האם גם עם המשפחות הפרטיות שלהן מדריכות ההורים והפסיכולוגיות מתנהלות ברוגע? והכי רלוונטי לצערנו: איך נראה הסגר שלהן?
לגמרי לא מושלמים
רוני זליכוב־לסרי (37) מגבעת־שמואל. פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, מטפלת בהורים ובילדים בגישה דינאמית וב־CBT, מייעצת לאנשי חינוך ומרצה להורים. נשואה לדניאל, עורך דין. מגדלים את אמרי (12), הראל (9) כרמי (7) ושילה (שנה וחצי):
"יש נטייה לחשוב שאצל אנשים שעוסקים בהורות הכל פשוט ומושלם, אבל זו פנטזיה. אנחנו בני אדם לפני שאנחנו הורים. יש לנו אישיות ותכונות, חוזקות לצד חולשות. אני משתדלת ליישם את ההבנה הזאת גם בבית, לשחרר את השאיפה לעשות הכל לפי כללים ולהיות מושלמת. גם אנחנו טועים והאותנטיות הזאת, כל עוד היא במינון נכון, יכולה לחזק רבדים בקשר עם הילדים. לא צריך לחשוש ממנה".
העובדה שאת פסיכולוגית מסייעת לך ביומיום מול הילדים?
"כפסיכולוג אתה לומד גם את עצמך ואני מניחה שזה עוזר. בנוסף, אנחנו בית שמדברים בו. אני משתדלת להסביר, ליצור כנות, שיתוף ואמון. מובן שיש ימים שבהם יש לי פחות כוחות ויש ימים שלילדים יש פחות כוחות. זה גם תלוי בילד. אם זה ילד שנוטה לרצות, אני דווקא ארצה שהוא יילחם. יש ילד שאם תלך איתו ראש בראש, זו תהיה מלחמה אבודה. צריך לזהות את המצב. זה לא אומר לוותר או לדרוש פחות. זו החלטה של מינון ואיזון בין עיקר וטפל. לפני כמה שבועות, למשל, הבת הקטנה שלי רצתה לאכול עוגייה לפני ארוחת הערב. התחיל בינינו ויכוח והתפתחה חוויה מיותרת לשתינו. בדיעבד הבנתי שהיא שמרה לעצמה את העוגייה מהצהריים והתאפקות נוספת כבר הייתה לא הוגנת מבחינתה. כאן קלטתי שוב כמה חשוב להביא בחשבון את כל התמונה ולהבין מה מניע אותם, אחרת מתפספסים דברים מהותיים בקשר. תמיד צריך שיח".
הילדים משתפים פעולה עם השיח?
"הם בעצמם כבר יוזמים אותו. לפעמים הם בעצמם משקפים לי: 'אמא, אפשר היה לעשות את זה אחרת', 'הרגיז אותי שאמרת לי כך וכך'. זה שיח טבעי".
עד כמה את מעורבת בלימודים ובשיעורים?
"אני יד מכוונת. אני מנסה להתוות מסגרת כי ילדים זקוקים לגבולות, אבל להימנע ממאבקי כוח שיביאו לתוצאה הפוכה. אני מזכירה, אם צריך, שלאי הכנת מטלות יש השלכות, אבל אני לא אלחץ. אני אשאיר את המרחב ללמוד מהניסיון".
על מה לא תוותרי לעולם?
"על התחושה שהם אהובים ורצויים לא משנה מה קורה, על אמון ועל שיח מכבד".
איך עברתם את תקופת הסגר הראשון?
"התגובה הראשונית והטבעית כמובן הייתה לחץ, חוסר ודאות והשאלה מה לעזאזל עושים עכשיו כדי שיהיה שפוי ונעים יותר לכולם. בחיים התוססים שלנו אנחנו כל הזמן עוברים ממשימה למשימה. התקופה הזאת נתנה לנו אפשרות פשוט להיות איתם, בלי מטרת על, וגם זה מייצר משהו. לאט לאט נכנסנו לרוטינה. הקימה הייתה מאוחרת יותר, אבל השתדלנו להיצמד ללמידה מרחוק כדי שיהיו לנו כמה עוגנים. בגדול התחושה שלי היא שככל שנוגעים פחות, הם מתפתחים יותר. לא חייבים הגדרות של 'עכשיו אנחנו משחקים משחק קופסה' או 'עכשיו אנחנו בשעת שיחה'. צריך רק טיפה הכוונה. כמו מסילה של רכבת שאתה רק מתווה איתה את הכיוון והרכבת כבר נוסעת בה. מצאתי אותם מכינים מהדורת חדשות, שעת ריקוד, פילאטיס. הם היו יצירתיים".
