כשהצלמת מירית (קוקלה) קרמן (30) אוחזת בידיה את לני, בנה בן החודש, היא נראית כמו כל אמא צעירה ומאושרת; שום זכר לשלוש השנים הרעות והמתסכלות שעברה כדי להביאו לעולם לא ניכר על פניה.

בתקופה הנוראה הזו, שבה עברה טיפולי פוריות כושלים, כולל הזרקות הורמונים, הזרעות והפריות מבחנה, היא המשיכה לצלם זוגות בהיריון ומשפחות צעירות ומאושרות אחרי לידה - ונאלצה להתמודד עם קשייה שלה מול כל האושר הזה.

"זה היה קשה, אבל היה בזה גם משהו מנחם, כי הנה, אם כולם מצליחים, אין שום סיבה שאני לא אצליח, זה דווקא נתן לי כוח", היא אומרת היום, תוך שהיא מיניקה את לני ומדחיקה נפילות ומשברים שעברה בדרך לשם.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

>>> להורדת אפליקציית הטיפים GIRLZ מבית "לאשה"

את בעלה יוסי (32), מעצב גרפי במקצועו, הכירה בעיר הולדתה באר שבע לפני עשר שנים, דרך חברים משותפים. בהמשך נסעה לטיול הגדול בדרום אמריקה, והוא עבר לראשון לציון. כשחזרה, עברו לגור יחד ואחרי שש שנים נישאו.

"כולם אמרו לי 'נו, מה עם ילד?', אבל הרגשנו ילדים בעצמנו", היא מספרת. "חשבנו בהתחלה לבנות קריירה. הוא היה עדיין סטודנט במכון לעיצוב בחולון ואני חיפשתי את עצמי. אחר כך, כשהבנו שיש בעיה, הצטערנו על כל הזמן הזה שבזבזנו".
"מה שהיה קשה זו ההתמודדות עם השאלה היומיומית של הנשים: 'את נשואה? כמה זמן? מה עם ילד?' זה ריסק אותי"

איך הבנתם שיש בעיה?

"האמת היא שתמיד ידענו שיש ליוסי בעיה. קוראים לזה וריקוצלה: בעיה בוורידים באשכים, שפוגעת בזרעים".

הוא אמר לך מראש שהוא סובל מהבעיה הזו?

"כן, אבל אמרתי לעצמי 'טוב, כשנגיע לגשר נעבור אותו, קטן עלינו'. בהתחלה יוסי עשה הכל כדי לשפר את הזרע שלו - עבר דיקור, שינה את התזונה, הלך למכון כושר. אחרי יותר משנה הבנו שאין ברירה, צריך להתקדם הלאה. בשלושת החודשים הראשונים הסתפקנו בהזרעות, רק כדי לעזור לזרעים להגיע בקלות ליעדם".

"כשזה לא עזר התחלתי לקחת הורמונים בזריקות, שזה החלק הכי קשה וכואב. פחדתי להזריק לעצמי, אז יוסי לקח את זה על

עצמו, ואני שמתי כרית על הפנים ובכיתי מרוב כאבים".

בטח היה לו נורא קשה לדעת שאת סובלת כל כך בגללו.

"ברור, הוא הרגיש אשם. הייתה תקופה שאני בעצמי האשמתי אותו, זה היה בלתי נשלט. היה לנו משבר גדול, אבל בדיעבד הבנו שהטיפולים היו הדבר הכי טוב שקרה לזוגיות שלנו. זה חיזק אותנו כזוג, זה גרם לנו להיפתח אחד לשני, לעבוד על התקשורת ולדבר על הרגשות. היה קשה - האכזבה, הכישלון, הציפייה לשווא - ובמצב כזה צריך להיאחז במשהו".

