מורן אזערי, בת 37, סטנדאפיסטית, נשואה ואם לשניים, גרה בשערי־תקווה:
"כשהבת שלי, רומי, הייתה בת שבעה חודשים, היא קיבלה חיסון. מדובר בחיסון שעושים בגיל חצי שנה, אבל עשינו אותו בכחודשיים איחור כי היינו בתאילנד. שבועיים לאחר מכן התחלתי לראות אצלה גלגול עיניים ושמיטה של הראש. הילדה הייתה אפאטית, לא חייכה וישנה כל הזמן. היה ברור לי שמשהו לא בסדר. הגענו למיון ילדים, והוחלט לאשפז את רומי. בבית המתינו שון, בני הבכור, שבדיוק עלה אז לכיתה א', ושרון בעלי.
רומי הייתה מאושפזת במשך חצי שנה. הסיוט של חיינו. האבחון היה אפילפסיה, והרופאים נתנו לה תרופות אנטי־אפילפטיות, אבל אני הרגשתי בתוכי שזו טעות, שכל מה שקורה קשור לחיסון שהיא קיבלה, גם אם אין לי דרך להוכיח את זה. ההתקפים שלה הלכו והתארכו. היה נורא לראות את הבת שלי במצב הזה. במשך כמעט חצי שנה ישבתי מול המיטה שלה וספרתי כמה פרכוסים היא עוברת במהלך היום כדי לדווח לרופאים. קשה מנשוא.
אני סטנדאפיסטית שמופיעה בכל הארץ. בהופעות שלא יכולתי לבטל נאלצתי להתייצב. באותה תקופה השתתפתי בסדרה 'אלישע' עם יובל סמו, והופעתי עם קולגות במופע 'בנות עם ביצים' בהיכלי התרבות הכי גדולים בארץ. בבוקר הייתי בבית החולים, נאבקת להחזיר את הילדה שלי לחיים רגילים, ובלילה נוסעת להופעות ולצילומים. שאלו אותי איך אפשר להצחיק כשאני בכזה מצב. אני לא יודעת. בחדר האמנים, רגע לפני הופעה, מצאתי את עצמי פעם אחת בוכה לאיש הסאונד את חיי, מנגבת את הדמעות, עושה סוויץ' במוח ועולה לבמה. בדרך לבית החולים אחרי ההופעה הייתי חוזרת לבכות.
אחרי שהתרופות לא הצליחו לעצור את הפרכוסים, הוחלט על טיפול של דיאטה קטוגנית. זה עבד בהתחלה ורומי שוחררה הביתה, אבל אז מצבה הידרדר שוב והגענו איתה לבית החולים כשהיא על סף קריסת מערכות. נאמר לנו שצריך לעבור לשימוש ב'תותחים הכבדים', סטרואידים, אחרת עלולה להיגרם לה פגיעה מוחית. התחלנו את הטיפול, והילדה המשיכה לפרכס.
הבנתי שהולכים ואובדים הסיכויים שהבת שלי תחלים. רופאה במחלקה אמרה לי שאין כנראה יותר מה לעשות. רופאים אחרים ציינו בפניי שככל שעובר הזמן, סיכויי ההחלמה של רומי הולכים ויורדים והיא לעולם לא תצא מזה. הם רמזו כי ייתכן שנצטרך לצאת הביתה למציאות חדשה, שבה הילדה מפרכסת עשרות פעמים ביום. צרחתי לאלוהים שיעזור לי, שיציל את הילדה. החלטתי שיקרה לנו נס. אני אצא מכאן עם ילדה בריאה. זה מה שהחזיק אותי.
ביום שבו הבת שלי קיבלה זריקה עשירית של סטרואידים, היינו במתח. זה היה יום גורלי, משום שלא נותנים יותר מעשר זריקות. כמה שעות לאחר הזריקה, הפרכוסים נעלמו. היינו ערים כל הלילה. הפרכוסים לא הופיעו. הרופא נכנס למחלקה בחיוך שלא ראיתי לאורך חצי שנה, והודיע שלא היה מקרה בספרות הרפואית שבזריקה העשירית הפסיקו הפרכוסים. אמרתי לו, 'לעולם אל תגרום להורים לאבד את התקווה'.
כשבתי שוחררה התחיל מסע של שיקום. היא יצאה מבית החולים כשהיא בעיכוב התפתחותי של כחצי שנה. נכנסנו לשגרה של ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת ומה לא. הרגע הראשון שהיא קראה לי אמא, כשהיא בת שנה ושבעה חודשים, היה מרגש עד דמעות. כמה חיכינו לזה. כשמחאה כפיים או הכניסה קובייה לקופסה, מה שמובן מאליו להורים אחרים, הלב התפוצץ. בהמשך היא נכנסה לגן שיקומי. בכל אותה תקופה שמתי מסכה של חיוך על הפנים ושידרתי עסקים כרגיל. מעט אנשים ידעו מה אני עוברת.
היום רומי בת חמש, והיא מדברת ושרה. מי שרואה אותה לא מאמין שהיא עברה את כל הסיוט הזה. היא שונאת רופאים עד היום. אולי נשארו זיכרונות מודחקים. עד היום אין אבחון חד משמעי לגבי מה היה לה.
היום שואלים אותי אם ארצה עוד ילדים. יש בתוכי חשש שאולי אצטרך לעבור, חס ושלום, עוד קושי, ואולי עדיף שלא. בקריירה הורדתי מעט הילוך. אני לוקחת נשימה. יש לי פרופורציות לחיים. כשחברה מתלוננת על הבלגן שהילדים שלה עושים, אני חושבת, איך רציתי שהילדה שלי תשחק עם אח שלה ומצדי שישברו את כל הבית.
השורה התחתונה: אמונה יוצרת מציאות. מעולם לא ויתרתי על האמונה שהבת שלי תחזור לעצמה".
