בתחילת חודש מרץ. קבוצת הווטסאפ של משפחת רוזיליו המורחבת ממגדל־העמק מתעוררת לחיים. בן הדוד של אבישלום רוזיליו מתחתן ומזמין לאירוע חינה, והחששות עולים. עננת הקורונה כבר מתחילה לרחף מעל ובני משפחה מתלבטים אם להגיע לאירוע. יש שכותבים שכלל לא יגיעו. אבישלום מבין שאם לא יציל את הערב זה יהפוך לקיץ של אביה ומודיע שאין הברזות, כולם מגיעים. ההחלטה טובת הלב והאדיבה תעלה לו בחייו.
"היו מסיבות פורים גדולות באותם הימים. חתונות התקיימו כרגיל. איך יכולנו לדעת שמסוכן לנו להגיע? רק כמה ימים אחרי החינה, הוחלט לאסור אירועים של יותר ממאה איש", מספרת ליהי רוזיליו, אלמנתו של אבישלום בן ה־33. "אבישלום היה חולה סרטן לשעבר שעבר השתלת מח עצם, כך שהוא נמצא בסיכון. כשהוא הודיע שהוא מגיע למרות הכל, זה גרם לאחרים לבוא גם. הגענו לאולם וישבנו בצד. אבישלום היה עם מסכה ושני זוגות של כפפות. לא התחבקנו ולא נישקנו אף אחד. אמרנו לעצמנו, מה הסיכוי שדווקא פה מישהו חולה ואנחנו נידבק?".
ימים ספורים לאחר מכן, בן הדוד מתקשר ומספר שהתגלו כמה חולי קורונה באירוע. "גם ארוסתו והוא חלו. סיימנו את השיחה מבוהלים ונכנסנו כולנו לבידוד".
אתם יודעים היום מי הדביק?
"לא. כאילו מישהו זרק פצצה וכולם נפגעו. חלינו שמונה בני משפחה – אבישלום, ההורים שלו, האחים, אני והבן שלנו. הראשונים היו אמו ואחיו הקטן של אבישלום. הוא חלה כמה ימים אחריהם ועיקר הדאגה עברה אליו".
היום המאושר בחיי
לפני 12 שנים חלה אבישלום בלוקמיה חריפה. "הוא עבר השתלת מח עצם מאחותו. היא נמצאה מתאימה במאה אחוז כאילו הם תאומים. ההשתלה הצליחה והוא החלים מהסרטן", מספרת ליהי.
אלא שאז הגיע סיבוך נפוץ בשם "מחלת השתל נגד המאכסן" (GVHD). מערכת החיסון של התורם שבשתל מזהה את הגוף כגורם זר ומתחילה לתקוף. "הפגיעה הקשה הייתה בריאות. הן החלו להצטלק שמונה שנים וחצי אחרי ההשתלה. אבל הוא עשה ספורט שיקומי ותפקוד הריאות שלו הלך ועלה. היינו בתקופה כל כך טובה שחגגנו אותה בנופש עם ההורים שלי ושלו. תכננו גם להביא לעולם ילד שני. כואב לי לראות טוקבקים שהתנפלו על הידיעה על מותו וכתבו שזה בכלל לא קורונה, אלא מחלות רקע. מישהי כתבה 'הוא היה גמור גם ככה. הוא היה מת בכל אופן'. חשבתי אם לענות לה, אבל ידעתי שאם אבישלום היה חי הוא היה כועס עליי שאני מתייחסת לזה. הייתי רוצה להגיד לה שאבישלום היה צעיר מאוד. הוא כבר שנים לא היה חולה סרטן. אלמלא הקורונה הוא היה איתנו עוד שנים רבות, מגדל את בנו וממשיך להיות האדם הנפלא שהיה".
אבישלום, "רוזי" כפי שמכנים אותו כולם, נפטר ב־20 במאי, אחרי חודשיים של אשפוז. ליהי, שכבר עברה דבר או שניים בחייה, רק בת 23 וכבר אלמנה ואם לרפאל, תינוק בן שנה. בזמן הריאיון היא נכנסת בפעם הראשונה מאז שאבישלום נפטר ליחידת הדיור בבית הוריו, שם התגוררו. "לא יכולתי לישון כאן. ישנתי בבית של הוריו עם התינוק שלנו. כל דבר בבית מזכיר אותו".
