עומר: אני חושב שאחת הרעות החולות של הזוגיות בשנים האחרונות היא ברשתות החברתיות, הלא הן פייסבוק וטוויטר. זה כאילו גם קיבלת את האפשרות להעליב 800 איש במכה על זה שלא סיפרת להם שאתה אין א ריליינשיפ באופן אישי, וגם, כאילו, לא מספיק ששניים מעורבים בסיפור הזה, עכשיו יש עוד אלף איש שמסתכלים לכם לתוך התחתונים. איטס קומפליקייטד, מה אני אגיד לך.
קארין: אני לא מודיעה על ריליינשיפ. ובכלל, כל מה שחשוב לי בחיים לא מגיע לפייסבוק. זה לא כל כך פרנציפ כמו ניסיון. יש לזה אפקט נוראי על החיים הפרטיים של בן אדם. עם זאת, עוד בדייט הראשון, או אפילו לפניו, הפייסבוק כבר נמצא בתמונה. אתה בודק את הבליינד דייט שלך לפני, אתה מחטט בפרופיל של ההוא שהתחיל איתך אחרי הדייט הראשון שעות. מי חברה שלו? מה הוא עושה? האם הוא כותב סטטוסים שנונים? האם הוא מפרסם סטיקרים למען גלעד שליט? כל אינפורמציה רלוונטית וזה טוב ויפה.
עומר: אני לא מצליח להבין אם את בעד או נגד, בחיי.
קארין: זה נחמד שיש לנו את הכלי הזה כשיוצאים. הרעה מתחילה כשכבר יש קשר. בהתחלה זה משמש למעקבי למה-הוא-לא-התקשר-הוא-עדכן-סטטוס-לפני-עשרים-שניות. אחר כך מחפשים את הנקודה הירוקה של הצ'ט. אחרי זה מתחילים לכתוב סטטוסים אחד על השני כשרבים. ובפרידות זה הכי נורא, כי אין לאן לברוח. אין. השאלה הנשאלת היא איפה כאן הגבול. האם כדאי לא להיות חברי פייסבוק בכלל.
עומר: מניסיוני הכואב, סתמו. באמת. אתה חושב שזה כאילו חמוד ומקסים שכל הזוגיות שלכם און ליין, ואני מודה, גם אני חשבתי את זה, כי זה תמיד נראה ביחד ולנצח וכו' וכו'. עד שזה לא.
קארין: למי זה נראה לנצח?
עומר: עזבי, נו. את עוד לא יודעת שאני הרגע יצאתי מסרט של דיסני?
עומר: הבעיה האמיתית, בעיני, היא לא החברות עצמה. המוקש הוא בסטטוס אין א ריליינשיפ. עם כמה שנדמה לנו שזה מצב קבוע, אין א ריליינשיפ זה מצב ביניים. כשאתה ממלא ספח בתעודת הזהות לא שואלים אותך אם אתה רווק, נשוי או יש לך דייט שני עם מישהי מחר בערב. בעיני רווק או נשוי הם שני הסטטוסים המותרים היחידים בפייסבוק. לא אין א ריליינשיפ ובטח לא לא איטס קומפליקייטד.
קארין: מסכימה לגמרי. אתה שינית פעם?
עומר: ברור. אני משנה סדרתי. אחרי שנסיים פה אני אקרא אותי, אולי אני אחכים קצת.
קארין: אולי באמת.
עומר: השאלה היא מה קורה במעבר בין האון ליין לאוף ליין. זאת אומרת, מה קורה כשאתה אומר לה שאתה לא רוצה לשנות סטטוס, והיא נעלבת נורא.
קארין: אה, זה. זה נורא. אתה גם יוצא עם פאקינג סינדרלות, אז ברור שיהיו שיחות כאלה. בטח ציפורים חגו מעל ראשך תוך כדי והלבישו אותה.
עומר: זו שלגיה שמלבישים אותה.
קארין: שתיהן, לא?
עומר: מה נראה לך, שהציפורים האלה עובדות בשביל כל אחת? אצל סינדרלה לקחו עכברים.
קארין: טוב, הזמנים השתנו. היום זה מיקי בוגנים חג סביבך. זה הרבה פחות נעים.
עומר: תגידי, מה עושים עם החברים של? וגרוע יותר: מה עושים כשלאמא ואבא שלה יש פייסבוק? את יודעת שאני מכיר בחור שנכנס לסכסוך עם אמא של החברה שלו כי הוא לא עשה לה לייק על הסטטוס?
קארין: לא, אתה יש לך סיפורים שלא יאומנו. אני אבא שלי קיבל ממני איגנור, אבל זה צדק פואטי כי הוא אשם בזה שאיטס קומפליקייטד.
