יש שירים, שבכל פעם שאני מקשיבה להם, אני שמה לב למשהו חדש או מבינה אותם אחרת. אני נוסעת באוטו, "טרמינל" של מאיר אריאל בוקע מהרדיו. אני מכירה אותו בעל פה, אבל מקשיבה לו שוב, כאילו מחדש. הוא מתאר חוויה של משוגע - מאוהב - אובססיבי או בעצם, היחידי שיודע, שמשהו מסוכן הולך לקרות, אבל אף אחד לא מאמין לו. למה בדיוק התכוון מאיר אריאל, כשכתב את השיר הזה? גם אשמע את השיר הזה עוד המון פעמים, הוא תמיד יעורר את סקרנותי.
יש יצירות כאלה, מורכבות ומעניינות, שהזמן לא שחק אותן וכל פעם מחדש הן מעוררות השראה. המונה ליזה, הרפסודיה הבוהמית של קווין, ספרים או סרטים שחוצים את מגבלות הזמן והאופנה. מה יש ביצירות האלו שהופך אותן למוצלחות כל כך? מה הופך יצירת אמנות למוצלחת באופן מיוחד?
על מה היא חושבת? 500 תמונות בפחות משלוש דקות:
יצירות שמהדהדות בתוכנו
יצירה מוצלחת חייבת להכיל מורכבות, עומק רבדים ומשמעויות. משהו שטוח פשוט לא ייגע בנו, הוא יישאר בגדר אינפורמציה ולא יעורר בנו חוויה. יצירה שיש בה יותר ממקצב אחד, יותר ממרקם אחד, יותר ממשמעות ברורה אחת, שיש בה צירופי מילים, שניתן לפרש בכמה צורות, משחקי מילים, שהמשמעות הכפולה שלהם מצחיקה - תעורר בנו עניין והשראה.איך זה עובד? המורכבות מאלצת אותנו להתעכב ומכריחה אותנו להרשות למשהו להיכנס פנימה, לגעת בנו, להניע אותנו, להזיז אצלנו משהו. מידע אנחנו קולטים מהר, אבל כשיש תחושה של משהו מורכב או לא לגמרי ברור, ניקח אותו פנימה אל החלק התחושתי, הרגשי, הגופני, ונחווה את זה שם כדי לנסות להבין, לעבד ולעכל. החוויה תעורר בנו משהו, תפרוט לנו על איזה מיתר, תיצור הדהוד או הזדהות, תעורר תחושות וכך תהפוך להיות בעלת משמעות.
אבל זאת לא הסיבה היחידה. לא כל יצירה מורכבת ובעלת עומק תהיה בהכרח מיוחדת במינה: לא מזמן התמכרתי לסדרה "קטמנדו". כדי לנסות להיגמל פצחתי ברומן סוער עם "אלנבי". שתי הסדרות האלו "תפסו אותי", לא מכיוון שהיה בהן איזה חידוש או ייחוד, אלא דווקא בגלל שהציגו משהו בסיסי ואוניברסלי, שנוגע בכולנו בעומק. ב"קטמנדו" התחברתי לזוג חרדי, שנוחת באחת מבירות הטיילים הישראלים במזרח, ושוב ושוב נוכחתי איך למרות הפערים בינם לבין המטיילים, כולנו בני האדם, יותר דומים אחד לשני מאשר שונים. כולנו אוהבים, כועסים, מבולבלים ובודדים לפעמים. על המסך הוצגה באופן מרגש האנושיות במיטבה - וזה מה שכבש אותי. הניגודים הוצגו, אבל באיזו מין הרמוניה, שאיפשרה לי להכיל אותם.
אמנות: מעניקה לגיטימציה לחיים שלנו (צילום: shutterstock)
"מעניקות את הרשות להיות חיים"
גם ב"אלנבי" יש דמויות מורכבות ורבגוניות, אבל היא מביאה משהו נוסף: היא חושפת עולם יצרי, פורנוגרפי, סוטה ואפל, ומגשרת באלגנטיות ובטבעיות בינו לבין לב ליבו של המיינסטרים הלגיטימי. בעל מועדון הלילה, איש העסקים הצעיר, החתיך התל אביבי, שלוקח אותנו בדילוג בין להשכיב בשיא הרוך את בתו המתוקה הבלונדינית, לבין המועדון הפרוע שהוא מנהל, שמהווה איזור דמדומים בכל מה שקשור לחוק, מאפשר לנו לגעת לרגע במקומות שאולי לא נרצה להכיר בהם, אבל יש בכולנו: חלקים אפלים, אלימים, פורעי חוק ומיניים מאוד.בחיים לא נודה בזה, אבל על המסך, אצל השחקן הראשי, נוכל לרגע להזדהות עם זה, לפרק את זה, לקבל רשות לכך שאולי אנחנו נורמליים. כשחלקים מוצנעים שלנו מקבלים לגיטימציה ורשות להיות חיים, גם אם זה על המסך אצל מישהו אחר, אנחנו חווים סוג של הרמוניה. משהו מוסתר הופך גלוי ולהכל ביחד יש תחושה שלמה יותר.
מורכבות והרמוניה מרגשות אותנו ונוגעות בנו, מכיוון שאנחנו מזהים ומכירים דרכן את איזו חוקיות קוסמית עתיקה. גם מורכבות וגם הרמוניה נמצאות איפה שלא נסתכל, בטבע, בחיים, במערכות יחסים, בגוף. בכל דבר יש כמה רבדים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים. חיי היומיום שלנו מכילים המון רגעים, אין סוף מחשבות, רגעים, חוויות, התמודדויות ומשמעויות. תמונה, שיר, ספר או סרט, שמצליחים לבטא במלואם את הרעיון הזה ולצמצם ליצירה אחת גם עושר רב וגם הרמוניה מופלאה, משאירים אותנו עם תחושה של סדר, משמעות וחיבור. יצירה כזאת מקרבת אותנו לעצמנו, לחומרים מהם גם אנחנו מורכבים. זה יכול לקבל ביטוי באין סוף צורות ודרכים יצירתיות, זה לא כל כך משנה, אבל אם זה יצליח, זה ייחרט אצלנו בחוויה, יחשב ליצירת מופת וידבר אלינו כל פעם מחדש.
צידה לדרך
"הדבר המהותי ביצירת אמנות הוא הצורך שלה להתעלות מעל החיים האישיים ולדבר לנפשו וללבו של המשורר כפי שאדם מדבר לנפשה וללבה של האנושות" (קארל גוסטב יונג)
לאתר מהות החיים
