תומר קמרלינג
צילום: GettyImages. בצילום: GettingBald
טוב, זה רשמי, לאי סי. קיי הוא אחד הקומיקאים הגדולים בתבל. וזה לא סתם כי אני אומר ככה, הגם שאני בהחלט אומר ככה: בשבוע האחרון של אפריל, שידרה רשת HBO את הספיישל Talking Funny, שהוגדר כוויעדת הפסגה של הקומדיה, והמשתתפים בה היו ג'רי סיינפלד, כריס רוק, ריקי ג'רווייס - ולואי סי.קיי. ככה שכבר על ההתחלה, איי רסט מיי קייס. אתם יכולים לראות את הדבר הזה בשלמותו אם בא לכם, בארבעה חלקים שמתחילים כאן:
עכשיו ככה: בזמן ששלושה מהיושבים באולפן של HBO הם שמות ופרצופים מוכרים כמעט בכל חור על הפלנטה, סי.קיי הוא עדיין בבחינת חומר למתקדמים ויודעי ח"ן. ומכיוון שכך, תנו לי לשים את זה על השולחן כבר עכשיו: האג’נדה הבלתי מוסתרת של הפוסט הזה היא לגרום לכם להתאהב במי שהפך בעיני לקול הקומי הייחודי ביותר שיוצא היום מאמריקה. כל כך ייחודי שהוא בעצם מדבר בשני קולות – אופטימיזם חסר תקנה, ומרירות שאין לה תחתית ("אני בן 41 ואני רווק", הוא אמר בהופעה שנערכה זמן קצר אחרי גירושיו. "בעצם לא רווק, סתם לבד").
הצד השמח של סי.קיי התפרץ הכי יפה בהופעת אורח אצל קונאן או’בראיין (אז עדיין באן.בי.סי). בווידאו הלא נורא איכותי שלפניכם צפו לא פחות מ-2.8 מיליון גולשים, וכמו שתכף תראו, בצדק:
כאמור, זה רק צד אחד באישיות הקומית של סי.קיי בן ה-43. הצד השני הוא הומור מפוכח, נטול אשליות ("הארוחה לא מסתיימת כשאני מלא. היא מסתיימת כשאני שונא את עצמי") ולפעמים ממש אפל, שמעז להיכנס ישירות בדברים הכי לא פולטיקלי-קורקטיים שיש – ועוד לעשות את זה בכזה סטייל שפשוט אי אפשר להאשים אותו בפרובוקציה לשם פרובוקציה. נגיד, הרהור על כמה מגניב להיות לבן:
והנה מספר תובנות על כמה שילדים – כולל שתי הילדות שלו-עצמו, כן? - זה דבר מעפן:
בשנה שעברה החליטה רשת FX לתת לסי.קיי את המפתחות לסדרה קומית משלו בשם הסטרייט-פורוורדי "לואי". אבל אשכרה, את כל הצרור הוא קיבל: האיש, תסריטאי עם רשימה ארוכה של קרדיטים (החל בתוכנית של קונאן בתחילת דרכה) וגם במאי מוכח (בין היתר של "פוטי טאנג", הסרט המטורלל ההוא עם כריס רוק), הוא הבמאי, הכותב הראשי, המפיק, העורך וכמובן הכוכב של "לואי". עכשיו, זוכרים את היומרה של "סיינפלד" לייצר "תוכנית על כלום"? אז בניגוד להצהרת הכוונות ההיא, שבתכלס לא היה לה הרבה כיסוי, הוואן-מן-שואו של סי.קיי היא משהו מהפכני באמת: תוכנית ללא עלילה. אבל בכלל. פרק ממוצע הוא אוסף של שלושה עד שישה מצבים קומיים מבודדים, עם או בלי קטעי סטנדאפ נלווים. נגיד, משהו כזה:
התוצאה, לטעמי, היא הדבר הכי מרענן שיצא מהטלוויזיה האמריקאית מאז אני לא זוכר מתי. זה פרוע, זה קיצוני, לפעמים זה ממש קשה לעיכול, אבל זה הטוויסט הכי משמעותי על כל הקונספט של סיטקום מאז שלארי דיוויד התחיל עם "תרגיע".
תראו, אני יכול לקשקש לכם שעות על לואי סי.קיי ועל "לואי", שהעונה השנייה שלה תשודר בארצות הברית החל מיוני (וזה כשאצלנו, כי אנחנו גרועים, אף אחד עוד לא הרים את הכפפה ושידר את הראשונה). אבל ראשית, אומרים שאנשים לא אוהבים לקרוא הרבה באינטרנט. ושנית, אם בכלל שרדתם עד פה, הייתי רוצה פשוט לסיים בציטוט – באנגלית, ויש לציין שבמילים מעט גרפיות – שמבחינתי די מסכם את כל הקטע של הקומיקאי המחונן הזה. אם אתם רוצים לדעת מה אמרו עליכם ביום שנולדתם, הוא חשף פעם בהופעה בניו יורק, אז גבירותי ורבותי, זה דווקא לא היה לא היה "איזה תינוק מקסים". זה היה "Hey look, there’s some cunt coming out of some cunt’s cunt".