אנחנו יושבות בסלון הקטן. בחוץ, אוהל האבלים שהוקם בשבעה ועדיין לא פורק. "אחרי שהודיעו לנו שלאבישלום יש קורונה התייעצנו עם הרופאים שלו. למרות שהוא בסך הכל היה בסדר, הם הודיעו לנו שכדאי שיהיה תחת השגחה כי הקורונה פוגעת בריאות. ניסינו להרגיע אחד את השנייה שאחרי שעברנו דברים כל כך קשים והצלחנו לקום מהם, נתמודד גם עם זה".
מה את זוכרת מהפרידה?
"מד"א הגיעו לפנות אותו למחלקת קורונה בתל־השומר. רציתי לחבק אותו לפני שהלך, אבל הפרמדיק אמר לי שאסור. הבן שלנו צעק 'אבא, אבא' ואבישלום לא היה יכול לגשת אליו. ניסיתי להקליל את האווירה ואמרתי לו 'לא נורא מאמי, יהיה לך קצת שקט ממני'. אבל בלילה בכיתי נורא. המחשבות שלי הלכו לזה שהוא לבד. בארבע וחצי השנים שאנחנו ביחד, כל פעם שהוא התאשפז הייתי איתו. בבית החולים כבר ידעו לתת לנו חדר עם שתי מיטות. גם לאבישלום היה קשה. הוא אמר לי שבזמן שאנחנו מתמודדים עם זה בבית, הוא לבד, בלי חיבוק. עניתי לו שזה לטובתו ושאנחנו מחכים לו".
אבישלום היה החולה ה־1,009. ליהי, שהקורונה גרמה לה כאבי ראש איומים במשך שבועיים, הייתה חולה 1,444. גם בנם, כאמור, קיבל תוצאה חיובית, אך היה ללא תסמינים. "לא ידעתי למי לדאוג קודם. מד"א סיפקו לי מד סטורציה לבדוק את החמצן אצל התינוק ולהשגיח שלא יתדרדר. זה אומר להיות ערה בלילות ולראות שהתינוק שלנו נושם וחי".
מתי מצבו של אבישלום הוחמר?
"בימים הראשונים לאשפוז הוא הרגיש קצת קושי בנשימה, אבל אכל, צחק והסתובב. שבוע אחרי שאושפז, בשבת בבוקר, הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא לא יכול לשקר יותר, שביומיים האחרונים הוא מתקשה נורא לנשום, שהרופאים ניסו כל מיני דברים, אבל אין ברירה אלא להרדים ולהנשים אותו".
שיחה קשה.
"מאוד. עליתי עם רפאל להורים של אבישלום כדי להודיע להם. היינו איתו בשיחת וידיאו עד שהודיעו לנו שצריך להיפרד. אבישלום אמר לי שהוא מצטער אם פגע בי אי פעם. אמרתי לו שיירגע עם מילות הפרידה כי זו לא פרידה. אחיו שר לו שירי שבת. בכינו וניסינו להסתיר את זה. גם אבישלום בכה. אמרנו לו שהכל יהיה בסדר והלוואי שיכולנו להחזיק לו את היד".
במשך כשבוע אבישלום היה מורדם ומונשם. ליהי השתדלה להישאר אופטימית. הרופאים הבטיחו לה שאבישלום במצב יציב ושברגע שהוא יתחזק הם יעירו אותו. "החלטנו בבית לעשות עבורו תיעוד של היומיום, לצלם כל התקדמות של רפאל, שכשהוא יקום הוא יראה סרטון של כל הדברים שפספס. אחרי שישה ימים, הרופאים החליטו שהגיע הזמן להעיר אותו. הצוות שלח לי סרטון שלו ער ועושה תנועות עם הידיים. כולנו היינו באטרף ובשמחה. למחרת התקשרו אליי ואמרו לי שיש מישהו שרוצה לדבר איתי. היה קשה לו לדבר, אז הוא שלח לי בווטסאפ את מה שהוא רצה להגיד. הוא הבטיח להילחם בשבילי ובשביל רפאל. הוא כתב שאנחנו האור והאוויר שלו. אחרי כמה ימים שבהם הוא הלך והתחזק העבירו אותו לשיקום נשימתי".
