בבוקרו של 29 ביוני האחרון, לאחר שהוועדה ההומניטרית של רשות האוכלוסין וההגירה דנה בעניינה, צ'ילה עזרא קיבלה שיחת טלפון לא צפויה. על הקו: כתבת של אחד מערוצי החדשות. "מה יש לך להגיד על החלטת הוועדה?", שאלה הכתבת. עזרא הופתעה: היא כלל לא ידעה שהוחלט להעניק לה אשרת עבודה של שנה בישראל. "הייתי בהלם", היא משחזרת. "מיד אחר כך הגיעו שיחות נוספות והתבקשתי להגיב. התברר לי שלפני שעדכנו אותי ואת עורכת הדין שלי, שחררו לתקשורת את ההחלטה שכביכול תומכת בי ושהייתי אמורה לשמוח בה. מהר מאוד התחלתי לקבל סמסים שמברכים אותי. הרגשתי ששיחקו בי משחק לא הוגן".
למה לא הוגן? קיבלת אישור.
"זה המעמד שלי כבר מ־2017. בעצם לא נתנו לי שום דבר חדש. לא הפכו אותי מלא חוקית לחוקית ולא אפשרו לי לעלות על מסלול לתושבות קבע בישראל. ההבדל היחיד הוא שעד עכשיו חידשו לי את אישור השהייה כל חצי שנה, ועכשיו הרחיבו אותו לשנה. כאילו שהמדינה יצאה הומנית כלפיי. אבל אני כל כך מאוכזבת. איך זה שהמדינה עדיין רואה בי איום?"
בחודש שעבר עו"ד חן תירוש, שותפה במשרד הרצוג פוקס נאמן שהתגייסה לעזרתה בהתנדבות, הגישה ערר לוועדה ובקשה לעיון חוזר בעניינה. גם חברות במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות תומכות בה, וניצבו איתה בהפגנה שקטה מול הבניין של מנהל האוכלוסין שבו נדון מעמדה.
מאבקה של צ'ילה עזרא (44) לקבל הכרה רשמית כתושבת קבע נמשך לסירוגין כבר שנים. מאחר שאינה יהודייה, סביר שלא הייתה רואה בישראל את ביתה היחיד ולא הייתה מגייסת אנרגיה רבה כל כך כדי לקבל מעמד חוקי, אם הייתה מגיעה לכאן בנסיבות אחרות. אך עזרא, שמתגוררת כיום בתל־אביב, הגיעה לכאן בעל כורחה, בדרך מזעזעת שהחוק היבש מכנה "סחר בבני אדם". עם השנים הצליחה להפוך את עצמה מקורבן לאישה חזקה שמסייעת לקורבנות אחרים.
צ'ילה בסרט התיעודי "זונה שכמוני"
החטיפה לישראל: מבילוי בהונגריה למכון ליווי בעכו
היא נולדה בשם צ'ילה צ'ונקה בעיר קטנה, 180 ק"מ מבודפשט, בת יחידה לאמה ולאב שלא הכירה מעולם. "אמא שלי ברחה ממנו יומיים לפני שנולדתי והקשר איתו נותק", היא אומרת.
כשהייתה בת שלוש וחצי הצטרף למשפחה אב חורג, ובגיל 13 נולדו לה אח ואחות תאומים. "סבלתי מאלימות בילדותי. במקום להיות ילדה, עסקתי באיך למנוע את ההתפרצות הבאה של אבי החורג, שהיה אלכוהוליסט. אמא שלי ניסתה ליצור איתי קשר בריא אבל לא הצליחה. לא היו לה כלים".
סבה היה הנפש הקרובה לה, ומשנפטר כשהייתה בת 16 עזבה את בית הספר ואת הבית, גילתה את האלכוהול ובגיל 17 נכנסה להיריון לא רצוי. בטרם מלאו לה 18 ילדה את בתה. "חזרתי לגור אצל אמא שלי. בעצם, עברתי את אותה חוויה שהיא עברה כשילדה אותי. למשפחה היה קשה לקבל את העובדה שחזרתי עם תינוקת שנולדה בנסיבות האלו".
