לפני כחודשיים, כשהסתמן מחסור מדאיג במכשירי הנשמה לחולי קורונה שעשויים להזדקק להם, התגייסו חברות ישראליות העוסקות בפיתוח מכשור רפואי, לייצר מכשירים כאלה בארץ. אחת החברות שהצליחה לעמוד במשימה והכינה בתוך עשרה ימים (!) אבטיפוס שעמד בכל הדרישות, היא חברת INNOVATION MDSG מפארק המדע ברחובות, שהקצתה לכך שני צוותים. בראש אחד מהם עמדה נעמה ויינטראוב (29), מנהלת המחקר הקליני הבינלאומי של החברה. "כל אחד מאיתנו בא עם רעיונות משלו", היא משחזרת. "המהנדסים והפיזיקאים, שהם רוב רובו של הצוות, חשבו על הפרטים ההנדסיים והתחילו לבחון פתרון שמדמה מפוח, ואני, מוסמכת במדעי המוח ובפסיכולוגיה, באה מהצד הקליני, עם יותר הבנה של המערכת הפיזיולוגית של הגוף, הדרך שבה הוא עובד ומה הוא צריך. הרעיון שלי הלך יותר לכיוון ששם דגש על מה שהרופאים והחולים צריכים, וגישה שתתבסס על כמה שפחות חלקים נעים ויותר על בקרה, מה שהופך את הפתרון לאלגנטי יותר, קל יותר לייצור ואמין יותר".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
איזה פתרון התקבל, בסופו של דבר?
"בואי נגיד שבסוף הלכנו על רעיון שלישי, ששילב את שני הרעיונות. פיתוח של מכשיר הנשמה רגיל לוקח שנים. הוא צריך לעבור בדיקות רגולטוריות מוקפדות ולקבל המון אישורים. האבטיפוס שלנו מתיימר להיות פתרון להנשמה בשעת חירום ולבצע את הפעולות הרפואיות הנדרשות על ידי הצוות הרפואי שתיאר לנו את הצרכים במקרה של קורונה. גודל המכשיר שלנו זהה למכשיר רגיל, ויתרונו הוא בכך שאם השמיים נסגרים, אפשר לייצרו בארץ בעזרת רכיבים מקומיים בלבד, בקלות ובמהירות. הוא מכשיר מתקדם מאוד שעונה על הדרישות הרפואיות בשעת חירום מבחינת לחצים על הריאות, שמירה על הלחץ, רמת אחוזי חמצן שהוא מעניק ועוד – דרישות שהוכתבו לנו על ידי הרופאים, ועוד יותר".
את האישה היחידה והצעירה בצוות הפיתוח. איך קיבלו אותך כסמכות מובילה?
"כבר מזמן גיליתי שבעבודת צוות את צריכה להיות אמיצה ולהגיד את מה שאת חושבת בקול רם. לגברים זה לפעמים יותר קל ובא באופן טבעי. אנחנו הנשים לעתים צריכות לעבוד על זה קצת יותר. את צריכה להיות נועזת גם כשאת ביישנית והכי צעירה. חשוב מצד אחד לשמור על יחסי אנוש טובים, ומצד שני לבוא עם ביטחון עצמי ומקצועיות ולהראות שאת מבינה על מה את מדברת. אם יש לך דברים שחשוב לדעתך להגיד, עלייך לומר אותם ותראי שאנשים יקשיבו לך".
"אמא טיפחה אותי"
והיא בהחלט אחת ששווה להקשיב לה. בילדותה אובחנה מחוננת, שבגיל 14, במקביל ללימודים בתיכון, למדה אסטרופיזיקה ומדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, סיימה את רוב הבגרויות בגיל 16 והצליחה גם לעסוק בספורט מקצועי: אצנית של ריצות קצרות (100 מטר, משוכות, מרוץ שליחים) וקפיצות לרוחק. גם את אהבתה לספורט היא לקחה רחוק, ובשגרת החיים שאינה קורונה היא מרצה לפסיכולוגיה של הספורט ב"קמפוס שיאים" באוניברסיטת תל־אביב ובבית הספר למקצועות הספורט בתל־אביב.
ויינטראוב נולדה בחולון להורים ילידי הארץ, בת שנייה במשפחה של ארבעה ילדים, שבה היא הבת היחידה, "אבל כולנו חברים טובים מאוד. אמא שלנו, שהיא פסיכולוגית עסקית, היא דוגמה מוחשית לאמרה: 'מאחורי כל אישה מצליחה עומדת אמא שלה'. הרבה ממה שאני היום ולאן שהגעתי – זה בזכותה. ולא רק אני. היא פשוט האמינה בכולנו, נתנה לנו לצמוח ולהיות הכי טובים שאפשר, כל אחד בדרך שלו".
