שחר שילוח

החיים כיצירת אמנות (צילום: סאנה קוויסט)

לפני שאתם ממשיכים לקרוא, העיפו מבט על כל מה שסביבכם, על כל החפצים שקניתם, אגרתם ואספתם עם הזמן. האם כל מה שיש לכם באמת נחוץ לקיום שלכם? קצת כמו שכבות שומן שנערמות על הגוף עם כל שנת חיים, כך גם נצבר רכוש, עד שלפעמים הוא קצת מכביד. סאנה קוויסט, צלמת שוודית צעירה, החליטה לבדוק את הרגלי האגירה של בני הדור שלה, דור האיקאה.

סאנה קוויסט, שחיה בעיר גותמבורג, היא העין שעומדת מאחורי הסדרה All I Own ("כל מה שיש לי") שבה תשעה פריימים. בסדרה משתתפים קוויסט וכמה מחבריה, כולם ילידי שנות ה-80. הצלמת ביקשה מניקי, קייל, בנימין, אווה, קרל, סימון, אנדראה, אסה וגם מעצמה, כל אחד בנפרד, לעשות פסל מכל הרכוש שלו ואז צילמה אותו לצד ערימת החפצים.

עוד במהות החיים:

__________________________________________________________________

(צילום: סאנה קוויסט)

החיים בדירות שכורות

בראיון ל-Zeit הגרמני, קוויסט סיפרה שהעבודה מספרת את סיפורו של הדור הזה, שנחשב אגואיסטי וחומרני. בעיני, מצבורי החפצים של השוודים הצעירים דווקא נראים צנועים למדי, אבל הם אכן מעוררים מחשבות על צרכנות ואגירת רכוש והרהורים על הסתפקות במועט. יש משהו רזה, אפילו סגפני במצבורי החפצים האישיים של החבר'ה האלה. האם זה בגלל שהם חיים בדירות שכורות? האם זוהי המנטליות השוודית, שאינה מעודדת בזבוז ורהבתנות?

קוויסט יצרה את הסדרה בעקבות התנסות אישית שלה: היא עברה לדירה בשטוקהולם במשאית מלאה בציוד. אבל כאשר עזבה את העיר, כל מה שהיא נזדקקה לו כדי לשנע את רכושה היה תיק בו נארזו המחשב שלה, מצלמה וכמה בגדים. בכתבה שהופיעה באתר העיצוב הירוק Inhabitat, קוויסט אומרת שאנשים שנולדו בתקופה שהיא מכנה "שנות ה-80' של איקאה" (לכאן קיוסק הריהוט השוודי הגיע קצת יותר מאוחר), כמו המשתתפים בפרויקט שלה, הם הדור הראשון של שוודים שמצבם טוב פחות משל הוריהם. רבים מהאנשים שהיא מכירה עוברים דירות לעיתים תכופות ואין בבעלותם רכוש. עם זאת, לעיתים קרובות הם מתוארים על ידי הוריהם כאנוכיים וחומרניים.

לקנות ולזרוק: חפצים כפריט חד פעמי

חוץ ממחשבות על אורח החיים הצרכני, הפרויקט מעורר בי גם את יצר המציצנות וביני לבין עצמי אני מרכלת על המצולמים: לשניים מהבחורים יש המון ספרים, אבל איפה לעזאזל הבגדים שלהם? למה הבחורה עם החולצה השחורה והפוני צריכה כל כך הרבה מצלמות כשיש לה כל כך מעט מכל דבר אחר? וכמובן – מי מהמשתתפים עושה קניות באיקאה? אני גיליתי עדות לכך שלפחות אחד מהם.

אולי אורח החיים הצרכני מתבטא פחות בצבירת רכוש, אבל ביותר מסעות שופינג: קונים וזורקים, קונים וזורקים ומתייחסים אל החפצים, לא משנה מאיזה סוג, כאל פריט חד פעמי. אחרי הכול, בשל נוכחותן של רשתות כמו איקאה השוודית קל לנו הרבה יותר לרכוש חפצים ביתיים בלי לצפות שהם יישארו איתנו עד היום שבו נעביר אותם אחר כבוד לילדים שלנו.

זה לא היה נורא כל כך אלמלא עובדה פשוטה אחת: שופינג עדיין לא הפך אף אחד למאושר. הוא כן העמיק עבור כמה אנשים את האוברדרפט והוא כן הופך את הסביבה שלנו, יום-יום ושעה-שעה, למזוהמת יותר. אז לפני קדחת הקניות הבאה, נסו לחשוב מה באמת מושך אותנו לשם, אלה בטח לא עוד ואזה, ספל וחולצה חדשים שיעשו אותנו שמחים ליותר מחמש דקות. נסו לשפץ, למחזר או לקנות מיד שניה. זה הרבה יותר מעניין, ומניסיון -- גם הרבה יותר שמח. אפילו לסביבה.

קייל, 27, סטודנט (צילום: סאנה קוויסט)


קארל, 24, עוזר אישי (צילום: סאנה קוויסט)

בנימין, 22, ארט דירקטור (צילום: סאנה קוויסט)

אנדאה, 23, סטודנטית ואקטיביסטית (צילום: סאנה קוויסט)


הצלמת בעצמה: סאנה, 25, צלמת ונהגת קטר (צילום: סאנה קוויסט)


אסה, 25, אופה (צילום: סאנה קוויסט)

(צילום: סאנה קוויסט)

לאתר מהות החיים