הקימה עמותה לחרדיות גרושות: "נגעתי במקום כואב ולא מטופל"

לאחר שבעלה עזב את הבית, פייני סוקניק גילתה מהם הקשיים הניצבים בפני אישה חרדית בהליכי גירושים. היום היא מנכ"לית "באשר תלכי" שמסייעת לנשים באותו המצב

פייני סוקניק. "בהתחלה חשבתי שמדובר בסיפור אישי שלי, הבנתי שמדובר בסיפור של המון נשים" (צילום: אלכס קולומויסקי)
פייני סוקניק. "בהתחלה חשבתי שמדובר בסיפור אישי שלי, הבנתי שמדובר בסיפור של המון נשים" (צילום: אלכס קולומויסקי)

פייני סוקניק לא רצתה להתגרש. כאשר בעלה החליט לעזוב את הבית, היא ניסתה לעשות כל שביכולתה כדי לשנות את רוע הגזירה - לשווא. חילוקי הדעות בין בני הזוג החרדים הובילו למאבק גירושים מר, שכלל הטחות אשמה, מאבקי משמורת ועוד רעות חולות שמכירות נשים רבות. אחרי שלוש שנים מתישות, כשיצאה סוקניק מבית הדין הרבני והגט בידיה, חיכה לה מעבר לפינה מאבק נוסף, קשה ומתסכל לא פחות: על תדמיתה האישית והשתלבותה מחדש בחברה החרדית, הפעם כאישה גרושה.

 

בימים אלה, כשמונה שנים אחרי, כשהיא כבר נשואה בשנית ואם לארבעה ילדים, שלושה מנישואיה הראשונים ובת משותפת עם בעלה השני (שהוא עצמו אב לשניים נוספים), נבחרה סוקניק לכלת פרס יפה לונדון־יערי של הקרן החדשה לישראל. הפרס, בסך 50 אלף שקל, הוענק לה בזכות "באשר תלכי" – עמותה שהקימה כדי לסייע לנשים חרדיות שנמצאות בתהליך גירושים ואחריו. אחרי הכל, מי כמוה מכירה את הקשיים הייחודיים של הסטטוס הלא פשוט הזה.

 

התחתנתי וכולם נרגעו

פייני סוקניק (38), כיום תושבת ירושלים, נולדה בקהילה החרדית בחיפה, שנייה מתוך חמשת ילדיהם של אם מורה ואב בעל חנות למוצרי תינוקות. היא למדה בבית הספר לבנות מרשת "בית יעקב", ובמקביל השתתפה בחוגי מחשבים וציור, ומכיתה א' עד סוף י"ב למדה פסנתר ואורגן בקונסרבטוריון. "הקהילה החרדית של חיפה בשנות ילדותי הייתה שונה מזו של בני־ברק וירושלים", היא מספרת. "אנשים עובדים, פחות פוליטיקה, דו־קיום מעשי בין כולם. בבניין שלנו היו חסידים, חרדים וחילונים, וכולנו הסתדרנו. רק כשעזבתי את חיפה גיליתי את ההתבדלות בין חרדים לחילונים".

 

כשסיימה את הבגרויות עם ציונים מעולים, הביעה רצון ללמוד רפואה, אבל הוריה התנגדו. הם טענו כי לימודי רפואה לא מתאימים לנערה חרדית, ומשפט המפתח היה "אף אחד לא ירצה להתחתן איתך". "ככה היה לפני 20 שנה, היום זה כבר לא כך", היא ממהרת לסנגר. "אם אז יכולת לבחור בין מורה לגננת וקצת להשתלב בהייטק החרדי, כיום יש יותר אופציות לנערה חרדית".

"בגיל 22 פגשתי את מי שהפך לבעלי הראשון: בחור ישיבה שהשדכנית אמרה שהוא מוצלח ומתאים לי ושגם המשפחות מאוד מתאימות. נפגשנו בבית הוריי, ובפגישה החמישית התארסנו"

 

היא בחרה ללמוד בסמינר הוראת אנגלית. "זו הייתה מחשבה פרקטית: ידעתי שהכיוון שלי הוא להתחתן עם בחור ישיבה. מגיל צעיר חונכנו, וגם רצינו, להתחתן עם גבר שלומד תורה, ואני רציתי מקצוע שיאפשר לי לפרנס אותו".