איך היא ניתבה את הילדה הגאונה שלה?
"תתפלאי. אני לקוית למידה, דיסלקטית, עם הפרעת קשב וריכוז וכן, גם ילדה מחוננת. השילוב של כל אלה יחד הוא מאוד בעייתי וכמו פרח - אם לא מטפחים אותו כמו שצריך, הוא יכול לקמול. אמא דאגה לטפח אותי, האמינה בי ונתנה לי לעשות דברים בדרך שלי. זה אִפשר לי להיות מי שאני בשילוב כל הדברים ולהצליח".
מה זה אומר "בדרך שלך"?
"הקטע של הפרעת הקשב והריכוז שלי הוא היכולת לעשות הרבה דברים במקביל. התנדבתי מגיל 15 במד"א והייתי מגישת עזרה ראשונה. בגיל 16 עשיתי גם קורס מאמני כושר בווינגייט; אה, וגם הייתי מדריכה להחלקה על קרח, אבל את זה למדתי רק אחרי הצבא ואז עברתי גם קורס חובשים במד"א והמשכתי להתנדב".
נשמע עמוס ולא פשוט.
"יש לזה מחיר רגשי. להיות ילד מחונן עם לקויות למידה והפרעת קשב וריכוז זה אליה וקוץ בה. יש לך יכולות גבוהות שמאוד קשה להביאן לביטוי, מה שעלול להביא לדימוי ולביטחון עצמי מאוד נמוכים. זו אחת הסיבות לכך שבחרתי ללמוד פסיכולוגיה חינוכית, כי מספר התלמידים עם הפרעת קשב וריכוז שמסיימים בגרות ותואר אקדמי קטן מאוד, שלא לדבר על תואר שני בפסיכולוגיה, וחשוב שיהיה הקול הזה של מישהו כמוני שידבר את קולם".
בצבא שירתה כרכזת מתגייסים בקצין המיון הצבאי. "הייתי חלק ממערך החלטות, על פי מידע שנאסף לפני הגיוס, לאן ישובצו חיילות בשירות הצבאי שלהן".
אחרי השחרור המשיכה ללמוד במסלול בינתחומי של מדעי המוח ופסיכולוגיה בבר־אילן, האוניברסיטה היחידה באותה תקופה שפעלה בה מעבדת ספורט ומוח. במהלך הלימודים לתואר ראשון כבר התחילה לעבוד על התזה לתואר שני בפסיכולוגיה שעסקה בשאלה איך ספורט משפיע על המוח ועל הזיכרון.
למה בחרת בתחום הזה?
"כשהייתי סטודנטית שיחקתי כדורעף ובשלב מסוים גיליתי שכאשר אני לומדת אחרי המשחקים ובהפסקות ביניהם, אני זוכרת את החומר הכי טוב. הגעתי לתובנה שלא די בכך שלומדים הרבה, צריך גם ללמוד חכם, ואולי כדאי לשלב ספורט בלמידה העיונית כדי לשפר תוצאות".
הצלחת להוכיח את זה?
"לא הייתה תוצאה סטטיסטית מובהקת, אבל למדתי המון על היתרונות של עיסוק בספורט. למשל, על כך שספורט עוזר בין השאר לנוירוגנזה – שהיא התחדשות תאי מוח. עד לא מזמן חשבו שתאי מוח רק מתים ואינם מתחדשים. באחרונה גילו שאימון גופני מעודד עלייה של רמת חלבון מסוים שהוא מרכיב חשוב ביצירת תאים חדשים במוח. כלומר, ספורט יכול לסייע לאנשים עם אלצהיימר, דמנציה, פרקינסון וגם למצבי דיכאון קל. בעיקרון, הספורט עושה דברים מדהימים למוח".
ואז החלטת להתמחות בפסיכולוגיה של הספורט.
"במקביל ללימודים, ליוויתי ספורטאים במהלך תחרויות, וגיליתי בשטח שהיכולת להתמודד עם קשיים רגשיים היא הגורם המשמעותי בהצלחה. לחץ או רגע של חוסר ריכוז עלולים להביא לבזבוז של שניות חשובות ולהבדיל בין מקום ראשון להפסד. כך, בכל ענפי הספורט. לחץ עלול לגרום לכדורגלן מצטיין לפספס בעיטה בפנדל, לרץ מתמיד להיפצע רגע לפני תחרות משמעותית, ולמתאמן מתחיל להחליט להפסיק, כי קשה לו. החלטתי לעזור להם".
