רופאה ישראלית באיטליה: "בשלב הזה, אני די בטוחה שאני נשאית"

ד"ר לי ביטון עובדת בלב האזור הנגוע ביותר בקורונה. כיצד היא מתמודדת עם הפחד והמוות ('בעיקר מדחיקה'), ואיזה דמיון מטריד היא מוצאת בין האיטלקים לישראלים

ד"ר לי ביטון. "אני יוצאת לעבודה כאילו אני יוצאת למלחמה. מה שקורה אצלנו זה טירוף" (צילום: אלבום פרטי)
ד"ר לי ביטון. "אני יוצאת לעבודה כאילו אני יוצאת למלחמה. מה שקורה אצלנו זה טירוף" (צילום: אלבום פרטי)

אם איטליה עומדת במוקד נגיף הקורונה העולמי, ומחוז לומברדיה הצפוני נחשב לנגוע ביותר במדינה, אז הישראלית, ד"ר לי ביטון (39), שעובדת סביב השעון בחדר המיון של בית החולים המרכזי של מחוז רג'יו אמיליה, נמצאת במרחק 120 קילומטר מלב הגיהינום. וגם אצלה זה רע, רע מאוד.

 

 האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

 

"הגיע אליי חולה בן 51 עם אבא שלו. שניהם חולים בקורונה. האמא נפטרה יומיים לפני, ועכשיו שניהם חולים. זו משפחה שלא יכולה לקחת רגע להתאבל", היא מספרת בשיחת טלפון, שהצליחה לעשות ביום החופשי שקיבלה, לאחר משמרות ארוכות ואינטנסיביות. "טיפלתי בבן 43 שחלה בקורונה. אדם בריא ללא מחלות רקע. אשתו חלתה לפניו, אושפזה ושוחררה במצב טוב. הוא נדבק ממנה. הוא הגיע במצב מתקדם. כבר במיון הייתי צריכה לייצב אותו. הוא עבר לאשפוז. בשיחה עם מרדים אצלנו, דיווחתי שמצבו הידרדר והוא עכשיו מורדם ומונשם. כל יום אני נכנסת לבדוק במחלקה אם הוא חי. אנשים מחכים שעות ארוכות למיטה באשפוז ואז אני מקבלת טלפון מהמחלקה: 'מתו לנו שלושה חולים. התפנו מיטות, תעלו אלינו שלושה חולים חדשים'".

"הגיע אליי חולה בן 51 עם אבא שלו. שניהם חולים בקורונה. האמא נפטרה יומיים לפני, ועכשיו שניהם חולים. זו משפחה שלא יכולה לקחת רגע להתאבל"

 

נסי לתאר איך אתם עובדים בימים אלה.

"אני יוצאת לעבודה כאילו אני יוצאת למלחמה. מה שקורה אצלנו זה טירוף", היא לוקחת אוויר וממשיכה, "בתי החולים הקטנים במחוז נסגרו בגלל הקורונה והחולים מכל האזור זורמים למיון שלנו. הצוותים מבתי החולים הקטנים הגיעו אלינו לתגבר את הצוות ועדיין העומסים בלתי נסבלים. אנחנו מחולקים במיון לחמישה צוותים שמורכבים מרופא ואח או אחות. בכל רגע נתון, מחכים לי עשרות חולים שאבדוק אותם. גם מנהלת המיון והסגנית שלה איתנו בשוחות. הן שתי נשים משכמן ומעלה, באמצע שנות ה־60 לחייהן. הן הצטרפו לתורנות כרופאות מן המניין. הן מתמגנות ועוברות מחולה לחולה. אנחנו רצות ממקום למקום. אין לי זמן לפיפי. גם לכי תורידי את כל השכבות המיגון לפי הסדר המסוים שקובע הפרוטוקול".

 

האם באמת רוב המתים הם אנשים קשישים?