כשההזרעות לא נקלטו, הם עברו להפריות מבחנה. "זה כבר הרבה יותר מורכב, יותר הורמונים עם זריקות כואבות והליך בהרדמה מלאה כדי לשאוב ביציות. הכישלונות פה גם כאבו יותר, כי הביציות הופרו והפכו לעוברים, וכל עובר שלא נקלט גרם לי להרגיש כאילו איבדתי ילד. נוצרו עשרה עוברים, הרבה מהם לא הצליחו לשרוד, שלוש הפריות נכשלו, ובסוף לני הגיבור שלי נקלט".

את זוכרת את הרגע שגילית שאת בהיריון?

"איך אפשר לשכוח? לקחתי את הסטיק לבדיקת היריון ופתאום הגיע הפס השני. כמעט חטפתי דום לב. צלצלתי בבהילות לרופא, והמזכירה שלו אמרה לי 'אל תתלהבי, יכול להיות שזה בהשפעת התרופה שלקחת'. לא סיפרתי ליוסי כי לא רציתי שהוא יתאכזב. למחרת, בשבת בבוקר, שוב עשיתי בדיקת היריון ושוב שני קווים, ועדיין לא האמנתי. בראשון על הבוקר הלכתי לעשות בדיקת דם וחיכיתי בקוצר רוח עד לצהריים לקבלת התוצאה. בצהריים פתחתי את המחשב בידיים רועדות וזה היה שם שחור על גבי לבן".

מי היה האדם הראשון שהתקשרת אליו?

"חברה טובה שהכרתי בתקופת הטיפולים, שנכנסה להיריון חודש לפניי. הייתי אז בתקופת הפסקה ובזכותה החלטתי לחזור לטיפולים, כי ההיריון שלה נתן לי כוח להמשיך. בדיוק תכננתי לנסוע להודו עם חברה. אמרתי לעצמי 'טיפול אחד ואני מתעופפת', ודווקא הטיפול הזה הצליח. רציתי מאוד לנסוע, והתחושה שאם לא יהיה היריון לפחות תהיה לי הודו, כנראה שחררה אצלי משהו".

איך סיפרת לבעלך?

"צלצלתי אליו לעבודה ואמרתי לו שיבוא הביתה מהר. הוא נורא נלחץ, חשב ששוב אני בדיכאון, וכשהוא נכנס הביתה הושטתי לו את הסטיק ואמרתי לו 'מזל טוב'".

היא בכורה מבין שלוש אחיות, אחת מאותו אב והשנייה מנישואיה השניים של אמה. כשהייתה בת שמונה התגרשו הוריה ואביה עזב לארצות הברית. "ברור שהיה כעס גדול, שנים של תסכול, אבל היום אני כבר לא כועסת ואנחנו בקשר", היא מספרת. "כנראה בגלל שאבא שלי עזב הייתה לי אובססיה לא מוסברת לנוסטלגיה. חיפשתי נחמה בתמונות מהעבר, שבהן נראינו כמו משפחה רגילה ומאושרת. יצא שחייתי יותר בעבר - כמה מאושרים היינו - מאשר בהווה".

"גם היום אני משתדלת לנצור רגעים קטנים של אושר, כי אחר כך לא זוכרים אותם. לי ולבעלי יש חוק, להצטלם פעם בשנה באותה פוזה כדי לראות את ההתפתחות וההשתנות שלנו במהלך השנים".

למדת צילום?

"לא, אבל צילמתי כל הזמן. בצבא שלחו אותי במקרה, אפילו מבלי שביקשתי, להיות צלמת צבאית. שירתתי בקריה, ושם כבר החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. רציתי ללמוד צילום, אבל אמא שלי לא האמינה במקצוע הזה, אז הלכתי ללמוד תקשורת עם התמחות בצילום במכללת ספיר".

איך הגעת לצילומי היריון?

