המפגש עם עדן שלוש מתקיים זמן קצר לאחר שסיימה לארוז את משרדה של אמה, פרופ' דינה לב, כירורגית, ראש מרכז השד בבית החולים "אסותא" באשדוד. לב מתה במפתיע לפני כשלושה שבועות. מפעל חיים של אישה מבריקה ורופאה מסורה במיוחד נארז בכמה קרטונים. חוויה מטלטלת לכל אחד ובטח לבת 24.
פרופ' לב, רק בת 55, אחת המנתחות המוכשרות והמובילות בישראל, מוקד עלייה לרגל לחולות מכל הארץ, יצאה מבית החולים בשעת צהריים לפני שלושה שבועות, לאחר שלא הרגישה טוב, הלכה לנוח בדירתה באשדוד ולא קמה.
שלוש, בתה הבכורה, הגיעה להלוויה מארצות הברית, שם היא לומדת רפואה. אבל במקום להתאבל על אמה, היא מצאה את עצמה מתמודדת עם אינסוף ביורוקרטיות, תוצאה של המוות המוקדם והלא צפוי של אמה. "נסעתי לבית החולים עם שני אחיי הצעירים, נעם בן 21 ועומר, חייל בן 19. את נכנסת למקום שאת יודעת שהיה האחרון שבו היא הייתה לפני שנסעה הביתה באותו היום. זה קשה נורא ומטלטל.
"ראיתי במחלקה מטופלת עם פס כחול בשיער. היה לי ברור שאמא שלי הייתה ההשראה לזה. יש הרבה רופאים שמצילים חיים, אבל אמא שלי הייתה שונה בנוף, היא הייתה דמות להערצה. אספנו את כל הפתקים, הברכות והמתנות שמטופלות נתנו לה כל השנים. החדר היה מלא בהם. כבר שבוע לא בכיתי, לא נשארו לי דמעות. אבל כשראיתי את המשרד של אמא הכל צף עוד פעם. אני אשמור את כל החפצים שלה ליום שבו אחזור ככירורגית לישראל ואשים אותם במרפאה שלי. המשרד שלי יהיה גם המשרד של אמא.
"עכשיו אנחנו חושבים מה לכתוב על המצבה. מה שמהדהד לנו מכל הוא שהחולות כינו אותה 'המלאך בלבן'. זה כנראה מה שנכתוב".
טיסת הדמעות
ב־13 באוגוסט, יום חמישי בשעות הערב, הוצפה הרשת בדברי הספד מרגשים של חולות סרטן בעבר ובהווה, שביקשו לספר על רופאה אחת יוצאת דופן, עם גוונים בשיער בצבעי כחול וסגול. רופאה שהייתה קרן האור שלהן כשהתבשרו שהחיים כפי שהכירו השתנו מקצה לקצה ומעכשיו הן נכנסות לסטטיסטיקה הנוראה. הן בכו עליה לא רק כי הצילה את חייהן בניתוחים מורכבים, אלא כי היא הייתה זו שהחזיקה להן את היד, דיברה אליהן ברוך והבטיחה שתילחם יחד איתן עד הסוף הטוב.
כך כתבה אחת המטופלות: "לפני שנה, דינה התקשרה. היא אמרה לי, תבואי עם בעלך. יד אחת הוא החזיק, יד שנייה דינה החזיקה. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'אני לא אייפה את המצב. הגוש ממאיר. יהיה קשה, כל תופעות הלוואי יבואו לבקר, אבל אני מבטיחה לך שעוד שנה נהיה אחרי...' היא הגיעה לניתוח זורחת כמו שמש מאירה, היא הייתה כל כך יפה עם הבלונד הזוהר והצבעים המשוגעים שלה... היא אמנם מבשרת בשורות קשות, אבל היא גם אחראית לנתק אותו (את הגוש) פיזית מגופך והיא עושה זאת בצורה מושלמת. היא צורחת איתך כשהבדיקות יוצאות טובות ובוכה איתך כשפחות. היא השאירה אותי בחיים".
מטופלת אחרת כתבה: "כשהייתי ממש בתהום, לא קולטת את הישנות המחלה, ישבתי ברכב מנסה לקלוט ולהבין. התלבטתי אם להתקשר אלייך, בכל זאת פרופסור. בחשש התקשרתי ואמרתי שאני מבולבלת מההחלטה על כריתה מלאה ואת ענית לי 'מותק למה בטלפון? בואי, אני עדיין במשרד'".
נשמע שאמך הייתה מסורה במיוחד לחולות שלה.
