גרמניה האחרת וביזת המילקי
בתחילת שנות ה- 60 של המאה הקודמת עמד הנשיא ג'ון קנדי בכיכר בברלין המערבית ושאג לתשואות הקהל "ICH BIN EIN BERLINER". פחות משני עשורים לאחר סיום הנוראה שבמלחמות, עמד הנשיא החתיך והצעיר והכריז בכריזמה כובשת - שהוא ברלינאי.
הסלוגן הזה הושרש ועושים בו שימוש לא פעם. האם הנשיא שאיבד את אחיו באותה מלחמה באמת חש ברלינאי? אותו גבר "כל אמריקאי" עם שורשים איריים? ודאי שלא. היו אלו ימי האינטרסים של המערב מול ממלכת הרשע, ברית המועצות, המזרח הקומוניסטי המאיים להתפשט. לכן גם משפט צבוע ושיקרי שכזה יכול היה לתפוס.
אני לא נסעתי שנים לגרמניה מהסיבות הידועות. בכל זאת אני דור שני לנספים רבים ובת לשני הורים שהיו ילדים/נערים צעירים בזמן הגיהנום ההוא וניצלו בנס שלא יאומן. "אז מה לי ולצוררים האלה?" הייתי משיבה לשואלים.
קוצפת על הקצפת
מאז נסעתי. "משימה עיתונאית" סידרתי לעצמי את הראש, וברלין אכן עיר מרתקת וחלקה ממש גל-עד לזכר השואה. נו, מרשים. אני מתעכבת על כל זאת בגלל המהומה העונתית בדבר היורדים/מהגרים מקרב צעירי ארצנו והמחירים לצרכן על מדפי ברלין בהשוואה למדפי ערינו. וכן זה מעצבן רצח!! מילקי (למען הדיוק, מעדן חלב מקביל למילקי) בברלין עולה 87 אגורות, ובארץ 3.15 שקל.
זה היה לפני כשלוש שנים, זמן קצר לפני פרוץ המחאה החברתית. נתקלתי בטור שכתב עיתונאי גרמני המשרת בארץ, נדמה לי במעריב, הכותרת היתה "איך אומרים בעברית פרייאר". שם הוא סיפר שהוא מוצא את עצמו קונה מתנות לחברים ישראלים: גבינה. הוא נימק זאת בכך שבקלן, עיר מגוריו, 1 ק"ג גבינת גאודה עולה 19 שקל ובארץ בין 130 – 180 שקל, תלוי בסוג.
ימים ספורים לאחר שקראתי ואף נרעשתי מהטור הזה התקיימה מסיבת עיתונאים של תא הצרכנות והשיווק שאני חברה בו באחת הרשתות הגדולות. המנכ"ל, איש צבא לשעבר עמד עם היד על המותן וסיפר על התמורות ברשת השיווק.
אני הרמתי יד, היחצני"ת צייצה "ברנר אין זמן לשאלות" ואני השבתי "זו לא שאלה, זו הצהרה". לפעמים סמניטקה היא כל הסיפור. ופצחתי בזה שלפני שהחלה מסיבת העיתונאים עברתי במחלקת הגבינות וליקטתי מחירים. הקראתי בדרמה של בוגרת קורס קריינים את המחירים. ואח"כ הקראתי גם קטע מאותו טור של הכתב הגרמני. לרגע היתה דממה ואחרי שנייה מהומת עולם, והאיש הנחמד הזה שלא ידע מהיכן זה בא לו, החל ליבב על הקשיים (אוי אוי אוי) - אבל כבר לא שמעו אותו.
לאחר שלושה ימים פרצה המחאה החברתית. יש איזה קולגה יקרה מעיתון אחר שתמיד אומרת לי "וואלה, את התחלת עם הגבינה". ברור שלא. אבל זה מה שהיה.
