ביום חמישי יצאה מיכל פנקל לשוק מחנה יהודה לערוך קניות הביתה. זה היה ב־2 בנובמבר, שנת 2000. פנקל, אז בת 34, השאירה את בתה הקטנה, בת חצי שנה, במעון במבשרת, שם התגוררה המשפחה. היא התענגה על היום, על העובדה שהילדים במסגרות והיא לבד. ואז פילח את האוויר פיצוץ עז. "כשסיימתי לעשות קניות בשוק, נכנסתי למסעדת 'רחמו'. רציתי לפנק את בעלי שמאוד אוהב את האוכל שם", היא נזכרת. "אני זוכרת שהלכתי לאט עם השקיות, נהנית מהזמן הזה, ופתאום בום חזק נורא, דממה, ואז ריח נורא, שאני לא יודעת איך לתאר אותו, התפשט באוויר. הפיצוץ הפיל אותי, הדברים התפזרו סביבי. לא ממש הבנתי מה קרה. ראיתי שמי שהלכה צעדים ספורים לפניי שוכבת מקופלת בצורה מסוימת, והבנתי שהיא מתה. קמתי וניסיתי לרוץ אליה, לעזור".
נורא.
"לא הצלחתי להגיע אליה. שני יס"מניקים שהגיעו בשניות תפסו אותי והרחיקו אותי ממנה. הם אמרו לי, 'זו המחבלת'. צעקתי להם, 'זו לא המחבלת'. היא הלכה לפניי במשך דקות. ראיתי את ההליכה הנינוחה שלה, את הבגדים שלבשה שבחיים לא אשכח, שמלה בגוון חום עם פסי זהב, הסל שהחזיקה. לא ויתרתי, רציתי לגשת אליה. הם לא נתנו לי. הם הכניסו אותי לחנות פינתית של הלבשה תחתונה לנשים כדי שיוכלו לחזור לזירה. שוב ברחתי להם, והם שוב תפסו אותי. רציתי לראות מה קרה שם. התחלתי להבין שזו הייתי יכולה להיות אני ששוכבת שם חסרת חיים. כשהפיצוץ קרה, הגג של אחד הרכבים עף ממש מעל הראש שלי. אם הייתי גבוהה רק בעוד כמה סנטימטרים הוא היה פוגע בי".
פנקל עוצרת רגע. 20 שנה עברו מאז שנקלעה לזירה המדממת, ועדיין לא פשוט לה לחזור אל היום ההוא. היא מפשפשת בתיק ומוציאה ארנק. מאחד התאים היא שולפת דף מצהיב ומהוה שהולך איתה כבר שנים, הקבלה של רחמו מהיום ההוא. "אני לא יודעת למה אני שומרת את הקבלה עד היום. אני אף פעם לא לוקחת קבלות. משום מה, את זו לקחתי, וזה נראה לי כמו איזה סימן מיסטי. אולי זה גם כדי לא לשכוח שהכל ארעי. בכל פעם שאני קונה ארנק חדש, זה עובר איתי. זו שאלה לטיפול אצל הפסיכולוג".
מה קרה כשהגיעו כוחות ההצלה? פינו אותך לבית החולים?
"למרות שסבלתי מרעש באוזניים ומכאב ראש, לא הסכמתי להתפנות. כאילו לא קרה כלום. מאוחר יותר שמעתי שאחד משני ההרוגים היה צריך להגיע למרפאה של בעלי, גבי, וקולגה שלו. לקח לי זמן להודות שאני לא שומעת טוב. מאוד התביישתי במוגבלות הזו. אחרי שהמשפחה לחצה עליי, הלכתי להיבדק. גיליתי שהפכתי לכבדת שמיעה בגלל הפיגוע. באוזן אחת אני חירשת לגמרי, ובאוזן השנייה יש לי 30 אחוז שמיעה. רק בחמש השנים האחרונות הסכמתי להתחיל ללכת עם מכשירי שמיעה. עד אז איכשהו הסתדרתי, קראתי שפתיים. אבל לא יכולתי להמשיך ככה. הבעיה שמכשיר שמיעה רגיל לא יכול לעזור לאוזן החירשת. גבי מצא לי את המכשיר הזה", היא אומרת ומראה לי את מכשירי השמיעה הקטנים שלה שנראים כגאדג'ט. "כשמדברים לאוזן החירשת, המכשיר מעביר בבלוטות' את הקול לאוזן הטובה יותר. זה עדיין לא פתרון מושלם. אם מישהו קורא לי מאחור, אני לא אשמע".