"במסלול מקצועי כמו שהיא בחרה אין באמת חיים אישיים. היא בילתה בבית החולים את מיטב השעות. הרופאים והחולות היו הקהילה שלה. היא תמיד הייתה זמינה למטופלות שלה. כשהודעתי בגיל 15 שגם אני אהיה כירורגית היא אמרה לי שאני צריכה להבין במה זה כרוך. פעם ראינו סרט עצוב על שתי אחיות שאחת מהן חולה בסרטן, ולא הפסקתי לבכות. שאלתי אותה, 'אמא, איך את לא בוכה?'. היא ענתה לי שהיא חיה את זה".
ואם לא מספיק לאבד הורה שמת בחטף בגיל צעיר, הקורונה הפכה את האבל למייסר פי כמה. שלוש, סבה וסבתה, הוריה של לב, שני אחיה של לב ובעלה, הגיעו להלוויה מארצות הברית ומיד נכנסו לבידוד.
מי הודיע לך על המוות שלה?
"אבא שלי התקשר ושמעתי בקול שלו שמשהו לא בסדר. שאלתי מה קרה והוא סיפר לי שמצאו את אמא במיטתה. בדוח של מד"א נכתב בסיבת המוות: דום לב. ביום שזה קרה היא הגיעה כרגיל לבית החולים בבוקר וניהלה את הישיבה השבועית של המחלקה. בצהריים המוקדמים היא אמרה שכואב לה הראש והיא הולכת לדירה שלה באשדוד לנוח. אמא תמיד סבלה ממיגרנות. זה לא היה משהו חריג. כשזה קרה, היא בדרך כלל החשיכה את החדר, הלכה לישון וזה עבר. כשלא ענתה לטלפונים במשך שעות, הלכו לבדוק מה קורה איתה.
"לקח לי זמן לקלוט מה אבא אומר. אני עדיין לא בטוחה שאני קולטת. הגעתי לדירה שלי, נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות. השותף שלי ניתק את שיחת הטלפון שלו ובא לשאול אותי מה קרה. כשסיפרתי לו, הוא התחיל לבכות יחד איתי. אבל אז הייתי צריכה לאסוף את עצמי ולהודיע להורים של אמא, לאחים שלה ולבעלה. אבא שלי נסע עם אחי לזהות את אמא ופחדתי שאם הוא יצטרך להודיע לכולם בטלפון זה יכניס אותו לסערת רגשות והם יעשו תאונה, אז לקחתי את המשימה על עצמי".
ואז צריך להתארגן לטיסה חפוזה.
"היה לא פשוט. רייף, בעלה השלישי, הוא לא אזרח ישראלי והיה צריך לארגן לו בזריזות אישורים כדי שיוכל להיכנס לארץ בתקופת קורונה. למחרת, רייף ואני הגענו מאוהיו לניו־יורק, שם פגשנו את שאר בני המשפחה וטסנו יחד לארץ. זו הייתה טיסה זוועתית. כולנו היינו נפוחים מדמעות. כשעליתי על הטיסה לניו־יורק כמעט היה לי התקף פאניקה. הרגשתי שבא לי לצרוח. שאלתי את רייף אם הוא יישאר אבא חורג שלי. הם היו יחד 15 שנה. הוא ענה שברור, שזה תמיד יהיה ככה".
איפה ישבתם שבעה?
"בבית של אמא בתל־אביב. אבל בגלל הקורונה חלו עלינו הגבלות. התירו לנו לצאת להלוויה אבל נאלצנו להודיע לאנשים שלא יגיעו. מי שבכל זאת הגיע על דעת עצמו, התבקש לא להתקרב. השבעה נערכה בעיקר בזום".
אמא בשלט רחוק
נעוריה של דינה לב עברו במקומות שונים ברחבי הארץ. המשפחה נדדה בעקבות האב שהיה מהנדס חשמל בצה"ל. כשהייתה לקראת סוף התיכון, ההורים נסעו לשליחות בארצות הברית ולב בחרה להישאר בארץ ולהתגייס לחיל האוויר. עם השנים, הוריה השתקעו בפלורידה. שני אחיה, אחד כירורג כלי דם והשני עוזר רופא, נשארו גם הם בארצות הברית.
ב־1992 סיימה לב את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל־אביב והחלה להתמחות בכירורגיה כללית בבית החולים איכילוב. בשנת 2000 הפכה לרופאה כירורגית בכירה. במהלך הלימודים נישאה לגבר שהכירה בלימודי הרפואה, כיום הוא קרדיולוג בכיר. אלו היו נישואים קצרים והם התגרשו. היא התחתנה בשנית עם דן מאיר שלוש, עורך דין בהשכלתו ובעל חברה למתן אשראי, אבי שלושת ילדיה. "אני נולדתי ביום שהיא הייתה צריכה לגשת למבחן שלב א' בכירורגיה", מספרת עדן בחיוך. "אמא רצתה ללכת להיבחן עם הצירים. בסוף הבינה שאין לה ברירה והלכה ללדת".