אחרי יומיים זרקתי את הלו"ז
קרן וקראט־רוזנפלד (44) מחיפה. מטפלת רגשית MA, מדריכת הורים ומנחת קבוצות אמהות. נשואה לרועי, מורה, יחד הם מגדלים את דניאל ואביב (תאומים בני 13), אלה (10) ויהלי (6.5):
"יש לי על הזרוע קעקוע של ציפור, שמש וים. הים מרגיע אותי, הציפור מזכירה לי שאני יכולה לעוף רחוק והשמש מזכירה לי שאני השמש של הבית. לא במובן המגלומני, אלא במובן שאם אני באנרגיה טובה ומצליחה להיות במקום נינוח עם עצמי, הבית מתנהל טוב. נכנסתי להורות סביב גיל 30. הייתי בשלה ובתחילת הדרך המקצועית. הרגשתי שיש לי בארגז הכלים ידע שיכין אותי לתפקיד הזה, אבל האמת היא ששום דבר לא מכין אותנו להורות. אני בלמידה בלתי פוסקת".
ובכל זאת, בזכות המקצוע שלך, הבית שלך יותר רגוע? יש פחות עימותים?
"יש דיסוננס. אני יכולה לקבל סמס מהורים שמודים לי על שיפור בבית, ואז להיכנס הביתה לתוך כאוס. לא תמיד אני מצליחה לעשות לעצמי את מה שאני עושה בשביל אחרים ולפעמים אני כמו כל אחד אחר. גם אני לפעמים צועקת ומאבדת עשתונות. זה לא נעים וזה מלווה בשאלות כמו 'מה את לא יודעת?', 'לא למדת מספיק?', אבל זה אנושי. אני כמו כל אמא. בסופו של דבר אני צריכה להבין את עצמי, איפה אני נמצאת ומה מעסיק אותי, ועד שאני לא פותרת את זה אני לא תמיד מצליחה להימנע מנפילות. יש לי קהילת פייסבוק, 'לחשוב אימהות' ואני חושפת גם את המצבים האלה. נראה לי שזה תורם".
אחרי שנפלת, יש רפלקציה מקצועית? אולי זה מה שמייחד אמא שעוסקת בתחום?
"יש בזה המון. אני מאמינה בתיקון. גם אם צעקתי, גם אם אכזבתי, מדברים על זה. הם לומדים שאני לא יודעת הכל ולא תמיד מצליחה. הם רואים את האנושיות שבי. אני לא מושלמת ולא מגדלת ילדים מושלמים".
איך עברתם את תקופת הסגר הראשון?
"אני חושבת שכמו עוד נשים שעובדות מהבית, הרגשתי שקצת פלשו לי לטריטוריה, והייתי צריכה להסתגל לזה. כשהבנתי מה קורה הכנתי לו"ז עם תכנון לכל יום. אחרי יומיים זרקתי אותו. ראיתי שזה לא עובד ושאני לא מעוניינת להיות יובל המבולבל. שחררנו איפה שאפשר, היו יותר מסכים מהרגיל, גם לטובת הבריאות הנפשית של ההורים שהיא חשובה. הרבה הורים שמים את עצמם בתחתית אבל זה גול עצמי, כי הילד לומד שההורה עומד לשירותו של הילד ולא מתקיים בזכות עצמו".
מה לגבי הלימודים?
"הילדים קיבלו את האחריות להתעורר בבוקר. הילד הקטן שהולך לגן לא רצה להיכנס לזום ולא התעקשתי. אני מאמינה שאחריות לא יכולה להיות מוחזקת יחד. כשזה קורה מישהו תמיד מקטין ראש. הלימודים הם באחריות הילדים, אני מנסה רק לכוון אותם בתפיסה הכללית של 'מה אני רוצה?'. נראה לי שהחיים מלמדים יותר מהמילים שלי".