כשמדברים על פצועים קלים מדברים על פציעות כמו שלך. קל זה לא.
"אני מרגישה שבסך הכל יצאתי בזול. למשל, התחלתי לקרוא שפתיים ואני משתמשת בזה בדיונים בבית המשפט, אני יודעת על מה מתלחשים בצד השני. אבל אולי לא כדאי שתכתבי את זה", היא מחייכת. "למזלי, השגרה שאבה אותי, ארבעה ילדים מאלצים אותי לתפקד בבוקר. כמו שסבתא שלי נהגה לומר, 'צריך לקום בבוקר ולהרתיח את המים בקומקום'".
פנקל (54) היא עורכת דין שמתגוררת ביבנה ובעלת משרד שם וגם בתל־אביב. היא נשואה לגבי, רופא, והם מגדלים שני ילדים משותפים ושני ילדים מנישואיו הקודמים. בימים אלה היא מוציאה את ספרה הראשון, "ממזרת", בהוצאה הפרטית "סביונים". הרומן נפתח בכך שנעמי, הדמות הראשית, מגיעה עם בן זוגה להירשם ברבנות, ושם היא שומעת שהם לא יוכלו להינשא. כשהיא שואלת למה, הרשם אומר לה שתשאל את אמה. כך מתחילה העלילה, שבה הגיבורה מתחקה אחר ההיסטוריה של אמה ומגלה שכעולה חסרת כל נאלצה להתחתן עם גבר אלים שבסופו של דבר נעלם מחייה. היא מצליחה לשקם את עצמה, מכירה גבר נפלא ואיתו מביאה את נעמי לעולם. עבור אמה של נעמי הזוגיות השנייה היא תיקון וריפוי לחיים הקשים שעברה, אבל את נעמי זה הופך לממזרת.
תזכורת: מי נחשב לממזר? לפי ההלכה, מי שנולד במסגרת יחסים בין אישה נשואה לגבר שאינו בעלה (וגם מי שנולד מגילוי עריות)
פגשתי משפחות שבורות
לא במקרה הגיעה פנקל לכתיבה על הנושא הזה. כעורכת דין לענייני משפחה היא מטפלת בסוגיות נפיצות של ממזרות, מושג שיש לא מעט דיסאינפורמציה סביבו. הלקוחות של פנקל הם הורים לילד/ה שנולד/ה במסגרת יחסים בין אישה נשואה לגבר שאינו בעלה. גם אם הבעל כבר שנים לא בתמונה, מעכב את הגט או נעלם כלא היה, הילדים מבן הזוג החדש ייחשבו לממזרים. המשמעות לא רק הלכתית ולא מסתכמת בעובדה שהילדים הם פסולי חיתון ועל פי ההלכה יכולים להתחתן רק עם "פגומים" כמוהם (אגב, הספירה נמשכת עשרה דורות קדימה), אלא מתבטאת גם ברישום האב במשרד הפנים. "מגיעות אליי משפחות שבורות. ההורים הגיעו לרשום את הילד שנולד להם, והפקידים במשרד הפנים סירבו למלא את שם האב כי במחשב האם עדיין נשואה למישהו אחר. הם משאירים לאם לבחור אם לשים ברובריקה את שם בעלה או להשאיר את זה ריק, כמו רישום של אם יחידנית".
ואין דרך לנצח את זה?