ב־2003, עברה לב עם המשפחה לשנת השתלמות בחקר הסרטן בבית החולים MD Anderson ביוסטון, טקסס. "כשהיינו שם, אמא הייתה שקועה בעבודה בבית החולים ואבא היה זה שלקח אותנו לבית הספר ולפעילויות אחר הצהריים. אחרי שנה ומשהו חזרנו לארץ, אבל אז היא החליטה שהיא רוצה להמשיך במחקר בארצות הברית. הם התגרשו וגדלנו אצל אבא בתל־אביב. הייתי בת שבע והאחים שלי בני חמש ושלוש. את בעלה הנוכחי, פרופ' רייף פולק, יהודי אמריקאי, היא הכירה לאחר שחזרה לארצות הברית. הוא כירורג אונקולוג, מנהל בבית החולים לסרטן המשויך לאוניברסיטה שבה אני לומדת".
זו החלטה לא שגרתית לעזוב ילדים כל כך צעירים.
"היא לא הייתה אמא טיפוסית והיא לא הייתה אדם שגרתי. היא הייתה מגיעה כל חודש וחצי־חודשיים לשבועיים בארץ כדי להיות איתנו וגם אנחנו טסנו אליה. מצד אחד, היא הצליחה להיות נוכחת בחיים שלנו. מגיל שש כבר טסתי אליה לבד, זה הפך אותי לאדם מאוד עצמאי. מצד שני, חברות שלי היו מדברות על האמהות שלהן ולי אין אמא בבית".
דיברת איתה על ההחלטה שלה לחיות בארצות הברית?
"אף פעם לא דיברנו על זה. זה היה נושא רגיש. היא אמרה לי כל הזמן שהיא יודעת שאני אהיה יותר טובה ממנה. אמרתי לה, 'איך אפשר להיות יותר טובה ממך'? היום אני חושבת שהיא לא התכוונה רק לרפואה, אלא גם לעובדה שהיא יודעת שחיי משפחה יהיו חשובים לי. אמא הייתה קיצונית, אני יותר מתונה, אשלב בין שני הדברים, משפחה וקריירה".
פרופסור ופאשניסטה
הקריירה של לב הייתה מטאורית. ב־2011 מונתה לפרופסור חבר במחלקה לביולוגיה של הסרטן בבית החולים בטקסס. כשחזרה לארץ ב־2013, החלה לעבוד כמנתחת בכירה בבית החולים שיבא. שנה לאחר מכן, קיבלה את הפרופסורה מבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב. לפני כשלוש שנים, הפכה למנהלת המרכז לבריאות השד ומנהלת היחידה לכירורגיית שד באסותא וממש בימים אלה הייתה אמורה לסיים את תפקידה שם, לעבור לאיכילוב ולנהל את מערך השד של בית החולים. "היא הייתה מאושרת מהמינוי החדש. היא התחילה את הדרך שלה באיכילוב כרופאה צעירה והרגישה שעכשיו המעגל נסגר", אומרת בתה.
הזכרת שהייתה אדם לא שגרתי. איך זה בא לידי ביטוי?
"היא האישה הכי חזקה וחכמה שהכרתי, אבל היא תמיד הייתה אחרת. אם זה להתחתן שלוש פעמים, אם זה להחליט שהיא חוזרת לישראל וחוזרת לנתח אחרי שלא ניתחה עשר שנים. גם אם זה אומר לנהל קשר בשלט רחוק עם בעלה בשש השנים האחרונות. הם היו נפגשים אחת לכמה חודשים בארצות הברית או באירופה. אם זה להחליט שהיא חוגגת את יום ההולדת בגדול בגיל 49 ולא בגיל 50 כדי להיות שונה. אם זה הצבעים בשיער, כשבכל זאת היא הייתה פרופסור. היא אמרה לי כמה פעמים, תעשי גם את צבעים. אמרתי לה 'אמא, זה הדבר שלך. זה לא שלי'. היא הייתה אומרת על עצמה שהיא פאשניסטה. סבתא ואני עברנו על הבגדים של אמא ושתינו אמרנו שאלו בגדים שאני בחיים לא אלבש".
מתי הקשר שלכם זכה לתיקון?