הדרך הביתה נראתה קצרה מתמיד, אבל לליהי כבר לא הייתה סבלנות. היא התקשרה לכל מי שאפשר וביקשה לפגוש את אבישלום. העובדה שחלתה בקורונה בעצמה קיצרה הליכים והיא קיבלה בסוף אישור חריג לבקר אותו. "הגעתי כולי בהתרגשות, עם פרפרים בבטן. נכנסתי ואבישלום חייך מאוזן לאוזן. הוא כתב לי עם האצבע על היד שהוא אוהב אותי. שאלתי אותו אם הוא מפחד. התכוונתי לשאול אם הוא מפחד למות, אבל לא העזתי להוציא את המילה מהפה שלי. הוא ענה שהוא קצת חושש. בדרך הביתה קיבלתי ממנו הודעה: 'ילדונת, תודה על היום המאושר בחיי'".
האחות החזיקה את ידו ואמרה "שמע ישראל"
אחרי שבועיים בשיקום חלה התדרדרות וממנה אבישלום כבר לא קם. "הוא תפס חיידק עמיד של בית חולים והתחיל להרגיש לא טוב. החזירו אותו למחלקת פנימית קורונה וניסו להשתלט על זה", ליהי מספרת.
שלושה ימים לפני ששוב הורדם, הפעם בפעולת חירום כי נחנק, אבישלום הרגיש שהמצב חסר תקווה. במשך אותם ימים הוא התעקש להישאר בשיחת וידיאו מתמשכת עם ליהי לאורך כל שעות היממה. לפעמים הוא נמנם, לפעמים היא נמנמה, אבל שלושה ימים הם לא ניתקו את הווידיאו. סצנה סוריאליסטית. "אמרתי לו שהוא חייב לישון, לצבור כוחות. הוא לא רצה. הוא פחד להירדם ושמשהו יקרה לו. לפני שניתקנו את השיחה הזו הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא לא יוותר, אבל שמאוד קשה לו, וביקש שההורים שלו ורפאל יישארו קרובים".
למחרת הועבר אבישלום לטיפול נמרץ. "בערב יום העצמאות רופא התקשר להגיד לי להגיע מהר כי הוא לא יודע אם אבישלום ישרוד. הגעתי לשם וצעקתי בפעם הראשונה בחיי על צוות רפואי. אמרתי להם שהם מדברים שטויות ושאבישלום עושה בעיות רק כי הוא רוצה להרגיש אותי, שאני אתן לו יד והוא יתאושש. אמרתי להם שאין להם מושג מי זה בעלי. הוא לוחם ויש לו סיבה טובה לחזור הביתה, יש לו ילד שתכף חוגג שנה, ורוזי תכנן לו הפקה ענקית".
אבישלום היה בטיפול נמרץ במשך שלושה שבועות, נאבק על חייו. "ביום שנפטר, הגעתי לבקר ובפעם הראשונה הבחנתי שהמצב מאוד לא טוב. שאלתי אחות בצד אם אני צודקת והיא הנהנה בראש והשפילה מבט. התפרקתי. אמרתי להם שאם אלה השעות האחרונות שלו אני רוצה שיעירו אותו, שניפרד ממנו. הרופאים אמרו לי שזה לא אפשרי. כשיצאתי מבית החולים, נסעתי לקניון. למרות מה שראיתי והבנתי, קניתי לאבישלום בגדים ומברשת שיניים חדשה. העובדה שהוא לא יחזור הביתה לא באמת הייתה אופציה מבחינתי".
כשיצאה מהקניון הודיעו לה שהמצב אנוש. "כשהגעתי לבית החולים אבישלום כבר לא היה בחיים. התיישבתי על הרצפה וצרחתי עליו איך הוא הולך כשלבן שלו יש יום הולדת עוד שבוע וכשאני אלמנה רק בת 23. אחות שהייתה שם ברגעים האחרונים שלו סיפרה לי שהחזיקה לו את היד ואמרה 'שמע ישראל'".
מה אבישלום היה אומר אם היה רואה את היגון שלך?
"הוא לא היה אוהב את זה. הוא היה אומר לי 'קומי ותחיי את החיים שלך. תמשיכי הלאה. יש ילד לחיות למענו'. הוא נורא רצה שאלמד, ואני רוצה להתחיל ללמוד חינוך מיוחד לחירשים. חשבנו שנזדקן ביחד ושיהיו לנו נכדים. גם אם בבוא היום אתאהב מחדש, האהבה לאבישלום לא תיגמר לעולם".
