הרגע שנולד לשולמית ולפיש נכד, היא התלבטה איך להיות סבתא. אחרי שחלפו כ־20 שנה, נולדו לה עוד 13 נכדים והיא טרם מצאה את התשובה - היא החליטה לכתוב על זה ספר. "בעיניים של סבתא" (הוצאת אוריון) כולל ראיונות עם 21 סבתות, שמספרות על הסבתאות, הקשר עם הנכדים ותפקיד הסבתא בעיניהן.
"לסבתות יש שלוש רגליים", אומרת ולפיש (74), אמא לארבעה מירושלים, עובדת סוציאלית בגמלאות, מחברת הספרים "הרי את לעצמך - נשים יוזמות גירושין" ו"ובטבעת זו - סודם של נישואים מוצלחים". "רגל אחת זה הרצון לעזור לילדים שלך, כי העולם של הילדים היום קשה מאוד. גם הגברים וגם הנשים עובדים המון, וזקוקים לעזרה מסבתא שתשמור על הנכדים ותוציא אותם מהמסגרות. הרגל השנייה היא ליצור קשר רגשי רוחני עם הנכד, כי לא מספיק לאסוף את הנכד ולבשל לו. כדי ליצור קשר מהותי צריך לדבר איתו, לשמוע אותו. הרגל השלישית היא הזמן שלך: לעשות דברים למענך.
"עבדתי, גידלתי ילדים והרגשתי שאין לי זמן ללמוד, לכתוב, להתפתח. תמיד אמרתי: 'כשהילדים יגדלו, אעשה את כל מה שאני לא מספיקה לעשות עכשיו'. אלא שהילדים גדלו, מיד הגיעו הנכדים ונכנסתי לקונפליקט: מצד אחד בער בי הרצון להגשים את עצמי, בעיקר כי אלמנט הזמן הפך משמעותי יותר בגלל ההבנה שכבר אין לי הרבה שנים לחיות. מצד שני רציתי לשלב את זה עם 'שתי הרגליים' האחרות. שאלתי את עצמי איך אחרות מרגישות".
היא חיפשה סבתות מרקעים וממגזרים שונים: נשות קריירה, עקרות בית, חילוניות, דתיות, אתיופיות, רוסיות, ערביות וגם סבתות עם סיפור חיים מורכב - סבתא אסירה וסבתא שעוזרת בגידול הנכדים אחרי שההורים נהרגו. "בסיום הכתיבה הבנתי שהסבתאות מורכבת", היא מסכמת. "בהתחלה חשבתי שאני היוצאת דופן. נוכחתי לדעת שכל הסבתות מרגישות אותו דבר. אפילו הסבתא הרוסייה שחיה עם הנכדים, שאמרה לי: 'יש לי מזל שאני גרה איתם ויכולה לעזור להם', עצרה ואמרה שהיא הייתה יכולה לעשות דברים אחרים".
גילית מכנה משותף לכל הסבתות?
"אין להן מודלים. רובן גדלו בלי סבתות בגלל השואה ותוחלת החיים".
הספר עזר לך לפתור את הקונפליקט שלך עם הסבתאות?
"בהחלט. בזכותו הבנתי שלא קיים מודל של סבתאות נכונה. על כל סבתא לעשות כל מה שהיא רוצה ומרגישה, להישמע רק ללב שלה. כל עוד היא תישאר נאמנה לעצמה, הקשר שלה עם הנכד יהיה נקי וטוב יותר".
6 מונולוגים של סבתות מתוך הספר
============================
"לא סבתא של ארוחות גדולות"
אלונה פרנקל (82), סופרת ומאיירת, אמא לשניים וסבתא לחמישה:
"אני לא סבתא של ארוחות גדולות. אנחנו אוכלים אוכל פשוט ובכל זאת הנכדים אוהבים לבוא אלינו. הם גם ישנים כאן לא פעם. כשהנכדים פה ואני משחקת איתם או כשאנחנו עושים דברים יחד, אני לא כמו מבוגר שבא לשחק עם ילדים. אני נהנית. אני משחקת והילדה שבי מאוד נוכחת. אני תמיד עושה מהאוכל מין משחק. אם אני מכינה להם חביתה אז אני עושה לה פרצוף, עיניים, אף ופה, הכל בדרך מעניינת ומצחיקה.