"זה נכון שרוב החולים במצב קשה והמתים הם בני 70 עד 85 אבל ראיתי רבים, בני 60-50 ואפילו 40, שהיו במצב לא טוב, הרבה מקרים של אנשים בגילים האלה שהיינו צריכים לעזור להם לנשום. אם אני צריכה להעריך, 20 אחוז מסך אלה שיידרדרו הם צעירים יותר. תסכימי איתי שזה לא מעט".

"החולים נורא פוחדים. יש מי שאומר יותר ויש מי שפחות. את לא יכולה להחזיק להם את היד. גם אם תנסי לחייך כדי לעודד, הם לא רואים את העיניים והפה שלך דרך המסכה ומשקפי המגן. גם אין לך באמת זמן לדבר איתם"

 

פחד מוות.

"החולים נורא פוחדים. יש מי שאומר יותר ויש מי שפחות. את לא יכולה להחזיק להם את היד. גם אם תנסי לחייך כדי לעודד, הם לא רואים את העיניים והפה שלך דרך המסכה ומשקפי המגן. גם אין לך באמת זמן לדבר איתם. אנשים מגיעים למיון עם התקפי חרדה, מבועתים מהסיפור הזה. בית החולים פתח קו מצוקה. אפשר להתקשר ולאוורר את הרגשות. אני חושבת שאחרי שהכל ייגמר, יהיה צורך בהרבה פסיכולוגים.

"המסדרונות ריקים לגמרי כי אין מבקרים והחדרים מלאים בחולים. מי שיכול לדבר, נותן לאחות מספר טלפון של קרוב משפחה והיא מעדכנת אותו במצב החולה. אנשים מתים לבד. אנחנו יודעים שהם גוססים ואלו השעות האחרונות שלהם ועדיין אי־אפשר לתת למשפחות להגיע להיפרד".

 

אחרי יום שלם עם מסכה ומשקפי מגן. "אני חוזרת הביתה כשכל הפנים כואבות לי" (צילום: אלבום פרטי)
    אחרי יום שלם עם מסכה ומשקפי מגן. "אני חוזרת הביתה כשכל הפנים כואבות לי"(צילום: אלבום פרטי)

     

    געגועים לארץ

    היא נשואה לרוברטו פליני (35) ואמא לג'וליה בת הארבע. נולדה וגדלה בתל־אביב, נסעה ללמוד רפואה באוניברסיטת פארמה שבאיטליה, ואחרי סיום הלימודים, בשנת 2011, השתקעה בעיר. בהתחלה עבדה במוקדים רפואיים ובקהילה, עד שהחליטה להתמחות ברפואת חירום בחדר מיון. "נשארתי באיטליה כי הכרתי את רוברטו. בניתי פה את החיים שלי. החיים בלי קורונה הם שלווים וטובים. פארמה היא עיר נהדרת. הדבר היחיד שמפריע זה הגעגועים למשפחה בארץ. כשאני מתחילה לחלום בלילה שאני בארץ, אני מבינה שהגיע הזמן לנסוע. אנחנו מגיעים לישראל לפחות פעמיים בשנה. עכשיו ג'וליה שאלה אותי מתי טסים לתל־אביב. אני עונה לה שבקרוב".

    "אני חושבת שהדחקה היא מילת המפתח כרגע. רק בסוף התקופה באמת יהיה לי זמן להתמודד עם מה שעברתי. עכשיו אנחנו בשיא הקרב, אין פנאי לזה"

     

    מי נמצא איתה?

    "בעלי, שהוא טבח והמסעדה שלו נסגרה. אין לי מושג מה קורה איתה כל השעות האלה שאני עובדת. כשאני נכנסת לבית החולים, הסלולרי מוכנס לשקית אטומה ולתוך הכיס. סלולרי חשוף בבית החולים זה סלולרי נגוע שאת מכניסה הביתה".

     

    כמה ג'וליה מבינה מה קורה?