"פטנטים על שמי"
ויינטראוב היא לא אדם שגרתי. כך למשל, את יום הולדתה ה־22, בתחילת לימודיה האקדמיים היא החליטה לציין קצת אחרת. "ידעתי שאני ממש לא רוצה לחגוג בפאב או במסעדה, כי אני אוהבת להיות יחד עם כל החברים שלי, וכשיושבים במקומות כאלה, עלייך לחלק את תשומת הלב. רציתי לעשות משהו שיחבר את כולם. ואז בא לי רעיון: באוטובוס מהבית לאוניברסיטה עברתי יום־יום ליד אזור התעשייה בחולון, ששם פעלה כלבייה של עמותת 'חבר'. מאחר שאני אוהבת כלבים, החלטתי שזאת תהיה החגיגה שלי. התקשרתי לכלבייה והצעתי שאביא קבוצת חברים שישקמו וישפצו את המקום. כשקיבלתי תשובה חיובית, שאלתי את החברים שלי אם יבואו איתי. הגיעו כ־20 חבר'ה. באנו לשם עם בלונים, ניקינו, שיפצנו, צבענו את המקום ורחצנו את הכלבים. וגם קיבלתי עוגה בהפתעה. היה מאוד מרגש", היא אומרת, "ומה שהיה לא פחות מרגש, זה שבעקבות הסיפור שלנו באו הרבה אנשים לכלבייה לאמץ כלבים".
במהלך לימודיה לתואר הראשון היא הרימה גם פרויקט בשם "תובנות", שמטרתו לקשר בין שורדי שואה לדור הצעיר. "היום זה כבר יותר מקובל, אבל אז הייתה לי הרגשה שהדור שלי לא מבין את האחריות שיש על כתפיו, ואם אנחנו לא נקשיב להם, הקולות שלהם לא יישמעו. בעזרת מימון של המשרד לאזרחים ותיקים ייסדנו מלגות לסטודנטים שנפגשו עם ניצולי שואה, כתבו מפיהם את סיפור חייהם והתובנות שלהם לגבי החיים. עשינו איתם אירועים בחגים ואפילו יזמנו שיר בשם 'תובנות' שנכתב ע"י נועם חורב ובהלחנת אוהד חיטמן".
כדרכה של מי שלוקה בהפרעת קשב וריכוז, שיכולה להכניס לסדר יומה עוד ועוד פעילויות, הצטרפה ויינטראוב בסוף התואר הראשון גם לעמותת SHE CODE - העמותה לקידום נשים בתחום ההייטק והטכנולוגיה, כמפתחת עסקית ומנהלת קהילה. "בגדול, עולם הטכנולוגיה נחשב לעולם שיש בו אחוז מאוד גבוה של גברים, ולא בכדי. מכוונים את זה כבר משלב מוקדם מאוד של הלימודים. בתיכון, הרבה פעמים, בנות מצטיינות מופנות ללימודי ביולוגיה ובנים מצטיינים – למחשבים ואלקטרוניקה. זה מוביל לכך שבצבא הבנים מופנים ליחידות טכנולוגיות ובנות הרבה פחות. זה משפיע על העיסוק אחרי הצבא ובחיים בכלל. ראיתי חשיבות מאוד גדולה לקחת חלק בעמותה שמביאה נשים לעולמות ההייטק ולקדם אותן בעולמות הללו. העמותה מיועדת לנשים שלא בהכרח באות מהעולם הטכנולוגי ורוצות ללמוד את התחום. יש סניפים שבהם לומדים את מקצועות הטכנולוגיה, מתקיימים מפגשים עם נשים בתעשיית ההייטק וגם פעילויות המיועדות לתמוך בנערות כבר מגיל בית הספר כדי להכינן לעולם הטכנולוגי".
איך נראית עבודתך בימים של שגרה?
"אין שגרה בעבודה שלי. מאחר שאני עוסקת במחקר ופיתוח, כמנהלת מחקר קליני בינלאומי אני נוסעת הרבה לחו"ל, מבקרת בבתי חולים בינלאומיים, נפגשת עם רופאים מבתי חולים אוניברסיטאיים מובילים בעולם, שמעריכים מאוד את המחקר והפיתוח הישראליים, במטרה לקדם מחקרים משותפים. אני יכולה לספר לך בגאווה, שיש כבר כמה בקשות לפטנטים שהוגשו עם שמי".
עם כל ההספק הזה, יש לך פנאי גם לזוגיות?
"בהחלט. אני בזוגיות עם מהנדס אלקטרוניקה ושחקן כדורעף בנבחרת המעופפים של בת־ים. אנחנו מכירים מגיל 13. למדנו יחד בכיתת מחוננים באורט חולון. הוא תמיד היה החבר הכי טוב שלי ובשלב מסוים זה הפך לזוגיות".
מהי החוויה הגדולה ביותר שהייתה לך עד כה?
"יש לי המון חוויות, אבל אני עוד מצפה לחוויה הגדולה שלי".