"אני מציעה לכל הסבתות המבוגרות לעבוד. אם כבר אין לך עבודה, התנדבי. דאגי שכל הזמן יהיה מישהו שצריך אותך. זה באמת מציל חיים. לא להתמסר לתפקיד הסבתא, לשמור על עצמיות. לא להפוך לסחבה שדורכים עליה ולהיות מוכנה ומזומנה לכל קריאה. יש ילדים שחושבים שהם עושים לך טובה גדולה כשהם שמספקים לך תעסוקה: כי הרי בין כה וכה אין לך מה לעשות. את יושבת בבית, אז למה שלא תשבי אצלנו בבית, תכיני מרק ותשגיחי על הילדה. אדם צריך להרגיש מכובד כדי שיתייחסו אליו בכבוד. לכן אני אומרת לסבתות וגם לסבים: 'שימו גבולות'".
"האהבה לנכדים שונה מכל אהבה אחרת"
מיכל דליות (69), אשת חינוך ותקשורת, אמא לארבעה וסבתא לתשעה:
"חיכיתי להיות סבתא מאמצע שנות ה־40 שלי, אבל זה הגיע קצת יותר מאוחר. אני זוכרת את ההתרגשות כשנולדה הנכדה הראשונה. לא היו לי מילים לבטא את האושר הצרוף שהרגשתי כשהחזקתי את התינוקת הזאת בידיים. אני זוכרת שקיוויתי מאוד שכלתי תיתן לי לקחת חלק פעיל בחיי הילדה. הייתי אישה עסוקה, מנהלת, מרצה, מנחת קבוצות. ועדיין התעקשתי. היום, ככל שאני מפורסמת יותר, אני מתעקשת יותר. אני ממש מפנה זמן כדי לבלות איתם, לטייל איתם, לפעמים אפילו להיות בייביסיטר.
"אהבה לנכדים שונה מכל אהבה אחרת. זאת אהבה שאין בה אחריות, אהבה שאין בה לחץ. אני לא מדברת על האחריות שבמשמרת שלי הנכדה לא תיפגע, אלא על כך שאני יכולה לאהוב את הילדה הזאת או את הילדים האלה בלי שום קשר לתעודות שלהם, להתנהגות שלהם, לאהבות ולשנאות שלהם. זה קשר שעומד בפני עצמו. אני זוכרת את האהבה שלי לילדיי. הייתה שם תחושת אחריות, היו לחצים, חששות. את כל זה אני לא חווה כסבתא. אני מהווה עבור הנכד או הנכדה משהו שאין לו באף מקום אחר. זו אהבה ללא תנאי".
"לא סבתא סבתאית"
מרים זוהר (88), שחקנית, אמא לשתיים וסבתא לארבעה:
"לפעמים יש לי רגשות אשם על כך שלא הייתי אמא כמו כל האמהות; שלא תמיד השכבתי את הבנות שלי לישון כי הייתי צריכה לנסוע לתיאטרון. וגם לא הייתי סבתא שעוזרת. לא טיפלתי בנכדים שלי כי הייתי עסוקה. אני סבתא מאוד נותנת, עוזרת אם אפשר, אבל לא טיפלתי בהם. אז אני לא סבתא־סבתא, סבתא סבתאית, אבל אני עדיין סבתא והנכדים אוהבים אותי.