כשהייתה בת 22 ובתה בת פחות מארבע, התהפכו חייה."יצאתי עם חברה לפאב השכונתי והכרנו כמה גברים נחמדים שהזמינו אותנו לדרינק. ניגשנו לבר, והדבר האחרון שאני זוכרת משם זה ששתיתי טקילה. בתמונה הברורה הבאה – שהייתה כמה שעות אחר כך – התעוררתי ברכב נוסע, ראיתי את חברתי מתאוששת לידי ובקדמת המכונית ישבו שניים מהגברים, שהפכו לפחות נחמדים. הם אמרו לנו שהם עומדים למכור אותנו, אבל שלא נדאג, כי הם ייקחו אותנו בחזרה. עוד הוסיפו שאם נתנגד ונעשה בעיות – אוי ואבוי לנו. נבהלנו, אבל הבנו שעדיף לנו לשתף פעולה, כדי לצאת מזה בשלום. ואז עצרנו בתחנת דלק, שם חיכו שני גברים שדיברו ביניהם בשפה שלא הבנו – היום אני יודעת שזו הייתה עברית. הוכנסנו לשני תאי שירותים נפרדים. אחד הגברים נכנס לתא של החברה שלי ואחר כך לתא שלי. הוא הרים לי את החולצה והחזייה ובדק את החזה. בדיעבד הבנתי שעליי שילמו רק 1,000 דולר ועל החברה שלי 1,500, כי אני הייתי אחרי לידה והחזה שלי לא היה מוצק כמו שלה".
לא צעקתן לעזרה?
"איך? הסיטואציה כל כך הזויה ובלתי נתפסת. צריך להבין שאת מאוימת, מרוסקת ורועדת מפחד ובטוחה שאם תעשי משהו לא נכון, יהרגו אותך או שמינימום תחטפי מכות".
בהמשך הובאו השתיים לדירה שבה פגשו עוד כמה נשים ומהן למדו כי הן קורבן לכנופיה של סוחרים בבני אדם ושהן אמורות להישלח לישראל למטרת זנות. "ההשפלות והניצול המיני התחילו כבר שם", היא אומרת, "הגברים לימדו אותנו מה נצטרך לעשות בתפקיד החדש".
לנשים הונפקו דרכונים והן נשלחו לישראל. "לכל אחת מאיתנו הוצמד גבר ואמרו לנו להצהיר שבאנו לטיול", מספרת צ'ילה. בפעם הראשונה לא אישרו את כניסתה, אבל "רוכשיה" לא ויתרו. אחרי כמה שבועות בבודפשט הועלתה למטוס, מלווה בגבר ישראלי ובסיפור כיסוי שונה. "הוא אמר שהוא ביקר חבר בהונגריה, התאהב בי שם ומביא אותי להכיר את משפחתו. הסיפור הזה עבד. נכנסנו בקלות ובשדה חיכו לנו גבר ואישה שלקחו אותי ישר למכון ליווי בעכו. שם פגשתי את החברה שלי, שנכנסה לישראל לפניי. זה היה בסילבסטר בין 1998 ל־1999".
מתי הודעת לאמא שלך מה קרה לך?
"כשהיינו עדיין בבודפשט, אפשרו לי לטלפן ולספר שמצאתי עבודה בחו"ל לכמה חודשים. אמא חשבה כנראה שזו עוד שטות שלי. כשכבר הייתי בארץ, אפשרו לי להתקשר שוב וכשסיפרתי לה שאני עובדת בזנות, היא לא האמינה לי".
את זוכרת את הלקוח הראשון שלך?
"בטח. הייתי נורא מפוחדת. התפשטתי, התיישבתי קפואה על המיטה והסתרתי את החזה עם הידיים. הגבר נכנס, נגע לי בחזה ויצא החוצה מאוכזב.. הרגשתי נורא, כי לא סיפקתי את הסחורה. פחדתי שיענישו אותי, אבל זה לא קרה.
"החיים במכון הליווי בעכו היו קשים. קמנו בשמונה בבוקר ומתשע התחלנו לקבל גברים עד ארבע בבוקר, לפעמים עשרה ביום, לפעמים 20, גם כשהיינו במחזור. אוכל קיבלנו פעם ביום, כסף – רק כדמי כיס. הדרכונים שלנו היו אצלם ולא היו לנו חיים מעבר. לפעמים העבירו אותנו למכוני ליווי אחרים. אחרי כמה חודשים מישהו הציע את עזרתו להבריח אותנו, וברחתי עם החברה שלי. היינו תמימות. התחבאנו בכפר ערבי, אבל אחרי חודשיים התברר שנפלנו מהפח אל הפחת. האדם הזה העביר אותנו לתל־אביב כדי שנעבוד בשבילו".
