שירים שחודרים ללב. סיון שביט (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
מה השאלה הראשונה שהייתם שואלים את הזמר, ששיריו מהווים פסקול לרגעים משמעותיים בחייכם, כאלו שנכנסים לכם אל הנימים ברגעים הקטנים של החיים, שחודרים ללב ומלווים אתכם עד שהם הופכים להיות חלק מכם? זו ההתלבטות שהיתה לי לפני שהחלטתי לראיין את סיון שביט, שהגיעה השבוע מברלין, שם היא מתגוררת בשנה האחרונה, למספר הופעות.
מה השאלה הראשונה שהיית שואלת במקומי?
"ווואו, שאלה קשה מאד. אני חושבת שלא הייתי שואלת, אלא אומרת את הדברים וזה בטח היה נורא קשה לומר למישהו מה הוא עשה לי, כי בטח עוד המון אנשים יגידו לו את מה שאני אומרת. הייתי מסבירה את האהבה שלי ומה זה עשה לי בכמה משפטים, אם הוא מספיק קרוב אפשר לחבק אותו, אבל אם הוא זר זו קצת בעיה. ואני מבינה מה אתה אומר ותודה על הלב הפתוח. האמן שאני הכי אוהבת ומתחברת אליו, שכבר נמצא ב-DNA שלי מרוב האזנות ומחקר הוא דיוויד סילביאן, והוא גם הסיבה שהגעתי לברלין".
הסבירי
"סילביאן מופיע לעתים נדירות. לפני שלוש שנים התברר לי, שההופעה היחידה שאפשר להגיע אליה גם מבחינה כלכלית ומבחינת כרטיסים פנויים, הייתה בברלין. בחיים לא חשבתי שכף רגלי תדרוך שם, היא לא הייתה בתכנון בכלל, אבל הגענו לברלין בזכותו ומשם זה תפס כיוונים בלתי צפויים. לא הצלחתי לתפוס אותו בסוף, זה לא הסתייע, אבל מה הייתי אומרת לו? לא שואלים את המאסטר".
ברלין לא היתה בתכנון. סיון שביט (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
לפני כשנה הוציאה שביט את אלבומה האחרון, "בניינים נמסים", אבל כמעט מיד לאחר מכן עברה עם משפחתה לגור בברלין.
לא היה כאן פספוס?
"זה היה רגע משונה בחיים, אבל לפעמים גם צרות טובות באות בצרורות. זה לא היה מתוכנן: היינו אמורים להוציא את האלבום שנה לפני הנסיעה, אבל לשנע משפחה זה לא משהו שעושים ספונטנית. עבדנו שנתיים על המעבר הזה, עם הרבה מחשבה ואחריות".
לפני תשע שנים נפטרה אמך ואחד השירים באלבום, "ארוחת יום שישי", מתאר את האובדן. איך אפשר להתכונן למוות של הורה?
"אני חושבת שצריך לא לפחד לקחת את מה שנשאר בתור הזדמנות אחרונה, להתקרב, לשאול שאלות ולדבר על כל מה שהיה בין הילד להורה. לפעמים זה נראה לא לעניין, אבל זה חשוב כי אחר כך נשאר רק קבר והרבה שאלות לא פתורות. חשוב לנצל את התקופה הזו כדי לפתוח דברים ולתת הזדמנות לסליחה וחמלה".
קליפ לשיר "ארוחת יום שישי" מתוך האלבום "בניינים נמסים"
למה דווקא ברלין?