אין שום סיבה הגיונית (כשרות, צפיפות במדפים, יאדה יאדה יאדה) שצנצנת זהה ומאותו מותג של רוטב בולונז תעלה בארץ 17 שקל ובברלין 3.20 שקל. פשוט אין!ואחרי ששיתפתי אתכם בכל זאת, שתי אפיזודות שקרו לי אתמול: בלילה צלצל ע', חברי הברלינאי, כלומר מחולון אבל למה לדקדק בקטנות, הוא עושה שם כבר חמש שנים תואר שני, לא רוצה לעצבן אבל זה לא בדיוק חקר המוח - וסנט בי על "איך 'אתם' מוכנים שיבזזו אתכם".
שאלתי אותו אם ביקר כבר בגרמניה את המקום ממנו יצאו "המשלוחים" – "לא יצא לי", הוא השיב. כדאי לך, אמרתי – אתר זיכרון מונומנטלי תמצא שם, את פסי הרכבת, הם מתוחזקים כראוי ועל כל פס תמצא את הכיתוב המצמרר: תאריך, נדמה לי שאפילו שעה ומספר היהודים שנשלחו אל המשרפות. "תלך, תלך" האצתי בו, "זה אפילו לא עולה כסף. הם לא גובים גרוש בכניסה". הוא שתק.
דקה לפני שכתבתי מילים אלו, בערוץ 10 נדב אייל ראיין איזה קשיש גרמני נרגן, בעגה וורמאכטית ענה לשאלתו של אייל "למה? למה אני שונא יהודים? כי כל הכסף מצוי בידם והם שולטים בעולם". איזה פרדוקס פוצע, ישראלים מתוקים יורדים לבירת האופל של המאה ה-20 והתירוץ המרכזי שלהם הוא כמה המילקי (ובכלל הקניות בסופר ושכר הדירה) זולים שם - וברלינאי בא בימים שהיה עד לימי הזוועה, מאשים את עמו של מאותגר-המילקי בכך שכל הכסף אצלו.
מחשבות נוספות:
1. אני אופטימית, מרגע שהיתה מחאה (נפלאה) אחת, יכולה להיות גם שנייה ואף יותר משמעותית.
2. אל תהיו פרייארים. תראו איך הרשתות/יצרנים/משווקים נבהלים אם ויתרתם במשך שבוע אחד על המוצר שלהן. ע"ע הקוטג' של 2011.
3. וגם... חלק מדמוקרטיה זה לאפשר בנדיבות לב לתת לאדם למצוא את נתיב חייו, בארץ הקודש או בניכר.
4. קנדי אמר בין השאר "אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות בשבילכם תחשבו מה אתם יכולים לעשות בשבילה" ואני מוסיפה, באמת תעשו – צרכנות נקמנית זו התשובה.
5. ובאשר לי? "איש בין איין תל-אביבית" - ולנצח אהיה.
ים של דמעות
אם תעשו תחקיר קולינרי תגלו שרוב התבשילים מתחילים בהוראה הבאה:
"לקצוץ או לפרוס בצל ולטגנו עד לשקיפות". כי כל טמבל יודע שבצל מטוגן (סליחה, מוקפץ) עושה את ההבדל. אני שייכת לקבוצת הבכיינים, כל חיתוך של בצל מוציא ממני בכי תמרורים ותחושת צריבה בלתי נסבלת בעיניים. אין פטנט שלא ניסיתי - והנה מצאתי!
באחת מרשתות הטלוויזיה נפלתי במקרה (נדמה לי רשת בריטית) על תכנית שהיא שילוב של מדע וקולינריה. תכנית די מטורללת האמת, אבל דיברו על בצל והדובר נשמע יותר כימאי מאשר שף אבל ההסבר שלו אומץ - ועבד.
תכניסו בצל למקפיא לכמה שעות, שהוא קפוא רסיסי הצריבה האלה משותקים. מאז שעליתי על הנס הזה תמיד שני בצלים נמצאים אצלי בדלת המקפיא – סוף לדמעות וקץ ליבבות.
