הדס פלג, בת 40, חתמת בסוכנות ביטוח, בזוגיות ואם לילדה, גרה בחולון.
כשהייתי בת 24 טסתי לטיול במזרח הרחוק. אחרי שלושה חודשים, שמעתי שביפן אפשר לעבוד כמוכרת בבאסטות ולהרוויח הרבה מאוד כסף. יצרתי קשר עם בחור ישראלי שניהל באסטות ביפן. הוא הסכים לקבל אותי לעבודה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
העבודה הראשונה שלי הייתה בעיר טויאמה, בבאסטה של תכשיטים. הצלחתי למכור, אבל שמתי לב שבבאסטות של המוצרים המזויפים מצליחים למכור הרבה יותר. ביקשתי מהבוס שלי למכור מוצרים מזויפים, ועברתי לעבוד בבאסטה בעיר אואוזו. ידעתי שזה לא חוקי, אבל הבוס אמר לי שבאואוזו אין אכיפה. מכרתי בבאסטה תיקים וארנקים מזויפים של לואי ויטון ושעונים מזויפים של רולקס ובולגרי. על כל מכירה קיבלתי 40 אחוז עמלה.
באחד הימים, חודשיים וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד ביפן, פתחתי את הבאסטה כמו בכל ערב. אחרי כמה דקות ניגשו אליי בחור ובחורה יפנים. הבחורה שאלה כמה עולה השעון, וכשעניתי היא טענה שהוא מזויף. הודיתי שהשעון מזויף, אבל אמרתי שזה הזיוף הכי טוב שיש. בזמן שאני מנסה למכור להם, ניגש אליי בחור יפני גבוה והציג בפניי תעודת שוטר, והבחורה, שהייתה בכלל שוטרת סמויה, הודיעה שאני עצורה. פתאום השוטר אזק אותי, ועוד 15 שוטרים הקיפו אותי. לא הבנתי מה קורה והתחלתי לבכות.
לקחו אותי לתחנת המשטרה, שם לא נתנו לי להתקשר לאף אחד. הכניסו אותי לתא מעצר בגודל שלושה מטרים. הסתכלתי על התא והבטחתי לעצמי: מכאן אני יוצאת שפויה. נשארתי שם חודש. זה היה פשוט נורא. הגישו לי אוכל מתוך אשנב קטן כאילו אני כלב. כדי להעביר את הזמן, התחלתי לכתוב את המחשבות שלי ולצייר במחברת. שחזרתי בראש סצנות מסרטים, כמו 'גבעת חלפון אינה עונה'. בהתחלה בכיתי כל יום מכל דבר, ולאט־לאט התרגלתי ובכיתי רק פעם בשבוע.
עברתי חקירות יומיומיות, שבמהלכן הבנתי שהמשטרה עקבה אחריי במשך שבועיים לפחות לפני שנעצרתי. מהרגע הראשון טענתי שלא ידעתי שאסור למכור זיופים. בהתחלה שיקרתי לגבי השם של הבוס שלי ומהיכן מגיעה הסחורה, אבל אחרי עשרה ימים במעצר כבר חשפתי את כל הפרטים. הייתי בטוחה שישחררו אותי כי הייתי ילדה טובה, אבל במקום זאת קיבלתי הארכת מעצר לשבוע נוסף. קיבלתי התקף חרדה. בנקודה הזו נפגשתי עם סנגור ציבורי מטעם המדינה, והוא אמר לי שעל העבירה שעשיתי אפשר לשבת גם שנה בכלא. כששמעתי את זה פחדתי כל כך. להיות שנה בכלא? זה היה פשוט סיוט.
קיבלתי מכתבים מההורים שלי. פחדתי מהתגובה שלהם, אבל הם תמכו בי ועודדו אותי. הם היו בקשר עם שגרירות ישראל ביפן ושקלו לשכור עורך דין ולטוס ליפן. כתבתי להם שאין בזה טעם והרגעתי אותם.
חודש לאחר שנעצרתי העבירו אותי לבית מעצר בעיר טויאמה. זה היה הזוי לחלוטין. הכניסו אותי לאגף נשים, לתא עם עוד שתי בחורות, שאחת מהן הייתה חשודה ברצח של הבן שלה. שחררו אותה מחמת הספק, ובמקומה נכנסה בחורה שישבה על סמים. היא הפכה לחברה הכי טובה שלי שם. היינו ישנות יד ביד וציירנו יחד במחברת שלי. הרגשתי שהזמן עובר מהר בזכותה.
חודשיים לאחר המעצר סוף־סוף הגיע המשפט. עורך הדין הגן עליי ואמר שאני בחורה טובה ושיש לי לאן לחזור. בסיום המשפט השופט הכריז שאני מואשמת במכירת סחורה מזויפת. ואז הוא הקריא את פסק הדין ביפנית, ומשום מה דווקא החלק הזה לא תורגם לי. כל מה שהצלחתי להבין זה את המילה 'שנה'. הייתי בטוחה שזהו, אני נכנסת לשנה לכלא. כמה דקות לאחר מכן תרגמו לי מה נאמר, וגיליתי שלמעשה קיבלתי שנה על תנאי, והשופט הכריז שאני משוחררת. שמחתי כל כך שסוף־סוף אני חופשייה.
חזרתי הביתה והתרגשתי מאוד לפגוש את המשפחה שלי. הם חיבקו והכילו אותי, לא כעסו בכלל ורק רצו לדעת מה עבר עליי. המשכתי בחיי. התחלתי לעסוק בביטוח, הכרתי את בן הזוג שלי והבאתי ילדה לעולם.
לפני שנה וחצי הוצאתי ספר במימון המונים שנקרא 'נפל עליי תיק', שמתאר את התקופה שהייתי בכלא. עכשיו אני מתכננת להרצות על הסיפור שלי. למרות כל מה שעברתי ביפן, הייתי רוצה לחזור ולטייל שם יום אחד. אני מרגישה שמה שקרה לי חיזק וחישל אותי.
בשורה התחתונה: שום כסף בעולם לא שווה את החופש שלכן".