"המדינה כפופה להלכה. המצב הזה קורה לא רק כשהאישה עדיין נשואה על הנייר לבעלה, אלא גם אם ילדה במסגרת 300 הימים שעברו מאז שנחתמו גירושיה. המחשב פולט באופן אוטומטי 'לא ניתן לרשום את האב'. אני אספר לך על אחד הלקוחות הראשונים שלי. האישה הגישה בקשה לגט, וההליך התמהמה. הפרוד כבר גר עם אחרת. היא הכירה מישהו חדש והחלה לצאת איתו. היא נכנסה להיריון לא צפוי. כמי שבנישואיה עשתה טיפולי פוריות שלא צלחו, ההיריון היה יקר והיה לה ברור שהיא תשמור אותו. כשהילד נולד, הם הגיעו לרשום את הילד במשרד הפנים בעיר מגוריהם וממש גורשו משם".
אז מה עשית? איך נראה ההליך המשפטי?
"לא תאמיני למה שאספר לך. ניגשתי לבית משפט לענייני משפחה וביקשתי צו הורות. כלומר, לאפשר לאב לרשום את בנו. בית המשפט לא נתן לי כי האם נשואה לאחר. ביקשתי בדיקה גנטית להוכחת אבהות, אך סורבתי, כי אז הילד יוכרז רשמית כממזר, וזה לא לטובת הקטין. הדרך היחידה היא באמצעות הליך משפטי עוקף. מבקשים מהפרוד שיצהיר בפני בית המשפט שהוא מוותר על הילד. אחרי זה, הילד מוכרז כבר אימוץ. פה השירות למען הילד נכנסים לתמונה. הם פוגשים את ההורים, מכינים תסקיר, ובסופו האב הביולוגי מאמץ את הילד הביולוגי שלו. זו הצגה שלכולם יש בה חלק. יודעים שהאבא הוא האבא, אבל אין שום דרך לבטל את זה".
לא ייאמן. גם שובר לב וגם שימוש מיותר במשאבי מדינה.
"זו טלטלה רצינית להורים. אני זוכרת איך באחד הדיונים קם האבא, שני מטר גובה, ובכה מול השופט שאיך יכול להיות שהוא צריך לאמץ את הילד שלו. זה היה מכמיר לב, ולא היה לי איך לרכך לו את המכה. במקרה אחר, הורים שייצגתי פתאום הוציאו תמונה של האב כתינוק ושל התינוק שלהם, הראו לשופט את התמונות ואמרו לו, 'תראה, זה אחד לאחד'. ידעתי שזה לא יעזור, השופט פה עם ידיים קשורות, אבל לא עצרתי אותם. הבנתי את סערת הרגשות".
חתיכת סרט.
"הרבה פעמים, כשאני מסיימת להסביר ללקוחות על ההליך שצפוי להם, הם עונים לי 'תודה, אבל לא נלך על זה'. הם מעדיפים לא לפנות לפרוד של האם, מה שנקרא 'לא להעיר את הדוב'. כבר קרה לי שהפרוד סירב לוותר על הילד שבכלל לא שלו. מספיק שבני הזוג הסתכסכו או שהוא רואה בילד קלף מיקוח. במקרה הזה הודעתי לו שאם כך, אנחנו נתבע ממנו מזונות. רק אז הוא ויתר על הילד שכלל לא שלו. ההורים חוששים מההליך המשפטי אבל גם מהמערבולת הרגשית. אני מבינה אותם, אתה יודע איך אתה נכנס להליך כזה, אבל אתה לא יודע איך תצא ממנו.
"המון משפחות מסביבנו מתמודדות עם האישיו הזה של ממזרות. אנשים מהחוגים החברתיים שלי התוודו בפניי אחרי שקראו את הספר. חברה כתבה לי, 'נגעת לי במקום כואב. הבת שלי ממזרה. לצערי, אנחנו חיים במדינה שמעדיפה חוקי דת על פני שני הורים שמגדלים את בתם באהבה אין קץ'".
מגיעים אלייך זוגות שרוצים להתחתן ברבנות אך נפסלו בגלל ממזרות, כמו בספר שלך?