 

בגיל 19 וחצי החלה ללמד אנגלית בבתי ספר חרדיים, והמשיכה להתגורר בבית ההורים. "בינתיים חברות שלי התחתנו, חלקן הפכו לאמהות, והוריי התחילו להיות לחוצים מכך שהבת המוכשרת והמוצלחת שלהם עדיין לא התחתנה. אז היו שידוכים, ונפגשתי, אבל לא מיהרתי".

 

איך נעשו השידוכים?

"שדכנית מתקשרת להורים, מציעה להם שם של בחור שלדעתה 'המשפחות יכולות להתאים'. אחרי שההורים מבררים דרך חברים, מורים ומורות, מפגישים את בני הזוג לראשונה. השידוכים שלי היו בסגנון ליטאי, שבו אחרי המפגש הראשון נותנים לבני הזוג להחליט אם מתאים להם להמשיך. בפגישות בדקנו דברים תכליתיים: עמדות לגבי גידול וחינוך ילדים, איך נראה שולחן השבת, כמה זמן מוקדש ללימודי תורה וכו'.

"בגיל 22 פגשתי את מי שהפך לבעלי הראשון: בחור ישיבה נחמד, בערך בגילי, שהשדכנית אמרה שהוא מוצלח ומתאים לי ושגם המשפחות מאוד מתאימות. נפגשנו בבית הוריי, ובפגישה החמישית התארסנו".

 

אחרי חמש פגישות החלטתם שזהו זה?

"אין ערובה לשום דבר. יש זוגות שייפגשו רבע שעה ויחיו בטוב לנצח, ויש כאלה שיחיו שנים יחד וזמן קצר אחרי הנישואים יתגרשו. אני רוצה להדגיש שלא הכריחו אותי להתחתן. אני מאוד רציתי. הייתה לנו חתונה מאוד שמחה, וכולם נשמו לרווחה".

 

"חלק מחברות הילדות שלי עברו את הכביש כשראו אותי כדי לא להיתקל בי." (צילום: אלכס קולומויסקי)
    "חלק מחברות הילדות שלי עברו את הכביש כשראו אותי כדי לא להיתקל בי."(צילום: אלכס קולומויסקי)

     

    התגרשת? את אשמה

    בני הזוג התגוררו בקרב הקהילה החרדית בחיפה. החתן למד בכולל, סוקניק המשיכה לעבוד בהוראה ולמדה פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. בתוך שנה נולדה בתם הבכורה (היום בת 15), שנתיים אחריה בן (13) ואחריו בן נוסף (11).

     

    הנישואים הסתיימו כעבור שש שנים. "קדמה לזה תקופה מסובכת. היו לי הריונות מאוד קשים וצפופים, עבדתי מאוד קשה, החזקתי את הפרנסה, הבית והילדים, וניסיתי להיות סופר־וומן חרדית ולעשות הכל. הייתי מותשת, פיזית ונפשית, וגם התחלתי להרגיש שמשהו לא זורם בינינו מבחינת תפיסת החיים. רציתי לעבוד פחות, לפנות זמן לעצמי, לרווח לידות על פי האפשרי בחברה החרדית, אבל הוא לא קיבל את זה. בעיניו הכל היה טוב, ולדבריו, היינו צריכים להמשיך באותה הדרך. בשלב מסוים הוא אמר לי: 'אם זה לא כמו שאמרת שיהיה בגיל 22, זה לא מתאים לי'.

    "בדיעבד זה היה הרבה יותר עמוק. היום אני יודעת שלא התאמנו. לא ראינו דברים עין בעין. למרות זאת לא רציתי להתגרש. היו לנו שלושה ילדים – למה לפרק משפחה יפה? וגם היה בינינו קשר".

    "עבדתי מאוד קשה, החזקתי את הפרנסה, הבית והילדים, וניסיתי להיות סופר־וומן חרדית. הייתי מותשת.  רציתי זמן לעצמי. בעלי אמר לי: 'אם זה לא כמו שאמרת שיהיה בגיל 22, זה לא מתאים לי'"

     

    הייתה אהבה?