    "היא ילדה חכמה ושואלת שאלות. היא שואלת למה היא לא בגן כבר הרבה זמן. מולה אני צריכה לשדר שהכל בסדר, לתת לה ביטחון. אני לא רוצה שהיא תרגיש שאמא שלה באיזשהו סוג של סכנה. הדבר שאולי הכי מטריד אותי, זו ג'וליה. אני חושבת הרבה עליה, אם התקופה הזו תשאיר אצלה משקעים. אני מקווה שלא".

     

    ואיך את מחזיקה מעמד?

    "אני חושבת שהדחקה היא מילת המפתח כרגע. רק בסוף התקופה באמת יהיה לי זמן להתמודד עם מה שעברתי. עכשיו אנחנו בשיא הקרב, אין פנאי לזה. כבר מתחילים לדבר על כך שהצוותים הרפואיים יסבלו מפוסט־טראומה, שהוא תולדה של הלחץ, המקרים הקשים ומעל הכל אי־הוודאות.

    "רק בדרך חזרה הביתה, באוטו, יש לי זמן למחשבות ולעצב. אני חושבת על האנשים שעובדים איתי ונדבקו. אני נזכרת בפחד בעיניים של החולים שמבקשים ממני תשובות ואין לי איך לתת להם ביטחון. גם אנחנו לא יודעים.

    "כשאני מגיעה הביתה אני קורסת למיטה ומתחפרת שם, אבל לא מצליחה לישון יותר משעתיים שלוש. אני נכנסת מהבית למחשב של בית החולים, בודקת אם מטופלים שהשאירו אצלי חותם כלשהו, עדיין בחיים".

    "כל יום בשיחת טלפון עם אמא שלי, אני מרגיעה אותה: 'אני, רואה חולי קורונה? מה פתאום?!' עכשיו היא תקרא ותראה שאני קצת מורחת אותה"

     

    עד כמה את עצמך פוחדת?

    "ברור שיש חשש. נוקטים את כל אמצעי הזהירות ומקווים לטוב. בואי נאמר שבשלב הזה אני די בטוחה שאני נשאית. אבל את מסבכת אותי. כל יום בשיחת טלפון עם אמא שלי, אני מרגיעה אותה: 'אני, רואה חולי קורונה? מה פתאום?!' עכשיו היא תקרא ותראה שאני קצת מורחת אותה".

     

    עם בעלה רוברט פליני. "החיים בלי קורונה הם שלווים וטובים. פארמה היא עיר נהדרת" (צילום: אלבום פרטי)
      עם בעלה רוברט פליני. "החיים בלי קורונה הם שלווים וטובים. פארמה היא עיר נהדרת"(צילום: אלבום פרטי)

       

      בריושים ופיצות

      הרפואה באיטליה טובה מאוד־מאוד, מדגישה ד"ר ביטון. "זלזלו באיטלקים עד שראו שזה מתפשט בכל אירופה והמספרים של כולם מטפסים".

       

      הבעיה, לדבריה, הייתה גם השאננות של הצוותים הרפואיים רק לפני פחות מחודש, כשנגיף הקורונה עוד נשמע כמו משהו אקזוטי ורחוק מאוד. "הזוי להיזכר בהשתלמות שעשו לנו רק לפני כמה שבועות. הסבירו לנו איך ללבוש את ציוד המגן ואיך להוריד, איך לגשת לחולה קורונה. הסתכלנו על זה בפיהוק, מה אתם מבזבזים לנו את הזמן? מי בכלל הולך לראות חולה קורונה? באותם ימים, חולה סינית הגיעה למיון. היא עשתה אפצ'י וכל מי שחיכה שם התאייד. אנחנו, הרופאים, צחקנו, ואמרנו שנשלם לה שתגיע כל ערב להתעטש ולרוקן את המיון. איטליה התייחסה בחשדנות רק לאנשים שהגיעו מסין".

