אל אוצרי, ומשום כך אני חש יותר קרוב אליה בחלומי. בלילה המאיר הזה נפתחות העיניים ושבות לאחר מכן להיעצם, לבי מזין את עצמו בחלומות, כמו קיבה שנאמר לה להשביע את רעבונה בהרהורים על מנות טובות.
15 בדצמבר 1941
חנושי, בבת עיני,
לבטח קבלת את שלושת המכתבים האחרונים שלי, ואני מקווה לקבל – היום או מחר – מכתב קטן ממך בצרפתית.
אני שולח לך עכשיו בדואר רשום דיוקן קטן שהבטחתי לצייר בזמן שהותי כאן (זה דיוקן קטן שלך), אני מקווה שתאהבי אותו... הראיתי אותו לצייר הדיוקנאות הטוב ביותר במחנה... וגם הוא אהב אותו מאוד. הוא אמר שנדיר לשוות הבעה עזה כל כך לדיוקן שצוייר בהשראת תמונה. "ניכר שאתה אוהב מאוד את ארוסתך", הוא אמר לי. "כמובן", עניתי לו, ועיני נמלאו דמעות, וכנראה שהסמקתי...
עם זאת, חנושי, הדיוקן המוצלח באמת הוא הדיוקן שאני מתכוון לצייר תחת המבט החם והמרתק שלך, אפוף בשלווה המוכרת והמנחמת של אושרי. זה בוודאי מה שהרגשתי כשציירתי את הדיוקן שקטן שלך. בזכות התקווה הזאת, חנושי, אני שומר על מורל גבוה בימים הקשים האלה, התקווה הבטוחה והודאית, השמחה שיכולתי לעמוד על התועלת ביצירות אמנות יפיפיות, באור החם של השמש שלי, כלומר את, חנושי שלי.....
24 ביוני 1942 (המכתב האחרון)
חנושי, חנושי שלי,
אני חייב לכתוב לך כמה מילים מכיוון שנראה שזה סופי, היום אנו עוזבים את פיטיוויה.
היעד שאנו נשלחים אליו אינו ידוע לנו. מתרוצצות שמועות רבות על כך ששולחים אותנו לחוות בצרפת או בחו"ל, עדיין איננו יודעים. הסלקציה הראשונה של הכשירים לעבודה תיעשה שם.
חנושי שלי, זה הניסיון הקשה ביותר של חיינו... בכל מקום שבו אהיה, מרחק אלפי קילומטרים ממך, ארגיש שאת קרובה אלי, קרובה אלי מאוד, ואדבק במחשבה היחידה שאשוב להתאחד עמך מהר ככל האפשר...
שמרי על בריאותך והיי חזקה, חנושי שלי, תקוותי, נשמת אפי.... אנו חייבים להתגבר על המכה הזאת. ניצחון שהושג בעמל רב יהיה הפיצוי שלנו.
אני שולח לך את כל אהבתי, חנושי שלי, מאיזו האוהב אותך תמיד, האוהב אותך בכל כוחו ובכל ישותו, לנצח נצחים וללא גבולות..."
יצחק (איזו) שונברג נולד בקולמאר שבאלזס. בשל גילויי האנטישמיות היגרה המשפחה לגרמניה. למד בבית ספר לאמנות בפרנקפורט והתמחה בציורי מיניאטורות, ציור משי ותחריט.
ב־1934 עבר לפריז, והתפרנס מציור על עניבות משי, ממכירת בולים ומנגינה בפסנתר בבארים.
בפריז פגש את חנה זילברמן, ציירת חובבת ילידת פולין, ולאחר כשנתיים בהן פרחה אהבתם הם התארסו. היות והיה נתין זר בצרפת, עצרה אותו המשטרה הצרפתית ב-14 במאי 1941 והוא נשלח למחנה פיטיוויה שבצפון צרפת. במחנה רשם דיוקנאות לאסירים לפי תצלומים. על רבות מיצירותיו רשם תווי מוזיקה קלאסית של מלחינים ידועים.
מהמחנה כתב מעל 140 מכתבים לאהובתו חנושי, שהקשר עמה העניק לו תקווה. במכתביו פירט על חייו במחנה, על תקוותיו לעתיד, ומעל לכל, על אהבתו החזקה אליה.
ביוני 1942 שולח לאושוויץ, ונרצח כעבור חמישה שבועות.
חנה תרמה ליד ושם את מכתבי האהבה ששינברג כתב לה ואת דיוקנאותיה שצייר עבורה. כל המכתבים בצרפתית ואידיש יצאו לאור בספר Lettres à Chana.
