ד"ר דרורה בהרל, 76, מטיילת וסופרת, מתגוררת ב"בית בכפר חוף כנרת" בקיבוץ גינוסר, אלמנה, אמא לשניים וסבתא לחמישה.
"נולדתי בתל־אביב. ביום שנולדתי הבריטים הכריזו על עוצר, והיה חשש שאמא שלי לא תוכל להגיע לבית החולים. בסופו של דבר הסירו את העוצר, והוריי החליטו לקרוא לי דרורה כי לדעתם בזכותי הוסר העוצר.
התחתנתי מיד לאחר השירות הצבאי. שלוש שנים אחרי שנולד בני הצעיר, בעלי, חיים, נהרג בתאונת דרכים. עוד לפני גיל 30 הייתי אלמנה ואמא לשניים, שצריכה למצוא במהירות מקצוע כדי להתפרנס ממנו בכבוד. בחרתי בחינוך והלכתי ללמוד הוראת היסטוריה ותולדות האמנות.
הייתי עוזרת הוראה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל־אביב, ובמקביל עבדתי באוניברסיטה הפתוחה כמרכזת ההוראה וכמנחת קבוצות בקורסים שונים בנושא יוון העתיקה. התֵזה לתואר השני הפכה לדוקטורט בנושא 'תעמולה בעת העתיקה בתקופת האימפריה הרומית'. הדוקטורט זכה בהצטיינות יתרה בינלאומית מטעם המכון לחקר האימפריה הרומית שבאלבנו, איטליה, ובהמשך פורסם כספר.
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לטייל. בלימודים הכרתי סטודנט שאהב לטייל כמוני, ויחד נסענו כמעט מדי קיץ כתרמילאים, בעיקר באירופה. פעמים רבות הלכתי לישון על קיבה ריקה כי לא היה לי כסף לאוכל, אבל יצר הנדודים שלי, הרצון לחקור ולראות עוד ועוד היו חשובים לי יותר.
התשוקה לנדודים טבועה בי כנראה מלידה, והתגברה אחרי ניתוח מעקפים לא מוצלח שעברתי ברגל שמאל, שבעקבותיו רגלי הייתה מיועדת לקטיעה. בדרך נס ובעזרת הרופאים המסורים ניצלתי מקטיעה. הייתי מונשמת במצב קריטי במשך שלושה ימים, ולאחר שבעה ימים בטיפול נמרץ נשימתי העבירו אותי להתאוששות במחלקת כלי דם. שהיתי אז במשך שלושה חודשים בבית החולים ועוד שלושה חודשי שיקום בבית, עד שחזרתי לעמוד על שתי רגליי. כתוצאה מהניתוח נותרתי מוגבלת בתנועה בשיעור של 70%.
לאחר הניתוח החלטתי להגביר את הקצב ולצאת למסעות אתגריים יותר, הפעם באפריקה, שבה ביקרתי 15 פעמים. טיילתי בטנזניה, קניה, אוגנדה, נמיביה, מפלי ויקטוריה, בוטסואנה, אתיופיה, מרוקו ומצרים. על מסעותיי שם כתבתי את ספרי הראשון, 'יומני מסע – לטייל עם מוגבלות'.
כשהייתי בת 70, החלטתי לכבוש גם את 'גג העולם' – רכס ההימלאיה. הרופא שלי בהתחלה לא רצה לשמוע על זה ואמר, 'למה את לא יכולה לבחור מקום באירופה שבו גם אפשר לשמור על קשר, למקרה שמשהו קורה?' מכריי ובני משפחתי אמרו: 'את? להימלאיה?? איך תוכלי???' גם הרופא ממרפאת המטיילים נכנס לפאניקה כששמע לאן ולכמה זמן בכוונתי לנסוע, ואמר בקול גדול שזה חוסר אחריות מצדי.
הטיולים בהימלאיה התנהלו ברכב וברגל. גמאתי עשרות אלפי קילומטרים ברכבי שטח, בנופים עוצרי נשימה ובגובה של אלפי מטרים, עם מדריך טיולים בשם טאשי שמאוד עזר לי. עיקר הקושי שלי הוא בהליכה. הכל התנהל לאט־לאט, כי מה שאדם רגיל, צעיר או מבוגר, יכול לעשות בשעה, לי לוקח כמה שעות.
קושי נוסף היה לשרוד את הקור המקפיא. היה קשה להתנהל באוויר הדליל בגובה רב כל כך. במרץ 2017, כשהייתי ברכס הדרומי־מזרחי של האנאפורנה, שרר קור של מינוס 15 מעלות – בלי חימום ובלי מים בברזים שקפאו בגלל הקור - קרה שלא התקלחתי במשך שבוע כי לא היו מים זורמים.
במאי 2019 הגעתי לזאנסקאר, והדרך הייתה כל כך צרה שבאחת הנסיעות הרכב התנגש בקיר קרח. הגעתי גם לרוטנג לה, שנחשב למעבר ההרים הגבוה בעולם לרכב. זכיתי להגיע אף למקומות שהיום הכניסה אליהם אסורה גם לאזרחי הודו, למעט תושבי המקום, ובהם: סרינגאר, וגם לקרחוני סונומארג וגולמארג שבקשמיר, שבשל המתיחות בין הודו לפקיסטן תיירים כבר אינם יכולים לבקר בהם.
על ששת מסעותיי בהימלאיה, שנערכו ב־2019-2013, כתבתי את ספרי השני 'לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות', יומני מסע בליווי צילומי נופים שצילמתי. הספר יצא לאור בימים אלה בהוצאה עצמית, ונמכר באמצעות דף הפייסבוק 'לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות'. הלוואי שהקורונה תיגמר בקרוב ואוכל להמשיך לטייל.
שורה תחתונה: המוגבלות הגבירה את המוטיבציה לא להיות שונה מאחרים, ולהוכיח בעיקר לעצמי שאפשר אם רק רוצים. הצ'ופר הגדול נמצא בסופו של כל מסע: עשיתי את זה, למרות הכל.