    "כן, בהחלט. אבל גם הייתה משפחה. משפחה זה מעל לכל בעדה החרדית, יותר חשובה מאהבה, ומי שלא שומרת על זה היא הכישלון האולטימטיבי, גם בעיני החברה וגם בעיני עצמה. גדלנו לזה שהאחריות שתהיה משפחה מתפקדת היא על האמא. כשזה מצליח – הכבוד הוא לה, וכשזה לא מצליח – לא משנה באילו נסיבות – היא אשמה".

     

    סוקניק הייתה בת 28 כשבעלה עזב את הבית וחזר לבית הוריו. היא נשארה עם שלושה ילדים, בני חמש, שלוש ושנה. ואז החלה ההתמודדות בחזית השנייה. "ידעתי שלהיות אישה גרושה בעדה החרדית זה אומר להיות במעמד הכי גרוע. מסביבי ראיתי נשים גרושות. הודבקה להן סטיגמה של לא ראויות ושהילדים שלהן מסכנים. לא רציתי להיות שם. היינו מהזוגות היפים של החברה החרדית בחיפה – מודל להצלחה, זוג שהכל היה אצלו לפי הספר. לאבד את המעמד הזה וליפול למקום הכי נמוך שיכול להיות היה בלתי אפשרי בשבילי. לא ויתרתי. מאוד רציתי שלום בית, והוא מאוד רצה גירושים. ניסינו לחזור, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא הולך. הגירושים לא היו בהסכמה ולא ברוח טובה. אם יכולנו לסובב את הגלגל לאחור, שנינו היינו נוהגים אחרת".

     

    בפועל, היא מספרת, התנהל ההליך במשך שלוש שנים בכל ערכאה אפשרית. "נפלתי לעולם של מלחמות שלא הכרתי, בבית דין רבני ובבית דין פרטי, בבית משפט אזרחי ובהוצאה לפועל. הייתי צריכה להיאבק על מזונות לילדים, על רכוש ועל משמורת, ומה לא".

    "לא רציתי להתגרש. למה לפרק משפחה יפה? משפחה זה מעל לכל בעדה החרדית, ומי שלא שומרת על זה היא הכישלון האולטימטיבי"

     

    מי עזר לך?

    "למזלי, המשפחה שלי לא עזבה אותי לרגע. הם תמכו בי ועזרו לי נפשית ומעשית. הוריי ליוו אותי תמיד לבית הדין וחיכו לי מעבר לדלת. התמיכה והידיעה שיש מי שאיתך לאורך כל הדרך - מאוד משמעותיות".

     

    אבל מחוץ למעגל המשפחתי התומך חיכתה החברה השופטת שבחוץ. "חלק מחברות הילדות שלי עברו את הכביש כשראו אותי כדי לא להיתקל בי. חברה התקשרה ואמרה: 'אין לך מושג מה אומרים עלייך ברחוב!'. לימדתי אז בסמינר שבו למדתי בעבר, וחלק מהקולגות ראו בעין לא טובה שאני אישה פרודה, 'שלא מהווה דוגמה טובה לבנות'. חלקן דרשו שיפטרו אותי. תחשבי מה זה להיכנס לחדר המורות כשכולן משתתקות פתאום. מאוד נפגעתי. הן הרי הכירו אותי. אני הייתי אותה נערה ואישה צעירה שהן הכירו והוקירו בעבר. הרגשת הנידוי - התחושה שאני לא רצויה, שלא מזמינים אותי לשבת אצל חברות עם משפחה, שלא שואלים אותי אם אפשר לעזור לי – היא איומה. זה היה בשבילי שבר חברתי ואישי. הרגשתי ששופטים אותי שלא בצדק, ולא היה לי עם מי לחלוק את התחושות הקשות ואת הבדידות".

    "חלק מחברות הילדות שלי עברו את הכביש כשראו אותי כדי לא להיתקל בי. חברה התקשרה ואמרה: 'אין לך מושג מה אומרים עלייך ברחוב!'"

     

    לא היו לך חברות?

    "היו לי שתיים. אחת הייתה רווקה בת 29, והשנייה נשואה בלי ילדים. הן היו אלה שהבינו את ההתמודדות שלי, ואיתן הרגשתי נוח. יחד היינו 'מועדון סוג ב''', היא צוחקת צחוק מריר.