      "היינו שאננים. חולה סינית הגיעה למיון, עשתה אפצ'י וכל מי שחיכה שם התאייד. אנחנו, הרופאים, צחקנו, ואמרנו שנשלם לה שתגיע כל ערב להתעטש ולרוקן את המיון"

       

      מתי התחלתם לקבל חולי קורונה?

      "לאט־לאט התחילו להגיע אלינו. ההוא חשוד כי הגיע עם חום של כמה ימים שלא עובר, אחר מגיע עם שיעול קשה שלא עובר באנטיביוטיקה. לא טיפלנו בהם ממוגנים. עד כדי כך לא היינו בכיוון. התשאול האפידמיולוגי שלנו הסתכם בשאלה אם חזרת מסין ב־15 הימים האחרונים, והוא נעשה בלי שהיינו ממוגנים. מי שהשיב בחיוב, טופל באוהל בחוץ. לא ידענו שהשאלה הזו כבר לא רלוונטית. ההדבקה התפשטה. בלומברדיה התחילו אנשים לחלות בהמוניהם. זה כבר אנשים שהיו בארוחות ערב אחד עם השני, זה משחק כדורגל עם חברים. זו הסיבה שאלפי רופאים נדבקו וכרגע נפטרו 14 מתוכם. לקח זמן עד שהאסימון ירד".

       

      ומתי קרה הבום הגדול?

      "לקראת סוף השבוע הראשון של מרץ. אני זוכרת לילה אחד שהייתי צריכה לסיים משמרת בחצות ובשנייה אחת, כל העולם הגיע. נשארתי לטפל בחולים לתוך הלילה. בבוקר למחרת הודיעו לי לחזור לבית החולים. נראה כאילו עברה שנה מאז. בהתחלה, חלק אחד במיון תוחם והוקצה לטיפול בקורונה ורק שם הרופאים היו ממוגנים ואז עוד חלק ועוד חלק, עד שכל המיון הוסב לטיפול בחולי קורונה".

       

      התושבים מרעיפים אהבה. שלט מאולתר שאומר: "הכל יהיה בסדר בזכותכם" (צילום: אלבום פרטי)
        התושבים מרעיפים אהבה. שלט מאולתר שאומר: "הכל יהיה בסדר בזכותכם"(צילום: אלבום פרטי)

         

        אנחנו יכולים להתנשא עד מחר על האיטלקים, שהשלווה והנינוחות המובנות באופיים הביאו לכל הטרגדיה הלאומית הזו, אבל ד"ר ביטון מתארת כיצד בתי החולים התארגנו בצורה מופתית לטפל במשבר הזה. למשל, בדיקות קורונה מפוענחות במעבדת בית החולים בתוך שש שעות; תוצאות בדיקות דם מגיעות עד שעה וחצי.

        "המיון נסגר לכניסה חופשית. חולים עוצרים בעמדה שהוקמה בחוץ. שם מקבלים אותם שני אחים ממוגנים שנותנים להם חומר חיטוי ומסכה כירורגית. הם נכנסים לבד למיון. מלווים לא מורשים להיכנס. אנחנו הרופאים נכנסים למיון מהצד השני. מראים את התג, מודדים לנו חום ומשם אנחנו ממשיכים לחדר פילטר להתארגנות, שהאוויר בו מסונן. מעל המדים, חלוק שנקשר טוב־טוב, מסכה עם פילטר, כובע ושני זוגות של כפפות. זוג אחד הוא עור שני על הידיים והזוג העליון מוחלף בין חולה לחולה. בנוסף אני מרכיבה משקפי מגן או מגן פנים ויוצאת למסלול הנקי – המסדרון מחדר הפילטר ועד למיון. המסלול המלוכלך זה מסלול היציאה שבו יש חדר להורדת הציוד ה'נגוע' לפני שיוצאים הביתה".