"בוודאי. אני מפנה לרבנים שהכרתי במהלך השנים ושיודעים איך לטפל בתיקים האלה. הם בודקים את תיק הנישואים של האם ומחפשים אם נפלו פגמים בעריכת החופה כדי לבטל את הנישואים, כך שהאם למעשה הייתה רווקה כשנכנסה להיריון. זו עבודה זהירה, מאחורי הקלעים. שום דבר לא נרשם במחשב. הדמות של אם החתן בספר מבוססת על מקרה אמיתי. כלה גילתה שהיא ממזרה ופנתה אליי לייעוץ. זמן קצר לאחר מכן התקשרה אליי אישה מבוגרת. היא חיטטה לכלתה העתידית בטלפון וראתה את ההתכתבות בינינו. היא ירתה עליי מהצד השני, 'ברור לך שאין לך מה להתעסק עם התיק. הם לא יתחתנו. אנחנו לא רוצים כתמים כאלה אצלנו במשפחה'. גמגמתי ואמרתי לה שאחזור אליה. החזרתי את הנשימה, התקשרתי ואמרתי לה שמה שהיא עשתה לא ראוי ואני לא אדבר איתה על התיק. לכלה לא סיפרתי כלום. רציתי להגיד לה 'תברחי', אבל החתן היה מקסים. הצלחנו לבטל את נישואי האם של הכלה, והזוג התחתן".
כשפנקל לא מטפלת בתיקי ממזרות היא עוסקת בתיקי גירושים, בסכסוכי ירושות ובהסכמי פונדקאות. "כשמגיעים אליי לקוחות עם סיפור של סכסוך סביב הירושה, אני יודעת שהסיפור אבוד. הקרע בין האחים לעולם לא יתאחה. כשאני נכנסת פנימה אני רואה שהסיפור הוא בכלל לא על כסף אלא על קנאה ורגשות קיפוח שהחלו כבר בילדות".
את מנסה להסביר את זה ללקוחות שלך?
"לחלוטין. בדרך כלל אובדן הורה מגיע כשהילדים כבר מסודרים כלכלית, הכסף הזה לא מה שישנה להם את החיים. הטינה, המועקה, כאב הלב לא שווים את זה. הליך משפטי זה דבר נורא ואיום. אני יכולה להתפרנס גם מעריכת הסכם גישור בין האחים. אני אומרת להם שלא חייבים מלחמה, שחבל על הזמן, התכלות המשאבים הנפשיים וקלקול היחסים. אפשר להגיע לאותה הנקודה בדרך נעימה יותר. אבל אז אני שומעת דברים כמו, 'אני רוצה להגיע לבית משפט, יש לי הרבה מה להגיד' או 'שבית המשפט יגיד לו'. גיליתי שאני לא זו שתצליח למנוע את השבר".
התחלתי עם הרופא
פנקל גדלה במושב גאליה הסמוך לרחובות. בצבא שירתה כקצינה בתפקיד מסווג, למדה שני תארים ביחסים בינלאומיים ומשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית והמשיכה ללימודי משפטים באוניברסיטת בר־אילן. את סיפור ההיכרות שלה עם בעלה גבי, רופא פנימאי וגסטרואנטרולוג, שתלה כסיפור ההיכרות של בני הזוג בספר. הם יחד כבר 30 שנה. גבי גרוש עם שני ילדים שגדלו אצלם ("אני אוהבת אותם ודואגת להם כאילו הם הילדים שלי"), ויש להם שני ילדים משותפים: הבכור (25), מהנדס חשמל בחברת הייטק, ובתם (21) סטודנטית לרפואה. "כשהייתי סטודנטית שמרתי בחופשת הקיץ על תינוקת במושב שאמה נאלצה לנסוע לחו"ל. כשהתינוקת התכסתה בפריחה, הלכתי לרופא, וגבי היה שם כרופא מחליף. הוא היה חתיך כמו הדמות בספר", היא מחייכת. "נשארנו בראש אחד של השנייה וזהו. אחרי כמה זמן הרגשתי מאוד לא טוב, כאבה לי הבטן. הגעתי למיון בבית החולים קפלן, והוא זה שקיבל אותי. לפני ששוחררתי מהמיון, הוא הזמין אותי לביקורת במרפאת בית החולים. כשסיים לבדוק אותי, החלטתי להתחיל איתו".