"היא חזרה לארץ כשהייתי בת 17 ובצבא התחלנו להתחבר. היו לנו שיחות פתוחות מאוד. הפכנו לחברות. אבל לא היה קל להיות הבת שלה. היא הייתה הכי טובה בכל. אני זוכרת שכשאיתרו אותי בצבא ליחידה מסווגת במודיעין אמרתי למפקד שבטח טעו בבחירה. ביני לביני תמיד חשבתי שאני אמנם הבת של דינה והיא גאון אבל אני לא כמוה.
"היא הייתה מאוד כנה לטוב ולרע. אם היא חשבה שלא עשיתי מספיק, הייתי יודעת מזה. היו לה סטנדרטים. מה שהיה מאוד מלחיץ בזמן אמת הפך לדבר שיחסר לי. אין יותר מי שיאמין בי יותר ממה שאני מאמינה בעצמי. אחד הדברים המפחידים כשאני מסתכלת קדימה זה שהיא לא תהיה שם לדחוף אותי".
מתי התראיתן בפעם האחרונה?
"בנובמבר. היא הייתה צריכה להגיע באפריל לבקר אותנו אבל אז התחילה הקורונה. אני זוכרת שהתקשרתי אליה מבוהלת כשהודיעו שישראל סוגרת את השמיים. אמרתי לה שאני מרגישה כלואה, שאני לא יכולה לחזור הביתה ומה אם מישהו מהמשפחה בישראל יהיה חולה או יקרה לו משהו. אמא הרגיעה אותי. כשהיה אפשר שוב איכשהו לטוס, אמא אמרה שהיא לא יכולה לקחת חופש ואז לחזור ולהיכנס לעוד שבועיים של בידוד. היא לא יכולה לעזוב את החולות ליותר מדי זמן. היה אמור להיות לי מבחן גדול ומסכם ברפואה ואמרנו שאגיע אחריו. בגלל הקורונה הוא נדחה ונדחה. אמא הייתה כותבת לי שהיא מתגעגעת ועצובה אבל שאני בדרך להגשים את החלום שלנו וזה שווה את זה. להיות רופאה הפך לחלום המשותף של שתינו".
ועכשיו את חוזרת להגשים את החלום המשותף בארצות הברית.
"יש בי צד שרוצה לעצור הכל. עברה עליי טראומה, זה כמו אוטובוס שפוגע בסלואו מושן. אני עדיין לא קולטת מה קרה לנו. אישה שהצילה אחרים כל החיים. היא הקריבה כל כך הרבה, את החיים האישיים שלה, את חיי המשפחה שלה, זה לא מגיע לה. אבל אמא הייתה אומרת לי, 'תחזרי ללימודים'. אין לי אותה יותר אז אני אומרת את זה לעצמי. בעוד כמה שעות אני צריכה לגשת למבחן אנטומיה בזום. היא הייתה הראשונה שהייתי מתקשרת אליה לספר כמה קיבלתי במבחן. לא יהיה לי כבר למי להתקשר".
סיכויי ההישרדות מדום לב זעירים
דום לב הוא מצב של הפרעה (מעין קצר) בפעילות החשמלית הסדירה של הלב, שגורמת לו להפסיק לפעום. כשהלב מפסיק לתפקד, מיד נפסקת הזרמת הדם אל המוח. בתוך חמש עד עשר שניות לאחר מכן החולה מאבד הכרה ומתמוטט. אם אינו מטופל בתוך שלוש עד חמש דקות, המוח ניזוק באופן בלתי הפיך. סיכויי ההישרדות לאחר דום לב נעים בין 5% ל־10% בלבד.
מחלות הלב באות לידי ביטוי באופן אחר אצל גברים בהשוואה לנשים, שאצלן הן מופיעות בממוצע עשר שנים מאוחר יותר, בגיל 71. ההסבר נעוץ ככל הנראה בגיל המעבר: כשמסתיימת קופת הפוריות יש ירידה בהורמון המין הנשי אסטרוגן. על פי ההשערה, לאסטרוגן יש אפקט מגן על הלב הנשי – ועם הירידה ברמתו, מצטמצמת גם "שכבת ההגנה" שהוא מעניק ללב ולעורקיו.
הסיכון מעל גיל 50 עולה גם בשל התפתחות גורמי סיכון כמו סוכרת, לחץ דם גבוה, רמות כולסטרול גבוהות, עישון, השמנה והיעדר פעילות גופנית. נשים מעשנות נמצאות בסיכון ללקות בהתקף לב כ־20 שנה מוקדם יותר מנשים שלא מעשנות.