סבלת מאלימות?
"בטח. כל אישה שעוסקת בזנות סובלת מאלימות. היו מקרים שפשוט ספגתי. כשהרגשתי סכנה גדולה התלוננתי למי ששמרו עלינו, אבל ידעתי שאין למילה שלי ערך".
ההתמכרות לסמים: הדרך להשתיק את הסיוטים
בתל־אביב התוודעה לראשונה לסמים. "כבר בימים הראשונים הביאו לנו אקסטזי. זה ענה על המצב הרגשי והנפשי המעורער שלי ועשה לי טוב. לא הרגשתי דיכאון ופחד אימים ולא חשתי אבודה. הכל נראה לי נסבל יותר. שם כבר קיבלנו חלק מהכסף ובהתחלה תכננו לברוח להונגריה, אבל כשהסמים נכנסו לחיינו זה כבר היה פחות דחוף. היינו כלואות במעגל אחר. מהר מאוד הכמויות גדלו וסוגי הסם השתנו. בסופו של דבר עבדנו רק בשביל הסם".
בתל־אביב גם הכירה את מי שהפך לבעלה והיום היא אלמנתו: גבר ישראלי, מבוגר ממנה בעשר שנים, שאת זהותו אינה רוצה לחשוף. "התאהבנו, עברתי לגור איתו ובהמשך נסענו להונגריה והתחתנו. גם אמי ובתי נכחו בטקס הצנוע. חזרנו ארצה והתחלנו תהליך מול משרד הפנים, כדי שאקבל אזרחות. אבל לא הצלחתי לתפקד ולהרים ראש. הייתי זקוקה לסמים כדי להשתיק את הסיוטים. לא היה לי כלי אחר להתמודדות והסמים היו הפתרון היחיד מבחינתי להישאר בחיים. בחיינו המשותפים היו לנו עליות ומורדות והסמים היו תמיד ברקע, ומאחר שסמים אי־אפשר לצרוך בלי כסף, גם הזנות הייתה זמינה, וירדתי לרחוב".
יש לדעתך נשים שבוחרות בזנות מרצונן?
"לא. אישה שנמצאת במעגל הזנות מביאה איתה מצוקה, שהזנות מתלבשת עליה כמו כפפה".
מה קרה לך מבחינה נפשית כקורבן לסחר בבני אדם?
"תחשבי על חטיפה מהחיים שלך, העברה למקום זר וחיי עבדות מתמדת, כשאת יודעת שחייך בידי החוטף. כל רגע הוא סטרס בלתי נסבל, ואת חייבת להיות מפוקסת בהישרדות. כשחייך הם טראומה מתמשכת, ואני מאובחנת כלוקה בפוסט־טראומה מורכבת, את מאבדת את הערכים שלך ואת היכולת להרגיש, כי כשאונסים אותך ומאיימים עלייך כל הזמן, להרגיש פירושו מוות".
מתי החלטת לצאת ממעגל הסמים והזנות?
"כיוון שהייתי בתהליכים מול משרד הפנים, לא יכולתי ללכת לטיפול רשמי, כדי שזה לא יפריע לתהליך, וניסיתי להיגמל לבד או במרכזי גמילה פרטיים. אבל זה כמעט בלתי אפשרי. כל פעם הנפילה קשה יותר. ואז, ב־2007, נאנסתי באכזריות על ידי אנס סדרתי. הוא פגע בי פיזית בצורה נוראה. ידעתי שאני הולכת למות, אבל אמרתי לעצמי שאם יהיה נס ואנצל, זה סימן שהחיים מסמנים לי להתעורר. ניצלתי, כי מישהו הגיע במקרה והאנס ברח. החוויה הזאת שמה לי מראה מול הפרצוף. התעוררו בי שאלות לגבי חיי, דברים שלא התעסקתי בהם קודם לכן.