"קרו המון דברים. זה מין רצף של ניסים קטנים שקשה לפרוט אותם. אתה מכיר מישהו ודרך היכרות מקרית עם אנשים ראינו איך זה לחיות בברלין לא כתייר, אלא כבן אדם. התחלנו לחזור לעיר הזו שוב ושוב. תמיד רציתי לחיות בארץ אחרת, כי אני מתעסקת הרבה בזרות, גם ברמה האישית וגם ברמה האמנותית. עניין אותי לחקור את הזרות הזו ומה קורה כשאתה באמת מנותק. בברלין יש יתרון לניתוק כי אני לא מבינה מה אומרים מסביבי. אתה מגלה שאדם מורכב ממה שהוא ומאיך שהחברה רואה אותו וזה משעשע, כי בארץ אני נחשבת לפולניה ושם אני נחשבת איראנית. מוכרת אחת שאיתה התיידדתי שאלה אותי מאיזה חלק באיראן אני. המעבר לברלין הרגיש לי כמו 'עכשיו או לעולם לא' והעדפתי לעשות את זה בשנות הארבעים של חיי ולא בשנות החמישים".
ואת לא יכולה להרגיש את הזרות בארץ? הרי זרות היא זרות היא זרות
"אני מרגישה את הזרות כי זה חלק מהפרסונה שאני, אז אין ספק שיש תחושת אאוטסיידריות מאד חזקה. אבל זה מעניין כמה בן אדם יכול להשתנות, אם בכלל, ומה יש בחבילה הזו שאתה סוחב על הגב. אלו דברים שאפשר לעשות רק בארץ אחרת, כשאתה זר ברמה היומיומית. בארץ גם אם אתה מרגיש זר בסביבה שלך, תמיד יש נקודות חיבור: זו עדיין השפה שלך, יש לך את החברים שלך ויש רגעים שאתה לא זר. כשאתה נוסע לארץ זרה ולא יודע את השפה אין הפוגות בזרות".
אוהבת את הזרות. סיון שביט (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
ומה יש בזרות הזו שאת כל כך אוהבת?
"יש משהו שקשור לחופש. אני בטוחה שמי שחוקר אותה ומתבונן בה יכול להבין על מה אני מדברת. כשאתה מנותק וזר זה מאפשר לך לצמוח ולעשות דברים שלא היית מעז לעשות בסביבה הטבעית שלך, לברוא את עצמך מחדש. אם היית כלי כסף שמתחיל להשחיר אז זה מין רגע כזה שאתה יכול לצחצח אותו".
תני לי דוגמה למשהו שגילית על עצמך בברלין.
"הפתיע אותי כמה מהר התחברתי לאנשים. יצא לי להכיר ישראלים שגרים בברלין ויש הרבה דברים משותפים בינינו. כשמדברים עם מישהו שחווה חוויה של זרות, יש איזו נקודת חיבור שבה לא צריך להרבות במילים ומרגישים שותפים לחוויה מאד גדולה. בתור זרה הצלחתי להכיר המון אנשים, להיות מוקסמת מהם, ליהנות מהם ולהרגיש פתוחה איתם וזו היתה חוויה חזקה ומשהו שאני לא מורגלת בו".
נהנית להיות גם מאחורי המצלמה. סיון שביט (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
בשנה שעברה, במקביל להוצאת האלבום, הציגה שביט תערוכה ראשונה של צילומיה בגלריה "החללית" בתל אביב. התערוכה, שכותרתה היתה "בניינים נמסים" (כשם האלבום), כללה צילומי סטילס דמויי חלונות בהם שירטטה פרופיל אוורירי ומעורפל של חוף ים ומתרחצים.
הצילומים שהצגת בתערוכה מופיעים גם בחוברת האלבום האחרון. את מוצאת משהו משותף בין צילום ושירה?
"התוצאה משותפת. יש בצילומים מלנכוליה ורומנטיות אנושית כזו. מין אהבת אדם. אני אוהבת את האנשים שאני מצלמת ויש בצילומים מינימליזם שקיים גם במוזיקה ובמילים, כך שזה נראה המשך למה שאני עושה. השונה הוא שאני לא במרכז אלא מאחורי המצלמה".
קליפ לשיר "במקום בו המשוררים מתים" מתוך האלבום "בניינים נמסים".
הופעות קרובות של סיון שביט:
- 4.8, "אוזן בר", תל אביב
- 5.8, "מרתף 10", חיפה
- 6.8, "הברזייה", רחובות