עומר: זה נורא. פתאום אתה צריך לצנזר את עצמך. אמא שלה מסתכלת. דה ביג מאדר איז וואטצ'ינג. או, גרוע יותר, אבא שלה. אבל יש דבר אחד גרוע יותר: תפסיקו לעשות תמונות פרופיל ביחד. די עם זה! גם לא חשבון משותף. מספיק ודי.
קארין: חשבון משותף זו פתולוגיה מוחלטת.
עומר: אני לא מבין מה הקטע עם זה. מה ההסבר שלך?
קארין: שלי? ההסבר שלי זה שאנשים חולי נפש ומטומטמים. מספק אותך?
עומר: נשמע אמין לפחות.
קארין: תמונת פרופיל משותפת אומרת שאתה מטומטם. חשבון משותף כבר אומר שאתה פתולוגי. ועוד לא פענחנו איך מתנהלים פרופיל מול פרופיל כשאתם יחד. אני, למשל, מתעלמת ממנו. לא עושה לו לייקים לכלום כמעט, ואם אני כבר מגיבה זה תמיד סרקסטי, כאילו אני עושה לו טובה.
עומר: אני חושב שזה הפתרון הנכון. ובהזדמנות זו אני רוצה לפנות לכלל הזוגות החביבים שכותבים כל היום על הוול זה של זו. זוגות יקרים. הזוגיות שלכם? הדבר הנפלא והמהמם הזה שיש לכם? הוא לא מעניין איש.
קארין: לא מעניין. ואם כבר מדברים על זה, גם הילד שלכם מעניין לי את הגבות.
עומר: אני הרבה יותר סלחן לגבי ילד וכלב. אבל בזוגיות? אלא אם כן זה משהו נורא נורא נורא נורא מצחיק, ואני מתכוון, כאילו, מפיל מצחוק. נניח, הסתובבת עם סכין במטבח וחתכת לו הזין וגם צילמת את זה בוידיאו? מעניין. שווה וידאו. פייר? הייתי נכנס לראות.
קארין: גם אני, האמת. ובכלל, אם אתם בזוגיות, תסגרו את החשבון. בינינו? זה כמו לצאת לפיק אפ בר עם החבר.
קארין: בוא נסכם על חוקים. אבל קודם כל, באמת, תתגברו על הצורך לשתף בכל דבר אם הזוגיות שלכם יקרה לכם. זה מוזיל את היחסים, מרדד אותם והופך אותם לזמינים מדי. לצורך העניין, זה בדיוק כמו לחרבן בדלת פתוחה, רק שזה יותר דומה ללעשות את זה באמצע הסלון. למעשה, אני עד כדי כך התמקצעתי שאני כותבת סטטוסים מרירים כשאני מאוהבת, עד כדי כך שיום אחד הבחור חשב שאני גומרת איתו.
עומר: אז מה החוקים?
קארין: תמונה פרופיל משותפת – לא תעשה. חשבון משותף – לא ולא תעשה. ריבים – לא לתקשר. בר מצוות – לא מעניין. להמעיט בפרטים. השתמשו בטלפון. או, למען השם, במסרונים. יש גם מייל. לא לשנות סטטוס לאין א ריליינשיפ, בעיני זה חשוב. ואם כן, אז רק אחרי שעברתם לגור יחד. אינגייג'ד זה נחמד. הכי קלאס. עוד חוק חשוב: במידת האפשר למנוע מההורים לעשות פייסבוק.
עומר: אני אנסח את זה בעדינות יותר. הורים של אחרים בפייסבוק – לא, לא, לא ולא. ולא. וגם: לא. אם לאמא יש פייסבוק, לבקש ממנה בכל לשון של בקשה לא להוסיף אותו.
קארין: נכון. וגם אפשר להשתיל לה וירוס במחשב ולהוציא את כל הפעולות הוירטואליות שלה מכלל אופציה. היא בקושי יודעת לסמס, מה פייסבוק עכשיו.
עומר: גם לאיים שזה מה שתעשו אם היא תוסיף אותו, או שאמא שלך תוסיף אותה. להגיד לה: "אמא, שמעת על התולעת באיראן? זה כלום לעומת מה שיקרה לך".
קארין: הוא לא רוצה לדבר איתה! תבינו את זה. אה, ועד אשר אתם לא בטוחים שתהיו ביחד לפחות שנים מעכשיו, גם החברים שלך לא צריכים להיות החברים שלו. לא משנה אם הם מתים עליו כי הייתם ביחד בארוחת בוקר. היד קלה מדי על חברי פייסבוק. לא כל אחד שהכרתם במועדון צריך להתווסף, סתם הערת צד. בכלל, כמו שאנחנו אומרים פה, שמרו על חיים נפרדים. זה יותר סקסי. וזכרו, ילדים: הפייסבוק הוא דבר מסוכן וחסר גבולות. יש שם מלא סוכריות. וזרים.
