"גדלתי בבני ברק. בלי אבא, רק עם אמא ואחות. עד גיל 12 הייתי בכלל בטוח שאבי מת ובגלל זה אמא שלי לא רוצה לדבר עליו. גם לא העזתי לשאול. פעם מצאתי תמונה ישנה ומקומטת של גבר שחור יושב על כיסא ראשו מלא ראסטות ופניו מוסתרות. אחותי (מאב אחר) הייתה זו שסיפרה לי שזה אבא שלי. זה העציב אותי: התמונה היחידה שיש לי מאבא - ואי אפשר לראות את פניו. לפחות זה הסביר קצת את השוני במראה שלי משאר הילדים. לא לגמרי שחור, אבל בטח לא לבן".
"למדתי בגן דתי, וכשאני מסתכל היום על תמונות המחזור, אני נראה כמו רכש זר, החלוץ הניגרי. מגיל צעיר אמא חינכה אותי להיות לוחם, להגן על כבודם של השחורים. לא ידעתי בשביל מי אני נלחם, כי הייתי השחור היחיד בסביבה, אבל זה נטמע בי היטב. אף פעם לא היה לי רגש נחיתות. אם מישהו ניסה לפגוע בי וקרא לי 'כושי,' אמא הייתה מתייצבת תמיד להגנתי ומספרת לי על היופי והעוצמה שבלהיות שחור. החברים שלי קראו לי 'ניגר' בחיבה, אבל אם מישהו אחר קרא לי ככה, הוא חטף. הסתבכתי בקטטות רבות, השתמשתי באגרופים במקום לדבר.
"כילד רציתי אבא, בעיקר בשביל אמא שלי. ראיתי כמה קשה לה לגדל לבד אותי ואת אחותי. בכיתה ב' המצב בבית נהיה קשה ואני נשלחתי לפנימייה דתית בנתניה. זו הייתה הפעם הראשונה שישבתי בכיתה עם ילדים מהעדה האתיופית, שהיו שחורים כמוני אבל בכל זאת שונים מאוד. הרגשתי מאוים. כבר לא הייתי השחור המגניב של הכיתה. אז ראיתי בפעם הראשונה גברים שחורים, אחים ואבות, והתחלתי לחשוב על אבא שלי, אבל אמא לא שיתפה פעולה.
"לא הסתדרתי בפנימייה, וחזרתי הביתה. בגיל שמונה התחלתי לעבוד במשלוחים. כשהגעתי לגיל 11 ברחתי מהבית וחייתי ברחוב. אחרי זה עברתי לסבתא שלי בחיפה, ושם, סוף סוף, היה לי עם מי לדבר על אבא. סבתא ראתה שאני סובל, ורמזה לי, לראשונה, שאולי הוא בכלל לא מת. אמרתי לעצמי שאם אני מוצא אותו, הוא חייב לי הרבה הסברים.
"בשלב מסוים נשלחתי לפנימייה בגן יבנה. יום אחד, בהפסקה, קיבלתי טלפון. מישהו עם קול נמוך ומבטא באנגלית אמר לי: 'הי, נבו, מה שלומך'? החזקתי רגע את הטלפון, ומיד ניתקתי. ידעתי שזה הוא. כל אותו יום הסתובבתי כמו סהרורי. בערב התקשרתי לסבתא, והיא שאלה אם ארצה לפגוש אותו כשאגיע אליה לשבת. אי אפשר לתאר כמה הופתעתי. אחרי שהבנתי שהוא חי, חשבתי שהוא מתגורר בחו"ל. לא האמנתי שכל כך בקלות ניתן למצוא אותו.
"כמה דקות אחרי שהגעתי לסבתא באותו סוף שבוע, שמעתי דפיקות בדלת. בפתח עמד גבר שחור, גבוה מאוד, ענק עם ראסטות. שנינו סקרנו זה את זה מכף רגל ועד ראש, וכשהגענו לעיניים נתקע לנו המבט. בהינו זה בזה כמה שניות, שנראו כמו נצח. אף אחד לא נשם. ואז הוא נכנס ונתן לי חיבוק חזק, אלא שזה דווקא הרתיע אותי. חשבתי שאין לו זכות לתפוס עליי בעלות, הרי עד אותו רגע לא ידעתי מה זה חיבוק של אבא.
"התיישבנו בסלון ודיברנו קצת, ופתאום קלטתי שהוא מעודכן היטב בחיים שלי. באותו יום נפתרה חידת המראה שלי. התברר לי שאבי נולד באיי סיישל הרחוקים, ועד היום יש לי שם הרבה מאוד קרובי משפחה. הוא מוזיקאי רגאיי, יש לו להקה, והרי גם אני אני שר וכותב רגאיי. אבי סיפר לי שהגיע לישראל במסגרת טיול, הכיר את אמי בתל אביב, היה להם רומן קצר והם נפרדו. רק אחרי זה נודע לה שהיא בהיריון. בכל מקרה, הוא אמר שהיא לא רצתה קשר. הוא עצמו ידע שיש לו בן ואפילו ראה אותי פעם אחת כשהייתי תינוק".
"הייתי בן 13 כשנפגשנו לראשונה והחלטתי שאני עובר לגור איתו, אבל זה לא הסתדר. למזלי, נמצאה לי משפחה אומנת מדהימה: אקי וחניתה מהיישוב עלי זהב בשומרון, שמאז ועד היום נתנו לי דוגמה למשפחה אוהבת ותומכת ואני רואה בהם את הוריי לכל דבר. הם דואגים לי כמו אבא ואמא ואני מרגיש שאני חשוב להם כמו ילד. ביישוב שלהם גם פגשתי את אשתי. עם אבי שמרתי מאז על קשר רצוף, והיום יש לי ממנו עוד חמישה אחים, שאני בקשר איתם".
- למה רציתי לספר את הסיפור שלי:
"כל חיי הרגשתי יתום מאבא, אבל אני לא מצטער על כלום. החיים הם שיעור, ומפני שלא הכרתי את אבי, למדתי להיות האבא של עצמי, להסתדר, להפעיל שיקול דעת בקשיים שהחיים זימנו לי. יכולתי להיות עסוק בכעס אבל אני מרגיש שהצלחתי למנף את הקושי הזה לכוח גדול".
