אז כן, יש. הייתי קורא להם אנדר-דוגים, אבל נו, באמת, גם אמא שלהם, סביר להניח, לא שמה לב שהם שם בכלל. בין תורג'י, אנה ארונוב, ענת הראל, הראל מויאל (רגע, להתקף הפסיכוזה שלו עוד נגיע) ועזאם עזאם, סביר להניח ששכחתם בכלל שיש שם איזו שלישיית גברים שהם לא אנדרדוגים, הם פשוט חסרי סיכוי לחלוטין.
עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אין לי הרבה סימפטיה לבן אדם שחי בקבוצה והולך להתקלח בים כשהוא לבוש רק בפיקסלים ואז יוצא רק כדי לספר לאיתי שגב על השפשפות שלו. אני חושב שבחברה צריכים להיות איזשהם כללי נימוס, וכאן הייתי אומר משהו על ענבל גבריאלי שמפגינה שיאים חדשים של אגואיסטיות, אבל אני אוהב את העצמות שלי ולא רוצה לשמוע דפיקה בדלת וכשאשאל מי זה לשמוע את התשובה "גבריאלי שלחה אותנו", אז אני אותר.
ועדיין, הייתי שמח לראות את בוקי נאה מנצח באיזו משימה את עזאם עזאם. רק כדי להוריד לו את החיוך הזחוח הזה מהפנים.
ואם בוקי תוייג על תקן "השמן", איתי שגב ומשה פרסטר תויגו על תקן "מה, לכל הרוחות, אנחנו אמורים לעשות עם זה?!". הם כמעט ולא משתתפים במשימות (פרסטר כבר מתנדב בעצמו לשבת בצד כל משימה) ועל האי, בין לבין, הם עשויים בעיקר בניסיונות להצחיק ולעשות טולולום עם עזאם עזאם.
ומה שהכי שובר לב בכל הסיטואציה הזו היא שאתה יודע שפשוט אין להם דרך אחרת לשרוד.
הגבר ההוא הוא אני
שגב, פרסטר וגם בוקי בצורה מסויימת הם אני ואתה. הם הרוב הדומם של גברים שמסתכלים על שידת איקאה ואומרים לעצמם "איך, לעזאזל, אני אמור להרכיב את זה עם מפתח שוודי? מה אני, מקגיוור?". הם הרוב הדומם של גברים שהנשים שלהן אומרות להם שיש סתימה באמבטיה, והמקסימום שהם יכולים לנפק זה מבט סתום בחזרה. הם הרוב הדומם של בחורים שאיתרע מזלם שלא להיכלא לשמונה שנים בכלא המצרי או לעבוד שמונה שעות ביום בחדר הכושר או סתם להיוולד עם הגנים היותר נכונים.הם הבחורים שלעולם, עוד מימי משה, מלצר, חולון לא יזכו בהישרדות. והיה נחמד פעם אחת לראות אותם עושים את זה.
אבל היי, על פי הפרומואים והרכילויות, האיש זכה באנה ארונוב, אז זה יהיה מאוד לא הוגן שהוא גם יגיע לגמר.
ובזמן שכשתורג'י יושב בצד הקבוצה שלו מפסידה, כשפרסטר יושב בצד הקבוצה שלו מנצחת. איתי שגב, שנאלץ לקחת על עצמו את תפקיד ליצן החצר, מודה בחן (די כבר! יש לו חן!) ש"אנחנו קבוצה של לוזרים".
וזה היה נחמד, פעם אחת, אם בג'ונגל הסלבריטאי הזה לא החזק היה שורד, אלא דווקא המצחיק.
וזה בהנחה, כמובן, שעד הגמר איתי שגב יצליח לנפק בדיחה אחת מצחיקה. ולא, חיקויים של אנשים זקנים בחתונות זה לא מצחיק. בטח לא בפעם השבעים.
כי האנושות, מה לעשות, לא מורכבת ממייקל לואיסים (שהודח בטרם עת), הראל מויאלים (שהדיח את עצמו, כך נראה, בטרם עת) ועזאם עזאמים. היא מורכבת מגברים שיושבים 12 שעות מול מחשב, רכיכיים וחסרי חוט שדרה, כאלה שהמקסימום שהם יודעים לנפק בויכוח סוער מול האישה שלהם הוא "טוב, מאמי", וגם, אם כבר מדברים על זה, הגברים שגם בעוד מיליון שנה לא יהיה להם סיכוי להשיג את אנה ארונוב.
נו, אני ואתה, בקיצור. וזה היה נחמד לדעת שאני ואתה יכולים לנצח בהישרדות, זה הכל.
או להשיג את אנה ארונוב.
שגב, פרסטר ובוקי הם בשר תותחים. זה כתוב להם על המצח. הם הראשונים שיצחקו עליהם, הם הראשונים לעוף הביתה כשמשהו לא יסתדר. לא שאני מאשים את שאר המתמודדים, אם מישהו היה שם אותי על אי בודד ואומר לי תשרוד המקסימום שהייתי מחזיק זה חמש דקות בלי לפרוץ בבכי, ובכל זאת, תנו להם תקווה.
או, לפחות, תנו להם לא להפסיד לנטלי דדון.
