לא מעטים הבמאים שבוחרים להתחבא בבית אחרי שסרט שלהם יצא לאקרנים. הביקורות הגרועות, העובדה שאולי לא תזכה באוסקר או הקהל שלא חובב את הסרט מפחידים לא מעט במאים.

עם זאת, ספק גדול כמה במאים יש שמוציאים סרט לאקרנים ואז חוששים לחייהם. מצד שני, כשאת מוציאה סרט על שתי לסביות באיראן, כנראה שיש לך סיבה טובה לפחד.

מאז שיצא בשנה שעברה בפסטיבל "סאנדאנס" (ואף זכה בו), עושה "נסיבות", כנראה הסרט ממוצא איראני השערורייתי ביותר שראינו עד היום, הרבה רעש. יש בו דיבורים על מין, יש בו רמיזות למין, והכי גרוע: יש בו מין. ושתי בנות. מתנשקות. "אני לא פוסלת שיחסלו אותי על זה", אומרת הבמאית האיראנית מרים קשווארז. "אני קצת צוחקת וקצת לא. אני לא באמת מאמינה שזה יקרה, אבל בודקת שלוש פעמים את האוטו לפני שאני נכנסת אליו".

האישה הסקסית ביותר באיראן

אחד הסיפורים המרגשים שחשף הסרט לעולם (רגע, תיכף גם נגיע לסרט עצמו) הוא סיפורה של שרה קזמי, השחקנית הראשית, אותה הגדיר הניו יורק טיימס כ"אחת השחקניות הסקסיות והיפות ביותר שיש לקולנוע להציע. היינו מכתירים אותה לאישה הסקסית ביותר באיראן, אבל היא האיראנית היחידה שיצא לנו לראות את הפנים שלה".

אבל באמת, מהיופי של קזמי בת ה-25 קשה מאוד להתעלם. היא צרפתייה במקור והוריה נמלטו לצרפת בזמן המהפכה האיראנית בסוף שנות השבעים. משחק, אגב, מעולם לא הייתה ברשימת הקריירות שהיא חלמה עליהן.

אבל כמו תמיד, חלומות לחוד ומציאות לחוד, וכשפונה אליך ברחוב במאית ושואלת אותך אם מתחשק לך לשחק את התפקיד הראשי בסרט, ככה סתם, אפילו בלי אודישנים, שלא לדבר על ניסיון ממשי, את כנראה אומרת כן. וכך נכנסה קזמי לנעליה של שירין ארשדי, וכנראה התחילה קריירה שעוד נשמע עליה רבות.

כדי להיכנס לתפקיד, אגב, נסעה קזמי לבקר את קרובי משפחתה שבטהרן ולחיות שם קצת, על מנת לספוג את האווירה. "בסוף נפרדתי מהם בצורה ממש מרגשת והם לא הבינו למה", היא נזכרת בראיון. "הם לא היו יכולים להבין, אבל אני ידעתי שברגע שהסרט יצא אני כבר לא אוכל לראות אותם יותר".

ולא היה לה מושג כמה היא צודקת.

העונש? מאסר ללא משפט

הסרט, למרות שכולו בפרסית, לא צולם באיראן, אלא דווקא בלבנון. קשווארז, שגם לסיפור שלה נגיע עוד רגע, ידעה שאין שום סיכוי שמשמרות המהפכה יאפשרו לצלם כזה סרט (התסריטים חייבים להיות מוגשים לפני הצילומים במדינה לועדת צנזורה) ולכן החליטה לצלם בלבנון, אלא שגם שם לא היה לה מי יודע כמה חופש פעולה.

בעקבות הקשר ההדוק בין חיזבאללה למשמרות המהפכה, גם בלבנון יש ועדת צנזורה מחמירה במיוחד. לצורך הצילומים זייפה קשווארז תסריט שאותו הגישה ביד רועדת לועדה. הועדה אישרה את התסריט המזוייף, שכל קשר בינו לבין הסרט מקרי בהחלט, וקשווארז ידעה שאם מגלים שהיא שיקרה בזמן הצילומים, היא וכל הצוות יכנסו למאסר ממושך.

מה שלא מנע ממנה, באופן מפתיע, לצלם אותו.

"זה היה מפחיד נורא", היא משחזרת, "מדי פעם גם באו לעשות לנו בדיקות פתע על הסט, ותירגלנו איך בפחות מחצי דקה אנחנו עוברים לצלם את הסרט המזוייף. אני חייבת להגיד שהרגשת הבהילות הזו אצל השחקנים דווקא מיקדה אותם מאוד. כולנו רק רצינו לברוח, וזה תרם מאוד לעמידה בלוחות הזמנים".

קשווארז, אגב, היא סיפור מעניין. הוריה היגרו לארצות הברית על מנת ללמוד רפואה בשנות השישים, ובניגוד לרבים שניסו להימלט בזמן המהפכה, הם דווקא חזרו. היא מגדירה את אביה כליברל לחלוטין, ומספרת בצער שהוא אינו יכול לעזוב את איראן. בעקבות הסרט, היא יודעת, גדולים הסיכויים שלא תוכל לראות את משפחתה עוד לעולם.

למה? ובכן, מיד עם צאת הסרט הכריזו באיראן על קשווארז, קזמי וכל שאר השחקנים כעל "אישיות בלתי רצויה" באיראן. זה אומר שלמרות שיש להן דרכון, הן לא תוכלנה יותר לדרוך על אדמת המדינה. הסעיפים: ביזוי המדינה, הפצת שקרים ותעמולה כוזבת וכן הצגת מעשים פומביים המנוגדים לרצון האל. אם יחליטו בכל זאת להגיע למדינה, דינן יהיה מאסר ממושך ללא משפט, "או אפילו דברים גרועים יותר", אומרת קשווארז.

אחרי שנה של נסיעות בפסטיבלים (כולל כאן בארץ בפסטיבל חיפה, אז תורגם הסרט בשם "נסיבות של אהבה"), "נסיבות" זוכה סוף סוף להקרנות מסחריות. הוא יצא ב-24 באוגוסט להקרנות ברחבי אנגליה, וב-26 באוגוסט להקרנות מסחריות בניו יורק ובלוס אנג'לס. משם, נו, השמיים הם הגבול.

הביקורות, ברובן המכריע, היו מפרגנות, ונראה שלקשווארז יש עתיד מזהיר בתעשיית הקולנוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שזהו סרטה הראשון באורך מלא. וכן, היא אומרת, היא תמשיך לפעול למען שחרור העם האיראני עד כמה שאפשר. היא תמשיך להטיף לסובלנות ונגד המהפכה. היא תמשיך להציג גם את הצד האחר של איראן.

וכן, היא תמשיך לעשות את זה גם אם זה אומר שכל פעם שהיא יוצאת מהבית היא בודקת שלוש פעמים מתחת לאוטו.