הופה.
"אמרתי לו שנדמה לי שהייתה לו טבעת בפעם הקודמת שראיתי אותו. הוא ענה לי שאף פעם לא הייתה לו טבעת, אבל גם שלאחרונה התגרש. אין לי אלוהים וביקשתי את הטלפון שלו. הוא רשם לי את המספר על דף מרשמים. לקח לי שלושה שבועות לפגוש אותו. נפרדתי מהחבר שהיה לי, שאותו אהבתי יותר ממה שהוא אהב אותי עד שהאהבה נשחקה. המסורת חשובה לי, ולקח לי ארבע שנים לשכנע את גבי להתחתן שוב".
ב־2005 עברה המשפחה ללונדון, שם עובד גבי בבית החולים סנט מרקס. ב־2009 החליטה לחזור לארץ עם שני הילדים, ומאז בעלה והיא חיים על הקו. "נסענו כי רצינו לשנות אווירה. גם ההיקלעות שלי לפיגוע הייתה חלק מהשיקולים. פרחנו שם, שעות העבודה שלו היו סוף־סוף נורמליות ויכולנו לבלות יחד כמשפחה. אבל פחות הסתדרתי עם הקודים החברתיים שם, לקבוע שבועיים לפני מפגש של בתי עם חברה מקומית או לראות את העמידה של הילדים בטורים ארוכים גם בגשם ובקור מקפיא עד שהמנהל מואיל להכניס אותם לכיתות. זה התחיל להכביד עליי, והחלטתי שאני רוצה לחזור לארץ, אבל גבי התבסס היטב בקהילה הרפואית שם ונשאר. מאז אנחנו מתראים בסופי השבוע, בעיקר גבי מגיע לארץ, ואחת לחודש אני נוסעת אליו ללונדון".
מניחה שלא פשוט לנהל זוגיות בשלט רחוק, במיוחד בימי קורונה.
"כשהתחלנו את הסידור הזה, אנשים הרימו גבה וניבאו לנו שלא נחזיק מעמד, והנה, עברו 11 שנה, ועם רצון טוב, אמונה ואהבה אפשר להתגבר על מכשולים. זה אפילו עשה טוב למערכת הזוגית. כשחיינו יחד, היינו עייפים וחסרי סבלנות זה לזו. עכשיו כל פגישה כזו זה כמו ירח דבש קטן. אבל הקורונה לגמרי דפקה לנו את החיים. לא הוא ולא אני יכולים גם לנסוע וגם לשהות בבידוד שבועיים בכל מדינה. אולי זה מה שיחזיר את בעלי לארץ. לא ראיתי אותו כבר חודש וחצי, ואני מתגעגעת".
מעניין שיש דמות בספר שמתבססת עליו, ובכלל שהכנסת הרבה מהביוגרפיה שלך, אבל הפיגוע, שהוא מן הסתם אירוע מטלטל, לא נוכח שם.
"בפיגוע עוד לא הצלחתי לגעת. זה עוד קרוב מדי ומכאיב מדי. הייתה הטראומה המיידית, אני זוכרת שקראתי כל מה שאפשר על זו שהלכה לפניי. זו הייתה אם צעירה. רציתי לדעת מי היא הייתה. זו הייתה תקופת פיגועים קשה בירושלים, ולא הרשיתי לבני משפחתי להסתובב בקניונים או לעלות על אוטובוסים. גם היום יש לי חרדות אם אני לא שומעת מהילדים יותר מדי שעות. עם הזמן הפכתי לפוסט־טראומתית. בכל פעם שיש פיגוע אני חוזרת ליום ההוא. אני מריחה את הריח בזירה ונחנקת. אני רואה את הציפורים בשמיים מתעופפות בבת אחת כאילו נורו מתוך תותח. התחילו לי סיוטים, בכיתי וצעקתי מתוך שינה. הסתגרתי. לקח לי זמן לגשת לטיפול פסיכולוגי ולקבל את זה שאני לא חסינה".
