במסגרת כללי הריחוק החברתי אנחנו משוחחות בטלפון. אני בתל אביב הנצורה, היא במלון דן ירושלים, שאליו הגיעה לאחר שהייתה מאושפזת בבית חולים הדסה. היא מחניקה מדי פעם שיעולים יבשים, נשמעת קצת נואשת אבל גם מצחיקה, עדיין מנסה לעכל מה השתבש. "כמה הזוי זה שחזרתי ארצה בתחילת חודש מרץ כדי להצטלם לסרט של הבמאי באסיל חליל, על מגיפה שתוקפת את ישראל וגורמת לישראלים לנסות להימלט לעזה. אמיתי. ואז שבתי לארצות הברית, כדי להופיע מול 200 נשות הקהילה היהודית באוהיו לרגל יום האישה והחודשים שאחרי אמורים היו להיות מטורפים. כבר התקבלתי לפסטיבל קומדיה של נשים של HBO ולפרמיירות בתיאטראות הכי שווים בוושינגטון ובוסטון. הייתי עם הלשון בחוץ מבחינת עבודה".
ואז באה הקורונה. תיבת המייל שלה התמלאה בהודעות דחייה וביטול של פסטיבלים ומופעים עתידיים. האוניברסיטה פונתה מסטודנטים ושוסטר החליטה לחזור ארצה, לבית משפחתה בנווה שלום ולתעד את המסע הביתה לפרוייקט #מבודדים של "כאן". לא היה להם מושג שהיא מצלמת את עצמה ברגעי ההדבקה, הדגירה והתפרצות תסמיני הקורונה. "זה לא מצב אידיאלי בשבילי שאני מקבלת תשומת לב בגלל המחלה, אבל אני מנסה להוציא את המרב מהסיטואציה. קורונה זה הדבר הכי לוהט עכשיו, וכל התוכניות שלי בוטלו - אז מה נשאר לי? מספר יפה למכור, אני חולה מספר 3555, קיבלתי שלוש פעמים חמסה, ולפחות זה מצליח להצחיק אותי".
למה לא נשארת בארצות הברית?
"כקומיקאית, התכוונתי להשתלט על העולם. לא האמנתי שהווירוס ישיג אותי בדרך, אבל העדפתי לקחת את הסיכון בלהידבק בדרך הביתה מאשר להישאר שם בבלאגן של מערכת בריאות לא מתפקדת, בקמפוס סגור, עם ביטוח שלא היה מכסה אישפוז אם חס וחלילה היה קורה לי משהו. בשעת חירום רציתי להיות קרובה למשפחה שלי".
ועכשיו את כאן אבל לא יכולה להיפגש איתם.
"יו אני מתה לחבק את אמא ואבא שלי ואת האחיינית שלי ואת אח שלי. לא ראיתי אף אחד מאז שחזרתי, כי מנתב"ג ישר נכנסתי לבידוד. חמישה ימים אחרי הנחיתה פיתחתי את כל רשימת תסמיני הקורונה, חום, צמרמורות, שיעול יבש, אובדן תיאבון, אובדן חוש טעם וריח, עייפות שלא איפשרה לי לקום, שריפה בריאות, קשיי נשימה, דלקת עיניים, כאב בטן, כאב גב, יכולתי להיות נערת השער של קורונה. המחלה הזאת תוקפת את כל מערכות הגוף, ולא הזכירה לי אף שפעת שחוויתי", היא אומרת.
היא נולדה בירושלים, אחות בכורה לעמר הצעיר ממנה בארבע שנים. אמה, רותי, נולדה באיראן ועלתה לארץ בילדותה ואביה, חזי, נולד בירושלים להורים ניצולי שואה שהגיעו מרומניה. בגיל שבע עברה המשפחה לנווה־שלום, יישוב יהודי־ערבי סמוך ללטרון. "אני חצי־חצי קלאסית, עם כל הסטריאוטיפים: לאבא יש אחות אחת ולאמא שמונה אחים שאנחנו קוראים להם האחים המוסלמים", אמרה בראיון הקודם שלה.
גם קורונה זה נושא להתבדח עליו?
"ברור שמחלה זה לא דבר מצחיק. כולם צריכים להישמר בשביל אחרים ובשביל עצמנו. אבל חשוב לי שאנשים יראו שגם מישהי צעירה נטולת מחלות רקע סובלת מתסמינים מפחידים. אותי פינו לבית החולים הדסה אחרי שבאשפוז בית התעלפתי מקוצר נשימה, וקיבלתי במשך יממה חמצן שמאוד עזר לי לנשום.
"אבל בתכלס יש גם יתרונות: רזיתי בטירוף כי אין לי חוש טעם וריח אז אין לי תיאבון. מבית החולים עברתי לחדר 333 במלון דן ירושלים, ליד הגבעה הצרפתית. הזיה להיות פה במצב הזה - הגעתי למלון בדיוק בעיצומו של שיעור זומבה בלובי. לא בזום! שיעור זומבה אמיתי שבו חולים צעירים נטולי תסמינים קיפצו כאילו אין להם קורונה. ניסיתי להצטרף ואחרי שתי שניות איבדתי את הנשימה".
מה הולך שם? זו באמת מסיבה בלתי נגמרת?
"בחדשות מראים את הקרחנה במלונות הקורונה, אבל האמת היא שנמצאים בהם אנשים שמתמודדים עם דברים מאוד קשים. השותפה המדהימה שלי לחדר שיתפה אותי אתמול בסיפור הקשה שלה. היא ואמה נדבקו בזמן שישבו שבעה על אחותה שנפטרה מסרטן, ועכשיו אמא שלה מאושפזת במצב קשה בבית החולים".
מי עוד מאושפז איתך במלון?
"יש פה הכל מהכל - צעירים ויותר מבוגרים, דתיים, ערבים ויהודים. בדיוק אחד מהם כתב לי: 'הוספתי אותך לקבוצת הצעירים של המלון, שמרתי אותך בטלפון בתור נועם חולת קורונה'. בקיצור רומנטי פה. זה הזוי שהאנשים היחידים שעומדים לעשות חג כמו שצריך עם הרבה אנשים בליל הסדר הם אנחנו, חולי הקורונה".
מה התוכניות שלך ליום שאחרי הקורונה?
"כרגע הודיעו לי שאני לא קרובה לשחרור. קצת התבאסתי מזה. אבל אם אני חיובית לקורונה אז אני מנסה להישאר חיובית, להפיק את המקסימום. להפיק סרטונים, לכתוב קטעים. יש פה חבר'ה מג'סר א־זרקא, עשיתי איתם צחוקים בערבית, על איך הקופאיות הדביקו חצי כפר. שמנו שירים, עשינו סרטונים. ברגע שהבדיקות יחזרו שליליות ואצא מפה, אני מאוד מקווה לתרום את הדם עטלפים החיוני שלי לחולים. חוץ מזה אני שוקלת לשנות את שם המופע שלי ל'וירוס קורונה בתחת שלי!", ומי יודע, אולי הפרמיירה תתקיים פה במלון דן קורונה ירושלים".
