תומר קמרלינג
(ספילברג. צילום: Getty Images Entertainment)
אחרי שביים את "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח", אחרי שהפיק דברים עוד יותר מאכזבים בטלוויזיה ("טרה נובה") ובקולנוע (פרנצ'ייז "הרובוטריקים"), לא היה מנוס: ל"הרפתקאות טינטין" של סטיבן ספילברג הגעתי בידיעה שאחריו עלולה לצוץ שאלת ה"האם הוא איבד את זה".
שש שנים עברו מאז שספילברג עשה סרט בסטנדרטים של ספילברג. כלומר שני סרטים, כי ב-2005 יצאו גם "מינכן" וגם "מלחמת העולמות", אבל מאז יוק: האיש ביים רק את "גולגולת הבדולח" (2008), וכולנו יודעים איך זה נגמר. עכשיו סוחבות הכתפיים הצרות של "טינטין" לא רק את הקטע המחייב של הספילברג הראשון מזה שלוש שנים, ולא רק את הזמן שעבר מאז בציר 2005, אלא גם את המשקל של אחת משנות הדאבל-פיצ'ר האלה של ספילברג. ב־93' היו אלה "פארק היורה" ו"רשימת שינדלר", על 05' כבר דיברנו, ואם טינטין הוא הדינוזאורים של 2011, תכף יגיע לכאן השינדלר של השנה: "סוס המלחמה", סוף דצמבר בבתי הקולנוע.
כשספילברג מביים שני סרטים בשנה, אחד שאמור לשבור קופות ואחד שאמור להתחרות על האוסקרים, אתה יודע שהוא נותן את כל מה שיש לו. שהוא לא סתם בא לעבודה, אלא בא לעבוד. ואם כך, ברור לגמרי שאם "טינטין" היה מסריח, אפילו מעריץ מושבע כמוני היה חייב לתהות אם זה נגמר לו. אבל אתם יודעים מה? "טינטין" לא מסריח. בדיוק להפך: הוא ה"אינדיאנה ג'ונס 4" שמעולם לא זכינו לראות.
"הרפתקאות טינטין". ככה קוראים גם במקור לטרילוגיה המתהווה הזאת של ספילברג ופיטר ג'קסון, ואם לשפוט על סמך הראשון בסדרה המתוכננת, אז בצדק רב: זה סרט שכל דבר בו - מהבסיס העלילתי ועד הטכנולוגיה, במקרה הזה אנימציית לכידת-תנועה בתלת ממד - קיים רק כדי להעצים את ההרפתקה.
התקציר מסגיר את המיקוד הזה. העיתונאי טינטין והכלב הצמוד סנואי רודפים אחרי דגם אבוד של ספינה מסתורית; הסייד-קיק הוא הקפטן השתיין האדוק, שמוצא את עצמו בעל כורחו במרכז העניינים; וחוץ מזה יש בד-גאי רוסי ואת שני השוטרים-תאומים ההם שאפילו אנשים שלא קראו את הקומיקס מכירים מהקומיקס. זה הכל. בלי סיפורי אהבה, בלי קישוטים. רק טובים ורעים שמתחרים במי-יגיע-ראשון-אל-החפץ-הנכסף. "שודדי התיבה האבודה", רק בתלת ועם גיבור ג'ינג'י.
מה שנעדר באופן מוחלט מ"גולגולת הבדולח", ומה שיש כאן בכמויות עצומות, זה מה שהדמות של ג'ודי פוסטר ב"קונטקט" מגדירה כ-sense of adventure. ולא סתם אני מזכיר פה את הסרט ההוא של רוברט זמקיס, כי בזמן שאין שום דבר מפתיע ביכולת של ספילברג ליצור הרפתקה ראויה לשמה, האנימציה הכמעט־כמעט אנושית – תחום שזמקיס הוא החלוץ הכי מובהק שלו, ר' "בייוולף" ו"רכבת לקוטב" – פשוט לא עבדה עד היום. גם כשהיא לא עצבנה, היא תמיד גרמה לך למחשבות בסגנון: "אוקיי, זה נראה ממש כמו אנתוני הופקינס. אבל אתם יודעים מה נראה עוד יותר כמו אנתוני הופקינס? אנתוני הופקינס".
זמקיס עשה דברים שנראים כמעט כמו הדבר האמיתי, ואף פעם לא היה ברור בשביל מה זה טוב. ספילברג משתמש בטכנולוגיה דומה בשביל להרכיב גלריית דמויות ורצף אירועים שמהווים מציאות מתוגברת, מוגזמת, קומיקסית – ופתאום מקבל המראה ה"יותר אנושי מאנושי" את הדבר האחד שתמיד חסר לו. סיבה.
"הרפתקאות טינטין" הוא הסרט המושלם לבנים בגילאים 8 עד 12, לאנשים שיודעים להעריך קולנוע, ולמי שמחפש תיקון לחוויה של "גולגולת הבדולח". חולשה מסוימת בתחום האימפקט הרגשי מונעת ממנו להתברג בקאנון הספילברגי, אבל בשני תחומים – העשייה הקולנועית, והכבוד לצופים שעדיין עושים שיעורים – הוא הדבר הכי טוב שאפשר לצאת בשבילו מהבית בסוף השבוע החורפי הזה.
סביר להניח שיום אחד עוד איאלץ לכתוב טקסט שעניינו "ספילברג איבד את זה", ואז תקבלו ממני מניפסט שלם של "אז מה, תחשבו על כל הדברים הנפלאים שהוא עשה כשעוד היה לו את זה". אבל איזה כיף לגלות שאפשר לאפסן, לפחות בינתיים, את כתב ההגנה הכי טוב שאני הכי לא רוצה לכתוב.