יום הולדת משותף לסיום הסרטן
ליהי, מאפרת במקצועה, גדלה בנתניה כבת בכורה. אמה ואחותה מייה בת ה־17 צמודות אליה בשבועות האחרונים. כשהייתה בת 16 חלתה בסרטן, לימפומה מסוג הודג'קין. לבית החולים הגיעה עם גידול של 18 סנטימטר ונוזלים סביב הריאות והלב. "החיים כמו שהכרתי אותם נפסקו בבת אחת. הייתי חודש בטיפול נמרץ. מנערה פעילה ועצמאית הפכתי לחולה שצריכה עזרה. בפעם הראשונה בחיים ראיתי את אבא שלי בוכה".
את אבישלום הכירה כשהייתה בת 18 וחצי, כשנה לאחר תום הטיפולים. הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים. שניהם יצאו לטיול של מחלימי סרטן לרודוס - היא כמחלימה טרייה והוא כמתנדב בטיול. "באחד הימים, כשהיינו בשיט, מישהי מהקבוצה ואני התחלנו לדבר על בנים. התלוננו על כך שקשה לנו להכיר בחורים שלא נרתעים מהמחלה. אבישלום שמע את השיחה ואמר לנו שאנחנו לא צריכות להיות עם בחורים שלא שווים אותנו. הוא דיבר ואני נתפסתי. באוטובוס חזרה החלטתי לשמור לו מקום. שמתי רגליים על המושב לידי, אבל הוא לא קלט ומישהו אחר התיישב שם. בנסיעה שאחרי, החבר'ה כבר קלטו שנדלקתי עליו ואמרו לו 'ליהי מחכה שתשב לידה'. הוא התיישב לידי, החזקנו ידיים ושתקנו".
היא הולכת לחדר ומביאה תמונה ממוסגרת מאותו הרגע באוטובוס שבו נפשה נקשרה בנפשו. נחמץ הלב לחשוב שארבע וחצי שנים בלבד אחרי אותה תמונת סלפי של שני צעירים מאושרים, כמי שכל החיים לפניהם אחרי שניצחו את הסרטן, אבישלום הוכרע במלחמה השנייה הגדולה של חייו.
מה בו משך את תשומת הלב שלך?
"היו לו את העיניים הכי יפות שראיתי. הסתכלתי עליו וראיתי את הנפש שלו ואת טוב הלב שלו דרכן. גם כשהייתי עצבנית או כועסת, הייתי מסתכלת עליו ונרגעת".
פער הגילים ביניכם לא הפריע?
"כשגילינו שיש כזה הפרש, נלחצנו. הוא היה בן 28, בשל לחתונה, ואני רק סיימתי תיכון. פחדתי גם מהתגובה של ההורים שלי. בטיול, הוא לקח את הנייד שלי וסימס לאמא שלי, 'התאהבתי בבחור בן 28'. אמא שלי ענתה 'כל עוד את מאושרת, אני סומכת עלייך'. באחד הערבים, הוא ליווה אותי לחדר. הוא התקרב לחבק אותי ואז נרתע. הוא אמר לי שאני קטנה מדי. התעצבנתי נורא. הוא חזר לחדר ודיברנו כל הלילה בטלפון. הנשיקה הראשונה הייתה כשהוא שלח מישהי מהקבוצה לתת לי נשיקה בלחי בשמו".
אי שם, באחת השיחות, הם גם גילו צירוף מקרים מצמרר: שניהם סיימו את הטיפול האחרון באותו התאריך, 21 במאי – אבישלום חמש שנים לפניה. "היינו המומים. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? הרגשנו שדברים כוונו ככה כדי שנכיר. כל שנה חגגנו ביחד יומולדת בתאריך הזה. השנה הוא נפטר יום לפני".
זוגיות של שני חולי סרטן לשעבר יכולה להיות תיק כבד מדי. לא חששת?
"ידעתי שרוזי סוחב בעיות בריאות בגלל השתלת מח העצם. כבר בטיול ראיתי שהוא לפעמים עם קביים, והוא סיפר לי שיש לו קצת פצעים פתוחים ברגליים. אבל גם ראיתי אותו הולך ורוקד ונוהג. כשהתאהבתי, כל השאר כבר לא עניין אותי. שנינו היינו אופטימים ושמחים. קנינו שני סרטני צעצוע ואמרנו 'הנה הסרטן שלך והנה הסרטן שלי'. אמרנו תודה שקיבלנו סרטן, כי בלעדי זה, לא היינו נפגשים בחיים".