     

    היא התחילה לכתוב בלוג שבו שיתפה בחוויותיה כגרושה בחברה החרדית, והמשיכה בכך באתר "סלונה" במשך שנים. "כתבתי בשם בדוי, כי פחדתי שאם יידעו מי אני, ייקחו לי את הילדים. היו המון תגובות. הראשונה כתבה לי שגם היא חרדית גרושה ומרגישה בדידות כמוני, ואחריה עוד אחת ועוד אחת ועוד. דרך הרשת נפל לי האסימון. אם בהתחלה חשבתי שמדובר בסיפור אישי שלי, הבנתי שמדובר בסיפור של המון נשים".

     

    מה שיעור הגירושים בחברה החרדית?

    "לפי הנתונים המעודכנים, מדובר בזוג אחד מתוך 11-10, לעומת אחד מתוך שלושה בחברה הכללית. ברגע שהבנתי שהעניין הוא הקהילה החרדית שלא יודעת להתמודד עם נושא הגירושים, כעסתי – על הקהילה, על המקום שגדלתי בו, על הסטיגמה והשיפוטיות ועל האפליה. אם אלמנה מקבלת חיבוקים, תמיכה וליווי אמפתי, מגרושה מתעלמים במקרה הטוב, או מתייחסים אליה גרוע במקרה הרע. לכאורה יכולתי לעזוב את הקהילה החרדית, אבל זו לא הייתה אופציה עבורי. אני מאוד אוהבת את החברה החרדית ומאוד מאמינה בה, ויש בה המון דברים שלא הייתי מוכנה לוותר עליהם. ואז אמרתי לעצמי שאם אני נשארת, אני עושה שינוי ביחס של החברה החרדית לנשים. אמרו לי שזה גדול עליי, אבל הייתי נחושה. מילדות יש לי חוש צדק מפותח, וחשבתי לעצמי שאולי למען המטרה החשובה הזו עברתי את התהליך הכואב".

     

    פמיניסטית, לא עלינו

    בשבת אחת, לפני כשמונה שנים, הזמינה אליה שלוש נשים שמצבן זהה. "סיפרתי להן שאני רוצה לפתוח ארגון שילווה נשים גרושות כמונו, מהחברה החרדית, ויפעל לשינוי הגישה בקהילה, כדי שאחרות לא יעברו את מה שאנחנו עוברות. אחת הגיבה שאני משוגעת ושיגידו עליי שאני פמיניסטית, לא עלינו. השנייה אמרה שהרעיון ראוי אבל היא לא מעוניינת להתעסק בנושא. השלישית אמרה שהיא תומכת בי ותעמוד מאחוריי".

    "למפגש הראשון הגיעו נשים מפוחדות שחששו שמא יראו אותן. בתוך חצי שנה הייתה לי רשימה של מאה נשים שצריכות סיוע. הייתי המומה מהמהירות שבה זה התפשט"

     

    סוקניק הצטרפה לקורס מנהיגות נשים של ויצו, שבמסגרתו הכינה תוכנית מגובשת, בעזרת חברות חילוניות ודתיות שהצטרפו ליוזמתה להקמת ארגון "באשר תלכי". "תוך כדי התהליך פגשתי נשים חרדיות גרושות או בתהליכי גירושים, והזמנתי אותן למפגש הראשון שהתקיים במקלט בבני־ברק. הגיעו נשים מפוחדות, שחששו שמא יראו אותן. כשהן יצאו מהמפגש הן הפיצו את הנושא בין חברות, והתחילו להתקשר אליי נשים שביקשו עזרה. בתוך חצי שנה הייתה לי רשימה של מאה נשים שצריכות סיוע. הייתי המומה מהמהירות שבה זה התפשט וגם מהמקרים הקשים ששיוועו לעזרה. התברר לי שנגעתי במקום מאוד כואב ולא מטופל".

     

    כיום מונה הארגון גרעין של 50 מתנדבות, שבהן נשים שנעזרו בו וכיום עוזרות לאחרות, וגם נשות מקצוע מהקהילה החרדית ומחוצה לה. עד היום ליווה הארגון כ־4,000 נשים מהקהילה החרדית, גרושות או כאלה שנמצאות בהליכי גירושים, בפריסה ארצית. "נוסף על התמיכה בכל נושא שהנשים צריכות, אנחנו יוצרות קהילות של נשים גרושות שתומכות זו בזו, יוצאות יחד, עושות שבתות וחגים יחד, ויצרנו קבוצות ווטסאפ שפעילות 24/6 - לא כולל שבתות וחגים. אנחנו גם מספקות סדנאות וקורסים מקצועיים, ומתמקדות בשינוי הדרך שבה הקהילה החרדית פועלת מול נשים גרושות".