"ממש במקרה. כמו אמא שלי, גם אני לא האמנתי שאני יכולה באמת להיות צלמת, אז עבדתי בתחום המסעדנות, ניהלתי את 'קפה קפה' באשדוד, עד שנמאס לי. הבנתי שאני רוצה להגשים את החלום שלי בלי להיבהל ובלי לפחד. לפני ארבע שנים התחלתי לחפש עבודה בחנויות צילום רק בשביל להיות קרובה לתחום ולהתברג במערכת. רציתי להיות צלמת חתונות דווקא, אבל בעלי ראה במקרה מודעה של סטודיו בשם 'התחלות', שמתמחה בצילומי היריון ולידה, ואני הצעתי את עצמי. שלחתי להם צילומים שלי, ולמרבה ההפתעה התקבלתי מיד".

"עבדתי שם עשרה חודשים - באותה תקופה צילומי היריון הפכו לטרנד לוהט - וכשהרגשתי שאני יכולה לבד, פתחתי סטודיו בבית בראשון לציון. תמיד ידעתי שלא חשוב במה אעסוק, אני אהיה עצמאית. יש לי בעיה עם קבלת מרות".

צילומי היריון הם עדיין טרנד?

"זה כבר לא טרנד, זה מאסט. 95% מהנשים עושות בוק בהיריון ולא מוותרות על זה. את מעלה על דעתך לא להזמין צלם לחתונה? צילומי היריון זה אותו הדבר".

איך מרגישה בחורה בטיפולי פוריות מתסכלים שמצלמת כל היום נשים מאושרות בהיריון?

"בהתחלה נהניתי מאוד, לא ראיתי את האירוניה שבסיפור, עד שבאיזשהו שלב זה התחיל להכביד עליי".

קינאת?

"בנשים בהיריון שראיתי ברחוב קינאתי בהחלט, אבל בלקוחות שלי לא. הפרדתי בין המקצועיות לבין מה שהרגשתי. מה שכן היה קשה זו ההתמודדות עם השאלה היומיומית של הנשים: 'את נשואה? כמה זמן? מה עם ילד?'. זה ריסק אותי".

סיפרת להן?

"כן. סיפרתי, וגיליתי שלא כל הלקוחות שלי נכנסו להיריון באופן חלק. חלקן בהחלט עברו ייסורים לפני שהן הגיעו אליי, אז החלפנו חוויות וזה היה אפילו מנחם ומעודד. הרגשתי שאם הן הצליחו גם אני אצליח".

לא פחדת לספר מחשש שנשים יירתעו מלשכור את שירותייך?

"ברור שפחדתי שהן יחששו ש'אעשה להן עין', או שהן ירגישו לא נוח להפגין מולי את האושר שלהן, אבל החשש הזה התבדה מהר מאוד. מצד שני, הקושי הלך והתגבר עד כדי כך שהתחלתי להפחית עבודה. לא הייתי מסוגלת לצלם נשים מאושרות בהריונן. לא יכולתי להכיל את זה שאני לא.

"כשכמה חברות שלי נכנסו להיריון כמעט ביחד, נכנסתי לדיכאון קשה. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את העבודה שלי על הצד הכי טוב. חזרתי לעבוד אחרי שהגעתי למסקנה שהעבודה דווקא עוזרת לי, כי כמות האהבה שקיבלתי מהלקוחות שלי הייתה אינסופית".

אז עכשיו, כשכבר יש את לני, את מתכוננת לסיבוב הבא?

"ברור, ואני סקרנית לדעת כמה זמן זה ייקח".

הטיפים של מירית לצילומי היריון

1. תאורה: כדאי להצטלם באור טבעי, ליד חלון גדול או בחוץ.

2. שעה: עדיף להצטלם בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות השקיעה.

3. זווית: בגובה העיניים וממעלה, ובשום אופן לא מזווית נמוכה למצולמת.

4. איפור: עדין, טבעי ומדגיש עיניים.

5. עיתוי: מומלץ להצטלם בין שבוע 30 ל־35, כי אז הבטן נראית במיטבה.