בלי מאבקים דרמטיים
יהודית הניג־רוט (54) מראש־העין, מטפלת זוגית ומשפחתית, עוסקת בטיפול הורי ובפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית. נשואה לזוהר, אמן, ויחד יש להם משפחה בפרק ב'. לזוהר ילד (28) מנישואים קודמים, ליהודית יש בת מהורות משותפת קודמת (יהלי, 20) ולשניהם ילד משותף (אמיר, 13)
"אני מאמינה שסגנון ההורות והחיים בבית שלנו מושפעים מהעיסוק שלי. אני מודעת להתנהלות ולתפקיד שלי כאמא. אין פה מאבקים דרמטיים ולא שומעים אצלנו צרחות, זה בטוח".
זה היה ככה גם בתחילת הדרך? כשעדיין לא היה לך ניסיון מקצועי רב?
"נראה לי שכן, כי נכנסתי להורות בצורה מודעת. הייתי בת 33, אחרי קשר ארוך שלא הצליח. אמרתי לעצמי, אני אעשה ילד בכל מקרה וכך הגעתי להורות משותפת. הייתי בטוחה בעצמי. עצרתי הכל והייתי אמא. בתי הייתה מרכז העולם. כשהייתי איתה הייתי נטו איתה, מקריאה לה ושרה לה. עם הבן הצעיר שחררתי יותר, אבל אני עדיין עובדת מהבית כדי להיות נוכחת".
יש לך עקרונות שאת מקפידה עליהם?
"העיקרון שמנחה אותי הוא שהילדים יהיו מאושרים ויהיו בני אדם. לכל דבר שקורה אני מתייחסת כהשקעה לעתיד. אני לא רק פותרת את הסוגיה הנוכחית, אלא זוכרת שאני כרגע בונה את מערכת היחסים העתידית שלנו. אם הורים עסוקים בעונשים ובשליטה וב'אני מחליט' בלי דיון והסבר, זה מה שהילדים יזכרו כשהם יגדלו".
איך בית הספר משתלב בתפיסה הזאת?
"חשוב לי שהילדים יכבדו את המורים כבני אדם, יותר מאשר איזה ציון הם יקבלו. הרבה הורים מתייחסים ללימודים של הילדים כאילו זה מה שמגדיר את ההורות. הילד מצטיין? אני אמא טובה. הילד לא מצליח? נכשלתי. בעיניי זה לא כך. אם בית הספר יוצר אנטגוניזם, אני אבדוק מה קורה, אם לילד רע, צריך להקשיב לו, לראות מה הבעיה. החלק הטיפולי שלי יודע לזהות שקושי לרוב מצביע על משהו אחר. אני לא מזניחה ואני עם אצבע על הדופק, אבל לא הלימודים וההישגים הם העיקר בעיניי אלא שהם יגדלו להיות אנשים טובים".
איך עבר עליכם הסגר הקודם?
"כמו לכולם, לא היה קל. פתאום יש הרבה אין. גם לנו וגם לילדים. היה לי ברור שאנחנו צריכים לאפשר לאמיר משהו מחוץ לקופסה, כי לעבור מארבע פעמים בשבוע כדורסל, חברים ועניינים לסגר - זה קשה. לכן, כשהוא ביקש לעשות גרפיטי, זרמנו איתו. נתנו לו קיר בחצר והוא צייר. הוא חגג עם הקיר הזה. נהנה בטירוף".
עשיתם גם דברים משותפים?
"חשבתי שנעשה יותר, אבל בסופו של דבר אמיר היה עסוק באמנות שלו, גילה את הבישול ובילה המון זמן במטבח".
שמרת על סדר יום?
"לא דקדקתי מאוד, אבל היה לי חשוב לשמור על מסגרת כללית ועל הושטת יד בבית. הבן הצעיר מפנה מדיח ומנקה אחרי הכלב".
ואיך את מגיבה אם הוא לא רוצה למלא את החובות האלה?
"אם הוא אומר לי 'לא בא לי', אני עונה שאני מבינה, אבל גם לי לפעמים לא בא ואני מגייסת כוחות ועושה. אני מצליחה לגייס אותו למשימות בלי עימותים כי יש בינינו כבוד בסיסי. הוא יכול לכעוס אבל הוא מכבד. אני מצליחה לגרום לילדים לכבד את הסמכות כי יש לנו תקשורת טובה. זה המפתח".