"עוד לפני כן, כשהייתי ברחוב, הכרתי את מרפאת לוינסקי שמופעלת על ידי משרד הבריאות. יש לה ניידת עם צוות שמגיע לנשים בזנות, מציע להן בדיקות דם, קונדומים, אוכל ושתייה. בשורה התחתונה אומרים לנשים האלה: 'אנחנו רואים את המצוקה שלכן, אתן חשובות לנו'. אחת המתנדבות סיפרה לי שהיא הייתה במצבי ויצאה מזה, והתחלתי להאמין שאולי גם לי יש תקווה. הקשר עם אנשי מרפאת לוינסקי ועם אנשי הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול נבנה לאט. הם לא ויתרו עליי והחזירו לי את האמון בבני אדם. התחלתי תהליך שיקום. בעידודם קיבלתי אומץ להתלונן במשטרה על האונס, כדי שאף אישה לא תעבור את מה שאני עברתי.
"באותו זמן לא הייתה לי תעודת זהות בתוקף והופסק התהליך לקבלת מעמד חוקי, בגלל השימוש הכבד בסמים. לא יכולתי להמשיך לקבל תמיכה מקצועית והידרדרתי שוב. המליצו לי לנסוע לגמילה בהונגריה, וכשיצאתי מהארץ קיבלתי צו גירוש".
ממטופלת למטפלת: סיוע ביציאה ממעגל הזנות
לגמילה בהונגריה הגיעה במשקל של 40 קילו. "המשפחה שלי לא ידעה לעכל אותי ודי הסתייגה ממני. הייתי בקהילה טיפולית ואחרי שבעה חודשים, ב־8.8.2008, יצאתי נקייה מסמים להוסטל של הומלסים. ואז קיבלתי טלפון מפרקליטות המדינה בארץ. אמרו לי שתפסו את האנס שלי ושהמדינה מבקשת שאחזור ארצה כדי להעיד. סיפקו לי אישור כניסה לארבעה ימים והוצאות ובאתי. זיהיתי אותו במסדר זיהוי והעדתי במשפט שלו. בסופו של דבר הוא נדון למאסר על שני מקרי אונס אכזריים, שלי ושל עוד אישה. בזכותי הוא בכלא. הרגשתי איזה ערך טיפולי יש בעמידה מול הפוגע ובהובלת תהליך להעניש אותו והבנתי שעוד לא סיימתי כאן את חיי. מה גם שפגשתי את האנשים ממרפאת לוינסקי ואת אנשי הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, שהקיפו אותי באכפתיות ובתמיכה שבהונגריה לא מצאתי.
"כשחזרתי להונגריה בעלי הודיע לי שהוא מחדש את ההליך מול משרד הפנים, וכשהצליח להוכיח שאנחנו זוג, אישרו לי לחזור לכאן במעמד של תיירת. כאן התחלנו תהליך מדורג לקבלת אזרחות בזכות הנישואים ואני הפכתי למטופלת של 'סלעית' – פרויקט שמטפל בנפגעות מין שיצאו או רוצות לצאת ממעגל הזנות והסמים. עברתי תהליך משמעותי, כולל עיבוד הטראומה המתמשכת – עיבוד שבעצם נמשך עד היום".
איך הפכת ממטופלת למטפלת?
"כשהייתי נקייה שנתיים וחצי הציעו לי להתנדב בפרויקט של מרפאת לוינסקי שבו נעזרתי בעצמי. התחלתי להסתובב ברחובות עם צוות המרפאה, למצוא את הנשים שזקוקות לעזרה, הכנו איתן אוכל, שוחחנו איתן, הקשבנו להן, הבאנו להן בגדים, ניסינו לארגן אותן לשגרה שיש בה שיח רגשי ולכך שיראו את הצרכים של עצמן. התנדבתי במרפאה שבע שנים, ובמקביל עברתי הכשרות רלוונטיות והתחלתי לעבוד בשכר כמדריכה טיפולית ביחידה לתחלואה כפולה (עם מכורים שהם מתמודדי נפש) ובהמשך בלשכת הרווחה של חולון ביחידה להתמכרויות, כמדריכה טיפולית ומנחת קבוצות טיפוליות לנוער, נשים, גברים ומשפחות".
ומה קרה מבחינת מעמדך החוקי?