        "את זוכרת את מלחמת המפרץ, את מסכת האב"כ? אז זה הריח שאני מריחה במשך כל המשמרת. קשה לנשום. המשקפיים מעלים אדים ואת לא ממש רואה"

         

        בטח מסורבל לטפל עם כל הלבוש הזה עלייך.

        "את זוכרת את מלחמת המפרץ, את מסכת האב"כ? אז זה הריח שאני מריחה במשך כל המשמרת. קשה לנשום. המשקפיים מעלים אדים ואת לא ממש רואה. אני חוזרת הביתה כשכל הפנים כואבות לי.

        "קשה לנו אפילו לזהות אחד את השני. באחד הימים הגיע למיון חולה שהיה מוכר לי מאוד. אני שואלת אותו: 'מאיפה אנחנו מכירים?' מתחילים לדבר ומתברר שזה הספר שלי כבר ארבע שנים. לא יכולנו לזהות אחד את השני. סימן ההיכר שלו זה שיער מעולה, של פרסומות. ראיתי אדם עם שיער מדובלל של מישהו ששכב ימים במיטה".

        "אני נוסעת 30 קילומטר מפארמה לבית החולים והתנועה ערה. אנשים יוצאים לג'וגינג, יוצאים לטיולים בלתי נגמרים עם הכלב. האיטלקים לא ממושמעים. אני גם עוקבת אחרי החדשות בישראל ורואה שזה נכון גם לגבי הישראלים"

         

        בישראל, צוותים רפואיים מתלוננים שחסר להם ציון מגן. איך זה אצלכם?

        "אצלנו לא חסר ציוד. כאמור, מה שהיה בהתחלה זה חוסר מודעות. ההוראה אז הייתה לגשת לחולים עם מסכה כירורגית, ורק כשאתה נותן לחולה חמצן ויש סכנה לפיזור חלקיקים, לעבור למסכת פילטר. הבעיה היא שהמסכה הכירורגית מגינה על החולה מפניך, אבל אתה חשוף. ההוראות מתעדכנות כל הזמן. בימים האחרונים, מנהלת המיון הודיעה לנו שגם בחדר המנוחה, אסור לשהות יותר משלושה רופאים יחד וגם שם לא להוריד את המסכה. שותים דקה, לוקחים ביס ומחזירים את המסכה. רופאים גם עלולים להדביק אחד את השני".

         

        בכל הרע הזה יש גם נקודת אור, התמיכה והחום שהרופאים מקבלים מהתושבים. שלטי תמיכה מאולתרים מסדינים וכתובים בטוש נתלו בכניסה לבית החולים. "לאורך כל היום, שולחים לנו אוכל", מספרת ביטון בחיוך. "בבוקר זה סופגניות ובריושים עם פתקי עידוד. גם שולחים לנו מגשי פיצות ופוקאצ'ות.

         

        עוגיות שנשלחו מהילדים של מחוז רג'יו אמיליה. על הפתק כתוב "תודה על הכל" (צילום: אלבום פרטי)
          עוגיות שנשלחו מהילדים של מחוז רג'יו אמיליה. על הפתק כתוב "תודה על הכל"(צילום: אלבום פרטי)

           

          "חייבים להגיד שזה נחמד כמו גם מחיאות הכפיים לאנשי הרפואה, אבל זה לא עוזר כל עוד אנשים לא נשארים בבית. אני נוסעת 30 קילומטר מפארמה לבית החולים והתנועה ערה. הכביש מלא באנשים שכנראה ירדו באיזו נקודה. אנשים יוצאים לג'וגינג, יוצאים לטיולים בלתי נגמרים עם הכלב ורק אתמול ראיתי משפחה שלמה, הורים וילדים, בסופר, כאילו יצאו לבילוי. האיטלקים לא ממושמעים. אני גם עוקבת אחרי החדשות בישראל ורואה שזה נכון גם לגבי הישראלים".

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל, סגנון: מזל חסון)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל, סגנון: מזל חסון)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד