אני לא יודעת למה, אבל בכל פעם שמדונה מגיעה לארץ אני קצת מתרגשת. נכון שהיא קופצת לבקר אותנו בתדירות מחמיאה, ונכון שהיא כל הזמן מדברת על אהבתה הגדולה לישראל ולתורת הקבלה ומגיעה לכאן גם לביקורים אישיים, ואפילו ההחלטה לפתוח דווקא אצלנו את מסע ההופעות העולמי החדש לא מפתיעה. בכל זאת, בכל פעם שהיא חוזרת אלינו, אני מרגישה שיש משהו מלכותי באוויר.
אולי זה בגלל שבאמת אין דרך אחרת להגדיר את האישה הזו. היא באמת מלכה, ולא סתם בחרה לעצמה את השם היהודי אסתר. אבל היא לא מלכה במובן הצפוי של המלה – היא מלכה, דווקא בשל העובדה שלכאורה, אין לה את הנתונים להיות כזו.
נמוכה למדי, לא הכי יפה שיש, אין לה יכולת ווקאלית יוצאת דופן והמוסיקה הפופולרית שלה לרוב אינה נושאת בשורה. השואו המדהים שהיא נותנת בכל פעם שהיא עולה על הבמה – ואין ספק שמדובר בחיית הבמה הטובה ביותר שישנה, עדיין לא מספיק כדי לזכות אותה בתואר. אבל, כשמסתכלים על הדרך הארוכה, על ההישגים ועל מיליוני המעריצים בכל הגילים של מדונה במהלך 30 ומשהו שנות קריירה – מבינים שהכתר מונח על ראשה דווקא בגלל המכלול, האישה הזאת מכירה היטב את מפלצת תעשיית הבידור, ומכניעה אותה שנה אחר שנה, כל פעם מחדש, יותר משלושים שנה.
במבט לאחור, אם נסתכל על הנשים שיצאו לדרך יחד איתה אי שם בשנות השמונים, נגלה שכמעט אף אחת מהן לא הצליחה לשמר את הדבר הזה, שנקרא תהילה. סינדי לאופר מופיעה מדי פעם, וויטני יוסטון הלכה לעולמה וסוזן וגה נותרה זיכרון נוסטלגי. רק מדונה, שכבשה את הפסגה בגיל צעיר ונמצאת בהיכל התהילה הזה גם בגיל 53, שומרת על הגזרה, בכושר גופני מעולה ורוקדת כאילו היא עדיין בת 22.
שף פרטי ויוגהכשהתגוררתי בניו יורק, כל העיר דיברה על האובססיה החדשה של מדונה: ספורט. היא נכנסה אז לקטע לאט לאט, ועם הזמן הגבירה את הקצב, עד כדי כך שחברים שהיו רצים איתה היו מסיימים את המסלול עם הקאות. לאחרונה קראתי ראיון עם השף שלה, שסיפר שהיא מקפידה על תזונה מיקרוביוטית ואוכלת בעיקר אצות וטופו. אז בטח, זו לא חוכמה לעשות את כל זה כשיש לך מיליונים בבנק, שף פרטי ונני צמודה שמטפלת בילדים במקומך, אבל זה עדיין לא מובן מאליו.
מדונה הייתה יכולה להחליט לפרוש כבר לפני עשור. וגם אם הייתה עושה זאת, העולם עדיין היה זוכר אותה לנצח. אבל היא לא נותנת לגיל או לזמן להכתיב לה את הקצב, בדיוק להיפך. יש איזו תחושה שככל שעוברות השנים, כך היא נחושה יותר להוכיח שהיא עדיין בעניינים. יוצאת עם בחורים צעירים ממנה בשלושים שנה, מסתובבת בעולם, לובשת צמוד צמוד.
מצד אחד, היא יודעת שהיא מלכה שכבשה כבר כל פסגה אפשרית, אבל מצד שני היא עדיין אותה ילדה שהגיעה לניו יורק עם עשרים דולר וחלום בתחילת שנות השמונים ונלחמה להוכיח את עצמה, למרות שהיא לא הייתה הכי מוכשרת בסביבה. נראה לי שהיא עדיין מרגישה צורך להוכיח את עצמה.
לוקחת את הזמן
מעבר לנחישות והדבקות במטרה שמאפיינים אותה כל כך, מדונה בעיקר יודעת להמציא את עצמה בכל פעם מחדש, וזו התכונה שמבדילה אותה מכל שאר הכוכבות. בעיניי היא פשוט סטארט אפ מהלך ושום ליידי גאגא או ריהאנה לא יכולות לתפוס את מקומה. כולנו יכולות ללמוד ממנה דבר או שניים על היכולת להגיע הכי רחוק שאפשר, אם את רק מאמינה בעצמך מספיק ולא מוכנה לקבל "לא" כתשובה.
