(איור: dreamstime)
אני רוצה לספר לכם על מישהו מאד מיוחד בחיי, שמלווה אותי יום יום לכל מקום: אסי.
מה לא עברנו יחד? שמחות גדולות, ימים קשים, פרידות (לא לזמן ארוך מדי), פחדים וטיולים. רק עם אסי אני מרשה לעצמי להשתחרר באמת והוא היחיד שרואה אותי במצבים הכי שמחים והכי קשים ומשיב בשתיקה מבינה או נהמה רוטנת. הוא משמש לי כמראה ומכיל צדדים בי, שאפילו לי קשה להכיל בעצמי, בעיקר כעס.
מדד השפיות שלי משתנה ברגע שבו אני פותחת את דלת הנהג של אסי, נכנסת ומתמקמת ובהדרגה משתלבת בתנועה בכבישי ישראל. כל נועם הליכותי נעלם כלא היה. משהו בשהייה באסי ובנהיגה מוציא ממני מפלצת קטנה ולא ברורה. מוזר, אני לא בן אדם לחוץ ואני דווקא אוהבת לנהוג (בייחוד עם פרטנר כמו אסי). מה מעורר בי כזה זעם בלתי הגיוני?
לוקחת את הכביש בחיוך
השאלה הזו מעסיקה אותי זמן רב, בעיקר בגלל שכל פעם מתרחש אותו תסריט: אני אומרת לאסי שלום ומבטיחה לשנינו שהיום אני לא מתעצבנת. היום אני נושמת נשימות ארוכות ורגועות ולוקחת את הכביש בחיוך. אבל משהו מיד משתבש -- הנהג שיוצא ברוורס מהחניה בלי לחשוב על שאר הנהגים; הנהגת ש"שכחה" שהנתיב השמאלי של כביש סואן נועד לעקיפה בלבד ומביטה בנוף כאילו אין לה עבודה להגיע אליה; והנהג ששיחת הטלפון החשובה נורא הוציאה אותו מפוקוס וגרמה לו לגלישה ספונטנית בין הנתיבים. כל אלה מעבירים אותי מיד למצב רתיחה, עם וריד מנופח במצח ופה שמפיק הכל חוץ ממרגליות.
קליפ של השיר "סע לאט" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב
לא פעם מצאתי עצמי בסכנת מוות מפני שג'יפ החליט להעיף אותי מהנתיב -- וכן, נהגי ישראל מחבבים את הישבן של אסי ונוטים לכבד אותו בנשיקה קלה -- אבל הכעס הוא האויב שלי, שחוזר ולא מרפה ממני ורק כשאני בחברת אסי.
נכון, יש בזה מעין שיחרור לחצים, אבל אני לא באמת נהנית מהמצב וזה לא אמור להיות כך. ובכלל, יכול להיות שכולם אדישים חוץ ממני? הייתכן שהם השלימו עם המצב בכבישים ורק אני מתרגזת על אנשים שלא לוקחים אחריות על מכונת ההרג שלהם?
חוק הג'ונגל
היום, בנסיעה, הבנתי שהכביש משקף לי את כל מה שלא נכון בי כפרט וכחלק מהחברה הישראלית. הכביש הוא המקום שבו האנוכיות, חוסר האדיבות והאגו הדורסני בולטים ביותר. מבלי לשים לב הכביש הפך אותי לאחת שמתרגלת את האימרה "אדם לאדם זאב".
אני, שלא גדלתי בארץ ובילדותי הייתי מנומסת עד כדי גועל, לא ידעתי מה פירוש המילה "פראייר" והייתי טובה על גבול הנאיבית -- השתניתי. החזרה לארץ, החוויות, השנים שעברו והמציאות הישראלית חישלו אותי. ציידו אותי בעור של פיל, סרקזם והימנעות מפראייריות. קשה לי לקבל את העובדה שבכביש, האדיבות מפורשת כפראייריות.
אולי לכן בחרתי לתת שם למכונית שלי -- אסי; אולי הצורך בהאנשה שלו מהווה ריכוך וניסיון למנוע את איבוד השפיות (למרות שכמה זה באמת שפוי לדבר עם הרכב שלך?). אני לא יכולה לשנות לבדי את החברה כולה -- בכביש ובכלל -- אבל אני יכולה לבקש מכם ומעצמי, שתהיו פראיירים, אפילו רק פעם אחת. אם לא בשבילכם, אז בשביל האסי שלכם.
צידה לדרך: אני מצפה לעבור את החיים רק פעם אחת. לכן, אם יש ביכולתי להפגין טוב-לב, או לעשות את הטוב למען בן אנוש- אחר, אני מעדיף לעשות זאת כעת, מפני שלא אעבור בדרך זו שנית. (וויליאם פן)
פוסטים קודמים של שירה גרנות:
החופש לא לבחור: רווקה וטוב לה
לא רוצה שהגבר שלי יקרא לי פוצי