"כשהגענו כמעט לסוף התהליך הזמינו אותי ואת בעלי לשימוע, שאחריו הייתי אמורה לקבל אזרחות. בעלי, שהיה כבר חולה סופני, לא יכול היה להגיע, ההגעה שלו הייתה תנאי הכרחי והחליטו שאנחנו לא זוג. במקום אזרחות קיבלתי צו גירוש. חודשיים אחר כך בעלי נפטר".
בינתיים, התגייסו אנשים וגופים לסייע לה לקבל מעמד קבוע שישאיר אותה בארץ כדין, בשל היותה קורבן לסחר בבני אדם. "הגשנו בקשות, קיבלנו סירובים ושוב הגשנו עררים. אבל דווקא כשהרגשתי שאין לי קרקע מתחת לרגליי, הבנתי שאני חייבת להישאר כאן. המשכתי להתנדב במרפאת לוינסקי לטובת החברה הישראלית. מבחינתי זאת הייתה מעין הצהרה, שאני נשארת עם ערכיי המוסריים, שלא אתן לשבור אותי ולא אתן לעצמי ללכת לאיבוד".
בקבוצת תיאטרון שאליה הצטרפה פגשה את הצלמת יעל שחר, שיחד עם הקולנוענית שרון יעיש יצרה את הסרט התיעודי "זונה כמוני", שצ'ילה עזרא היא הגיבורה שלו. הסרט הוקרן בדוקאביב, זכה בפרס אופיר ב־2017 ונכלל בסל תרבות.
למה את כל כך רוצה להישאר בארץ, שהגעת אליה בניגוד לרצונך?
"זו שאלה שאני נשאלת בקביעות. צריך להבין: כשאדם נחטף מחייו, נעקר מהשורש ומצליח לבנות לעצמו חיים חדשים ואישיות חדשה, נוצר לו קרע בלתי הפיך עם החיים הקודמים. כך לפחות קרה לי. הקשרים שלי עם הונגריה נחתכו ואי־אפשר לחבר אותם מחדש.
"לעומת זאת כאן, מתוך התופת, צמחתי להיות אזרחית טובה, הכרתי אנשים שהם משפחה עבורי, שמעריכים ואוהבים אותי; בניתי לי חיים, יש לי החפצים שלי, ההרגלים שלי, העבודה שלי, ההרצאות שלי (פרטים בפייסבוק: chilla ezra "הייתי ואני כבר לא שם") - כל מה שמגדיר אותי. זה המקום שלי ואין לי אחר.
"במקום לשאול אותי למה אני רוצה להישאר כאן, אולי תשאלו את עצמכם איך זה שמדינת ישראל והחברה הישראלית אפשרו ועדיין מאפשרות לתופעה של זנות וסחר בנשים להתקיים. הייתי מצפה שהמדינה תיקח קצת יותר אחריות ולא ימשיכו לענות אותי".
מה את עושה ביומיום?
"לפני הקורונה העברתי המון הרצאות, גם בבתי ספר. בנוסף לעבודה במרפאה הטיפולית אני לומדת צילום ב'המכללה'. כל פעם שאני מסיימת קורס אחד, אני לומדת עוד משהו. זה חשוב לי, כי אני חיה בתחושה שבזבזתי הרבה שנים שבהן לא פיתחתי את עצמי".
מה קרה לחברה שאיתה נחטפת?
"אין לי קשר איתה מאז שהידרדרנו לסמים ואני לא יודעת מה איתה".
יש לך עדיין חברות שנמצאות במעגל הזנות?
"בחיים המקצועיים שלי אני מלווה נשים ממעגל הזנות כבר תשע שנים. בחיים האישיים אני לא בקשר עם נשים שנמצאות במעגל הזנות, זו החלטה שקיבלתי".
מה דעתך על החוק להפללת לקוחות זנות שנכנס לתוקף ביולי, ויישומו נדחה בינתיים?
"החוק יעזור לעשות שינוי תודעתי־חברתי משמעותי, אבל מה בדיוק יהיה האפקט שלו, אי־אפשר לדעת. עם זאת, ברור שהחוק עצמו לא מספיק. מעבר לכך המדינה צריכה להתגייס יותר לשיקום הנשים – שרבות מהן חסרות מקצוע ויישארו ללא הכנסה וללא כלים שיאפשרו להן להשתלב בחיים נורמטיביים, וגם לתת להן מענקים שיעזרו להן לשרוד את תקופת השיקום. במקביל, צריך להשקיע בחינוך לצעירים ולצרכני הזנות כדי ללמד אותם שזנות אינה דבר לגיטימי".