כל ילד זקוק למשהו אחר
יעל עומר, מדריכת הורים, בעלת תואר שני בחינוך מיוחד ובוגרת לימודי ניתוח התנהגות והדרכת הורים בגישת אדלר. חיה בניו־ג'רזי, ארצות־הברית, בעלת בית ספר בינלאומי להורות ותוכנית הכשרה למדריכי הורים בשיטת אדלר, בשיתוף מרכז מיכל דליות והמרכז הקליני הבינתחומי של אוניברסיטת חיפה. נשואה לאופיר, ויחד הם מגדלים את אסף (14), גיא (10) ואיתן (2):
"עסקתי בחינוך לפני שהפכתי לאמא, כך שהיה לי כבר ידע תיאורטי וחזון. ברור שכל ילד הוסיף את האינפוט שלו להורות שלנו ודייק אותה. העיקרון שמנחה אותי הוא לחנך את הילד על פי דרכו, כי כל ילד זקוק למשהו אחר. הכל במסגרת המגבלות, העקרונות והסיטואציה".
אילו עקרונות יש בבסיס ההורות שלך?
"הבסיס לכל הוא תקשורת וכבוד".
מה חשוב לך בהתנהלות היומיומית?
"סדר היום שלנו די קבוע, אבל לא על הדקה. כולם יודעים מתי קמים בבוקר ובדרך כלל מתארגנים עצמאית. אחרי הלימודים אוכלים ועושים שיעורים, לפי מה שמתאים לכל ילד. יש ילדים שזקוקים להפסקה, למשל לצפות קצת בטלוויזיה, ורק אז הם מסוגלים להכין שיעורים. יש ילדים שמעדיפים לסיים שיעורים מיד ולהמשיך הלאה לפעילויות שלהם. בכל מקרה, השיעורים הם שלהם ולא שלי. אני נמצאת שם כדי לסייע אבל לא אלחם איתם. זו אחריות שלהם. אחרי פעילויות אחר הצהריים מתארגנים לשינה. אני מקפידה שהילדים ילכו לישון סביב 21:00 כי שינה חשובה להתפתחות הפיזית והנפשית של הילד. ילדים עייפים הם ילדים עצבניים. אני גם רוצה בערב ליהנות משקט ומהזמן שלי לעצמי. בסוף השבוע אנחנו יותר גמישים, אך עדיין שומרים על גבולות".
הם שיתפו פעולה בשיעורי הזום?
"יש משהו בהתנהלות הבית־ספרית פה שגורם להם להיות ממושמעים. הבן האמצעי שלי למשל לא אוהב את הזום, אבל שיתף פעולה. לבן המתבגר שלי הייתי צריכה לפעמים להזכיר להגיש את המטלות".
איך הסתדרתם בכל הימים בבית?
"אנחנו גרים באזור שבו רבים חלו ואף מתו מהמחלה, לכן נאלצנו להישמר מאוד ולא לצאת מהבית. זו תקופה מאתגרת, ואני מודה שמצאתי את עצמי מרימה את הקול, דבר שלא קורה לי בדרך כלל. אבל אלה מקרי קצה, ולרוב יש בינינו תקשורת טובה. כשזה קורה אני מציינת מאוחר יותר, למשל בארוחה, שעבר עליי יום קשה ואני מתנצלת, ואבדוק איתם איך הם יכולים לשפר את התנהגותם לטובת אווירה נעימה יותר בבית".
איך את מתמודדת עם ריבים בין האחים?
"כשכולם בבית יש מריבות בתדירות גבוהה יותר. אני נוטה לא להתערב ולהניח להם להסתדר לבד אלא אם הם משתוללים ואני חוששת שאחד מהם ייפגע. כשאחד הילדים לא מקשיב, משתולל, רב עם אחיו וכו', אני מנסה להבין: מה הוא רוצה להגיד לנו? מה הוא צריך כרגע? האם הוא צריך תשומת לב? האם הוא נאבק בנו ועושה דווקא? האם משעמם לו? מתוך התשובה אני אנסה לעזור".