כשהייתה בת 19, ליהי ואבישלום כבר עברו לגור יחד. כשהייתה בת 20 וקצת, התחתנו. "האהבה שלנו רק צמחה וצמחה. בקיץ אחרי שהכרנו נסענו ביחד להתנדב באותו הטיול. שם הוא הציע לי נישואים. זה היה מאוד מרגש".
מה הוא סיפר לך על עצמו שלפני המחלה?
"הוא היה ספורטאי מצטיין. עשה מרתונים של 42 קילומטרים בלי למצמץ. הוא התגייס לגולני ואפילו לחם בעזה. אחרי שנתיים וקצת בצבא, הוא התחיל להרגיש לא טוב, התעלף. גילו שיש לו לוקמיה חריפה ונדירה. אבישלום תבע את הצבא בטענה שאנטנה שהוא נחשף אליה בתפקיד שלו כקשר מ"פ גרמה לכך. חוות דעת של מומחים תמכה בזה. התביעה נמשכה שנים ארוכות, אבל נדחתה לצערי".
איך אבישלום התמודד עם המצב הרפואי שלו?
"הוא סיפר לי שבהתחלה הוא היה כעוס וכאוב, ושאל למה דווקא לו זה קרה. הוא תכנן לצאת לקורס מ"כים ולהמשיך בצבא. אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא צריך להיות חזק בשביל המשפחה, שהוא לא יכול ליפול. גם כשהגיעו תופעות לוואי מההשתלה הוא לא ריחם על עצמו ולא הרגיש מסכן".
בשנים הראשונות להחלמתו, אבישלום התעקש לעבוד. "הוא פתח חנות דגים בעפולה, אבל נאלץ לסגור כשהמצב שלו הסתבך. אחר כך הוא עבד עם אבא שלו בעסק למכליות. עניין אותו ללמוד גמולוגיה (תורת אבני החן) אבל זה לא קרה. הוא רצה שנתקדם, שנקנה בית. עברנו לגור ביחידת הדיור של ההורים שלו כדי לחסוך לבית משלנו".
כשהתקשתה להיכנס להיריון, החלו טיפולי הפריה. "כשגילינו שהבעיה אצלו, אבישלום התבאס. מה שהפריע לו היה ש'בגללו' אני צריכה לעבור הפריה חוץ־גופית. אמרתי לו שאנחנו נעבור את זה ביחד. הוא בתורו הרים אותי כשהייתי על סף דיכאון אחרי לידה. חברה אמרה לי שהייתה מסתכלת על זוגות אוהבים בני 70 ברחוב, מחזיקים ידיים, וחשבה שככה אבישלום ואני נהיה. אומרים 'אשתו כגופו', כולו היה מכוון לזה שאהיה מאושרת. הוא תמיד דאג לרפאל ולי לפני שדאג לעצמו".
בימים אלה, ליהי מתחילה לארוז את יחידת הדיור. היא מתכננת לעבור עם רפאל לבית הוריה בנתניה. "אני מחזיקה את עצמי ובוכה רק בלילה, לתוך הכרית, כי אני לא רוצה שרפאל יראה אותי ככה. בלילות האחרונים הוא גם בוכה המון מתוך שינה".
זמן קצר אחרי שאבישלום נפטר, ציינו שתי המשפחות יום הולדת שנה לתינוק רפאל. הם ניסו לגרום לקצת שמחה לילד שאביו, שהרדים אותו כל לילה, נעלם מחייו בבת אחת ולא חוזר גם שהוא קורא לו "אבא, בוא". "קמתי בבוקר יום ההולדת והתקשיתי להגיד לו 'מזל טוב', כי איפה המזל הטוב בסיפור הזה? אנחנו חושבים עכשיו איך להנציח את אבישלום. בינתיים, אנחנו מקיימים את הצוואה שלו להמשיך לחיות, לחייך ולהגיד תודה גם כשאין על מה. אולי על זה שקיבלנו אותו ל־33 שנה. החלום הגדול שלו היה להתחתן ולהביא בן לעולם. את זה הוא הגשים".