לדעתך, יש סיכוי שהזנות תעבור מהעולם?
"אני מאמינה שזה אפשרי, כמו שהעבדות עברה מן העולם. אבל אנחנו כחברה, כמדינה, כפרטים, צריכים לקחת אחריות כדי שזה יקרה, ואין ספק שזה ייקח זמן".
יש לך אהבה? זוגיות?
"הלב שלי פתוח לזה, אבל כרגע אין לי אהבה".
את חושבת לפעמים מה היה קורה איתך אלמלא נחטפת?
"אני לא נותנת מקום למחשבה הזאת, כי השערות כאלו מערערות אותי ואני חייבת כוח להתמודדות עם כל המורכבויות בחיי ועם מי שהפכתי להיות".
יש לך חלום שאת רוצה להגשים?
"החלום שלי פשוט: להגיע לתחושת יציבות בחיי. פשוט להיות, בלי שכל פעם יקרה לי משהו קיצוני".
ואם הערר יידחה ותיאלצי לעזוב את ישראל, תחזרי לארץ הולדתך?
"אין לי בהונגריה חיים מקבילים שאליהם אוכל לחזור. נכון, יש לי שם אמא ובת, אבל זה רק קשר דם – עם שתיהן. עם אמא שלי היחסים מעולם לא היו קרובים. עם הבת שלי ניסיתי איכשהו לפתח את הקשר והיא גם הייתה כמה פעמים בארץ, אבל זה לא הצליח והקשר נותק, מצדה. היא כועסת עליי. בחוויה שלה היא גדלה בלי אמא, ולא משנה למה. היום היא בת 26, סטודנטית שעובדת בחברת תעופה וחיה עם בן זוג – את זה אני יודעת מהפייסבוק. היא סבלה בחייה ובעיקר בילדותה. היא לא הסתדרה עם אמא שלי ולא הרגישה קשורה למשפחה, שדאגה לצרכיה אבל לא העניקה לה אהבה. יש לה משקעים, שאולי היא תתגבר עליהם יום אחד. אני לא אוותר אף פעם על החלום שהקשר בינינו יהיה תקין, אבל אנחנו זרות אחת לשנייה. לא נצליח לתקן את הקשר בצורה כזו שאחזור בשבילה להונגריה".
עורכת הדין: "גירוש יסכן את חייה"
עורכת הדין חן תירוש, שותפה במשרד "הרצוג פוקס נאמן" שהתגייסה בהתנדבות לטובת עזרא, אומרת: "בסוף חודש יולי הגישה צ'ילה עזרא, באמצעותנו, ערר על החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לדחות את בקשתה להסדיר את מעמדה בישראל. כל הרקע העובדתי ששימש בסיס להחלטה, רצוף בכל כך הרבה טעויות והשמטות, שכשאת קוראת אותה את לא מבינה בכלל מה הקשר בינה ובין צ'ילה. למשל, הוועדה התעלמה לחלוטין מתשע חוות דעת של אנשי מקצוע שהתגייסו בהתנדבות להסביר מדוע הגירוש של צ'ילה יסכן את חייה. עובדות מהותיות אחרות גם הן עוותו או נעלמו מהרקע העובדתי שנמסר למנכ"ל רשות האוכלוסין. אנחנו מקווים שכאשר נביא את העובדות כהווייתן בפני הרשות ובפני בית המשפט, ההחלטה תתוקן".
תגובת רשות האוכלוסין וההגירה
"לפני כמה שבועות קיימה הוועדה הבינמשרדית לנושאים הומניטריים דיון בעניינה של גברת צ'ילה עזרא. מבחינת נסיבות המקרה הייחודיות והסיפור היוצא דופן של חייה, המליצה הוועדה לאשר מתן אשרת שהייה ועבודה חוקית. אשרה זו מאפשרת לה לחיות בישראל באופן חוקי ולהתפרנס. מנכ"ל הרשות, פרופ' שלמה מור־יוסף, אימץ את המלצת הוועדה ואישר את מתן האשרה".
אך מדוע האישור זמני, לשנה בלבד? על שאלה זו, שהפנינו לרשות האוכלוסין, לא קיבלנו תשובה.