"הייתי רוצה שהנכדים יזכרו אותי כסבתא אוהבת מאוד, נותנת רק מה שהיא יכולה, כי כזאת אני. אני לא חושבת שאני פחות אהובה כסבתא כי לא נתתי להם מעצמי או כי לא טיפלתי בהם כמו סבתות אחרות שטיפלו, כי אני נותנת להם תמיד הרבה אהבה. בכל פעם שאנחנו מתראים אני גם נותנת להם קצת כסף. אני תמיד אומרת שלי לא היה, אז שיהיה להם. אני בעיקר רוצה לתת לנכדים עם כל הלב וביד חמה. כשאני לא אהיה, וזה מתקרב, כבר לא אוכל לתת".
"קשר רוחני עם הנכדים"
דליה דורנר (85), שופטת בדימוס בבית המשפט העליון, אמא לשניים וסבתא לשישה:
"אני סבתא שלא נותנת שירותים. אין לי זמן. אני אדם עסוק מאוד. אבל נסעתי עם כל אחד מהנכדים בנפרד לחו"ל לפי הסדר. זו הזדמנות שאני ממליצה עליה לסבתות העסוקות, אך גם לסבתות שנותנות שירותי בייביסיטר. זה זמן שבו את ממש משקיעה את עצמך בקשר הזה, וזה מקרב מאוד־מאוד. אמנם אנחנו מתראים גם בפגישות משפחתיות, אבל מזה לא נוצר קשר.
"בעיניי הסבתאות היא הקשר הרוחני עם הנכדים ולא השירותים הפיזיים. גם אם את עושה להם בייביסיטר ואת מבשלת להם יומם ולילה, זה לא מבטיח שיהיה קשר רוחני. קשר עם נכדים הוא קשר נפשי של אהבה ועניין משותף. כשהנכדים באים להתייעץ, אני תמיד נמצאת שם בשבילם".
"העדות להתקצרות הזמן שלי"
טל דגן (58), מרפאת באמנות, אמא לשניים וסבתא לנכדה:
"אם לומר את האמת, לא השתוקקתי כבר להיות סבתא ולא חיכיתי לתפקיד. דחקתי הצדה את כל העיסוק בסבתא שאהיה, אולי כי זה אומר משהו על הגיל שלי ועל הזמן שנשאר לי. עבורי, הולדת הנכדה שלי היא ציון דרך שמעיד על ההתבגרות שלי. אני מחשבת באיזה גיל אהיה כשהיא תתגייס, תתחתן, זה מפחיד.
"מצד אחד כשאני מהרהרת בנכדה עולה בי שמחה, או רצון שאני והיא נרקום קשר משמעותי. אני בטוחה שכשהיא תהיה קצת יותר גדולה אני אבלה איתה הרבה יותר. אני בהחלט יכולה לדמיין אותנו הולכות יחד לבריכה, לסרט, להצגה. מצד אחר, לכל אלה מתלווה הידיעה שכשהיא תגדל גם אני אתבגר. זה כל הזמן נמצא שם, כמו צל גדול מאוד. הילדה הזאת היא העדות להתקצרות הזמן שלי".
"הנכדים הם הפרחים"
אילניה אליו (61), עקרת בית, אמא לשישה וסבתא לשישה:
"כשנולד הנכד הראשון שלי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב שמחה. אחרי כמה חודשים הבת חזרה לעבוד, השאירה אותו אצלי והוא גדל כאן ארבע שנים. אחר כך הם קנו דירה, אבל הילד לא רצה לעבור לבית החדש. הוא התעקש שהבית שלו איתי. נכדה אחת באה אליי כל יום מהגן, ובשלוש וחצי אני מביאה אליי עוד נכד. בשעה חמש באים ההורים ולוקחים אותם. כשהנכדים הולכים נהיה קר בבית. אני לא יכולה בלי הנכדים. הם מביאים חום לבית.
"הילדים שלי הביאו לי פרח. מה עשיתי בסך הכל? גידלתי את הילדים שלי והם מביאים לי מתנה. הנכדים הם הפרחים. אני זרעתי, טיפלתי והשקיתי ועכשיו יש לי פרחים יפים".