     

    את רואה שינוי?

    "בהחלט כן, אבל לא מספיק. כיום יש התארגנויות עבור נשים בסטטוס הזה בחסידויות שונות, ואני שמחה, כי יש מקום לכולם. המצב עדיין מורכב, עדיין יש המון עבודה, ומה שיעשו יותר – יותר טוב".

     

    כמה שעות ביום את עסוקה בתפקידך כיו"ר הארגון?

    "נון סטופ, ובהתנדבות מוחלטת. זה הילד החמישי שלי", היא צוחקת.

     

    כיום סוקניק עובדת לפרנסתה כסגנית מנהלת בית ספר ממלכתי־חרדי לבנות בירושלים, ומנהלת תוכניות לחרדים בארגון "אידיאה". ביום העצמאות לפני ארבע שנים הדליקה משואה בשם "באשר תלכי", כמייצגת "גבורה אזרחית".

     

    דרך העמותה גם פגשה את בעלה השני, ישראל. "זה היה שנה אחרי הגירושים. חברה אמרה לי שהיא רוצה שאפגוש מישהו, גרוש חרדי, מבוגר ממני בשנה ואב לשניים. הסתייגתי משידוכים, אבל היא הדגישה שהוא יכול לעזור לארגון, כי הוא איש עסקים שמתעסק בפילנתרופיה. הסכמתי אבל אמרתי לה, 'תגידי לו שאני לא דייט'. הוא הגיע לחיפה ונפגשנו לפגישה עסקית, מאוד עניינית. דיברנו על העמותה, והוא העלה כמה רעיונות לכיוונים. היה לנו מאוד נחמד והחלטנו להמשיך להיפגש. שנינו חששנו מאוד, כי אחרי שנכווים בפרק א' ויש צלקות, זה מפחיד. אבל אחרי חצי שנה החלטנו להתארס". בני הזוג התחתנו לפני כשבע שנים.

    על הנישואים השניים: "כשנפגשנו הוא ידע שיש לי שלושה ילדים וארגון. הוא תומך בהחלט ומסייע, אבל כשהצעתי לו להקים ארגון דומה לגברים חרדים בתהליכי גירושים, הוא ענה שמספיק אקטיביסטית אחת בבית"

     

    הנישואים השניים שלך טובים מהראשונים?

    "אם מישהו מצפה שנישואים שניים יצליחו בלי לעבוד עליהם, הוא טועה. כ־80 אחוז מהם נכשלים. זה לא פשוט. כל אחד מבני הזוג מגיע עם ילדים שיש להם עוד הורה ועוד משפחה, ואם אנשים לא מוכנים לעשות עבודה קשה, זה לא יצליח. אי־אפשר להושיב אבא עם ילדים ואמא עם ילדים סביב שולחן אחד ולחשוב שהכל יסתדר. זה לא עובד ככה".

     

    מה אתם עושים כדי להצליח?

    "זו עבודה של שנים. צריך להכיר את האדם השני על כל הצדדים שלו, להיות רגישים לדברים שמזכירים חוויות לא טובות מהעבר, מדברים על הדברים, עושים פעילויות משותפות, נמנעים ממצבים שיעשו רע למשפחה השנייה, מקדישים זמן אישי לכל 'חצי משפחה' וזמן משפחתי של כולם יחד. בקיצור, המון עבודה, אבל כשמצליחים זה סיפוק עצום ואושר גדול".

     

    ואת מרגישה שהצלחתם?

    "אנחנו עובדים על זה. תמיד יש אתגרים, ולא צריך לפחד מהם. לפני שנתיים נולדה לנו הבת המשותפת, שעושה חיבור – גם ביולוגי וגם רגשי - של שתי המשפחות. אנחנו מאושרים".

     

    בעלך תומך בפעילות שלך?

    "אין לו ברירה", היא צוחקת. "כשנפגשנו הוא ידע שיש לי שלושה ילדים וארגון. הוא תומך בהחלט ומסייע, אבל כשהצעתי לו להקים ארגון דומה לגברים חרדים בתהליכי גירושים, הוא ענה שמספיק אקטיביסטית אחת בבית".

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד