פתחה את תיק האימוץ שלה וגילתה הפתעה: "אני כבר לא הילדה שזרקו"

ציפי עדני־מורדכוביץ' דחתה את פתיחת תיק האימוץ שלה במשך שנים. פגישה עם תינוק נטוש בבית החולים איכילוב שבו היא עובדת גרמה לה לעשות את הצעד הגורלי

ציפי עדני־מורדכוביץ' (משמאל)  וג'ולי רבינוביץ'. "היום אני קוראת לה אמא" (צילום: אביגיל עוזי)
ציפי עדני־מורדכוביץ' (משמאל) וג'ולי רבינוביץ'. "היום אני קוראת לה אמא" (צילום: אביגיל עוזי)

כשציפי עדני־מורדכוביץ' (51), שנמסרה לאימוץ בגיל עשרה חודשים, החליטה לפתוח את תיק האימוץ שלה, היא התכוננה נפשית לאכזבה מרה, כפי שקורה במקרים רבים. להפתעתה, התברר לה כי אמה הביולוגית, ג'ולי רבינוביץ', מחכה כבר שנים לבואה, "ומאז", אומרת ציפי, "אני כבר לא הילדה שזרקו אותה".

ג'ולי רבינוביץ', האם הביולוגית: "מאז הפגישה עם ציפי, האבן שהייתה תקועה אצלי בלב במשך שנים נפלה והתפרקה לחתיכות".

כיום הן אמא ובת לכל דבר – וחברות טובות.

 

 האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

 

המסירה לאימוץ

"הייתי בת 17, לא שאלו אותי"

האם, ג'ולי רבינוביץ' (69), גדלה בפתח־תקווה, אחת משישה ילדים. מגיל צעיר שהתה אצל משפחות אומנה ובפנימיות, ובגיל 13 הוחזרה הביתה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. "התחלתי לעבוד במזנון קרוב לבית", היא מספרת, "וכל יום הרווחתי עשר לירות, שבהן קנינו לחם, חלב וגבינות".

ג'ולי: "האבא הביולוגי של ציפי חיזר אחריי וזה מצא חן בעיניי, כי אף פעם לא קיבלתי אהבה מאף אחד. הוא קנה לי מתנות, ואני הייתי ילדה תמימה ולא הבנתי מה זה אומר שהוא נשוי"

 

כשהייתה בת 14 הכירה שם את ח', שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. "הוא חיזר אחריי וזה מצא חן בעיניי, כי אף פעם לא קיבלתי אהבה מאף אחד. הוא העניק לי תשומת לב וקנה לי מתנות, ואני הייתי ילדה תמימה ולא הבנתי מה זה אומר שהוא נשוי. שום דבר לא הפריע לי. מילדה שתמיד חשבה שהיא לא שווה כלום פתאום הפכתי למישהי אהובה ורצויה".

 

היא עזבה את בית הוריה, הוא שכר לה דירה והרומן האסור היה לנחלת הכלל. כשהייתה ג'ולי בת 17 הרתה, אבל גילתה זאת רק בחודש השישי להריונה, לאחר שהתעלפה ברחוב ופונתה לבית החולים. העובדת הסוציאלית שהוזעקה אליה דיברה על אימוץ כאפשרות היחידה. "אף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה", היא אומרת.

 

עד ללידה שהתה ג'ולי במעון לנערות הרות, הרחק מן הבית. רק אחותה הגדולה ידעה על כך. כשמועד הלידה קרב, הועברה לבית החולים דג'אני ביפו. "העובדת הסוציאלית אמרה למיילדת לא להראות לי את התינוקת, וישר אחרי הלידה, עדיין בתוך חדר הלידה, ביקשו ממני לחתום על מסמכי האימוץ. סירבתי, והורו לאחיות 'להעלים' אותי מהשטח ולא לשים עליי צמיד זיהוי".

 

ההורים הביולוגיים של ציפי , ג'ולי וח'
    ההורים הביולוגיים של ציפי , ג'ולי וח'

     

    במשך חצי שנה סירבה לחתום על מסמכי האימוץ.  "היא הייתה מאוד תמימה וחשבה שתצליח לשכנע את המדינה לתת לה לטפל בי", אומרת ציפי. "היא פשוט לא הפנימה שהמדינה קצת יותר חזקה ממנה. היא קראה לי לימור, ואני הועברתי בינתיים לבית ילדים בתל־אביב. לא הרשו לה לראות אותי והיא לא ידעה איפה אני נמצאת. אחרי חצי שנה של דיונים בבית המשפט השופט אמר לה: 'את סתם מתעללת בילדה. את נאבקת, מושכת את הזמן וחבל. הילדה הזו סובלת בבית הילדים. אף אחד לא מטפל בה, אף לא מרים אותה, אפילו את האוכל היא מקבלת בבקבוק במיטה שלה'. כשהיא שמעה את זה, היא הסכימה מיד לחתום על מסמכי האימוץ, בתנאי שתוכל לראות אותי עוד פעם אחת".

    ציפי: "היא הייתה מאוד תמימה וחשבה שתצליח לשכנע את המדינה לתת לה לטפל בי. היא פשוט לא הפנימה שהמדינה קצת יותר חזקה ממנה"

     

    וכך, כשהתינוקת כבר בת חצי שנה, ראתה אותה אמה לראשונה. "היא החביאה מצלמה מתחת לבגדים שלה, וכשנתנו לה להישאר איתי לבד היא הפשיטה אותי וצילמה, מתוך שאיפה למצוא איזה כתם לידה או סימן מזהה שיעזור לה למצוא אותי בעתיד. היא חשבה שתעבור ותשאל בגינות ציבוריות מי קיבלה תינוקת מבלי שהייתה בהיריון. בתמימות ובייאוש שלה, היא פשוט חשבה שתוכל לקחת אותי בחזרה".

    ג'ולי: "אחרי ארבע־חמש גינות הבנתי שזה לא הולך, התייאשתי והפסקתי, אבל במשך שנתיים הסתכלתי על כל עגלה שעברה לידי".

     

    אחרי ששקעה בדיכאון, מימן עבורה משרד הרווחה קורס קוסמטיקה. שנה מאוחר יותר, כשהיא כבר קוסמטיקאית מוסמכת, קנה לה ח' ציוד למכון יופי, שאותו מיקמה באחד משלושת חדרי בית הוריה. היא החלה לעבוד והצליחה בעבודתה, ובגיל 19 נבחרה למלכת היופי של פתח־תקווה. כשהייתה בת 22 הסתיים הרומן עם ח', וחצי שנה מאוחר יותר החליטה למכור את הציוד, לטוס לאיטליה ולחפש עבודה. כעבור שנה פגשה באחד מביקוריה בארץ את אבי רבינוביץ', ידיד ותיק. כששבה ארצה, בגיל 25, השניים נישאו. הם התגוררו בכפר־סבא והביאו לעולם שלושה ילדים: קרן (43), הילה (41) ואור (29).

     

    החיפוש

    "לא ידעתי למי לפנות"

    התינוקת של ג'ולי הייתה בת עשרה חודשים כשאומצה על ידי רחל ומשה מורדכוביץ' ז"ל, שניהם ילידי הארץ שגרו ברמת־גן (שם ציפי מתגוררת גם היום). אביה עבד בתעשייה האווירית ואמה הייתה אחות מיילדת ("היא יילדה המון נשים ולא יכלה ללדת בעצמה"). את השם לימור שינתה רחל לציפי, על שם חמותה ציפורה־פייגה.

     

    ימיה הראשונים של ציפי אצל הוריה המאמצים לא היו קלים. היא חייכה אליהם כשלקחו אותה מבית הילדים, אבל ברגע שהגיעו הביתה החלה לבכות וכל הזמן רצתה להיות בידיהם. "אמי המאמצת סיפרה שכשלקחו אותי בפעם הראשונה לגינה התקרבה אלינו ציפור ונבהלתי. כנראה שבכל התקופה בבית הילדים לא הייתי אף פעם בחוץ".

     

    איזו ילדה היית?

    "ידעתי מגיל אפס שאני מאומצת. הייתי ילדה חברותית, אבל קשה. לא הפסקתי לבדוק את הגבולות: כמה אפשר למשוך את החבל? אם אעשה את זה, אמא עדיין תשאיר אותי אצלה? היום אני מבינה שההתנהגות הזו קשורה לשנה הראשונה בחיי".

    ציפי: "הסתכלתי על נשים שעוברות ברחוב: מי דומה לי? מי יכולה להיות אמא שלי? היו ימים קשים שבהם רציתי שאמי הביולוגית תבוא לקחת אותי, והיו ימים ששנאתי אותה על כך שעזבה אותי"

     

    תהית מיהי אמך הביולוגית?

    "כן. הסתכלתי על נשים ברחוב וחשבתי: מי דומה לי? מי יכולה להיות אמא שלי? במשך שנים דמיינתי שהזמרת אילנית היא אמא שלי, כי אהבתי אותה.

    "במשך כל הילדות היו לי רגשות אהבה־שנאה כלפי אמי הביולוגית. היו ימים קשים שבהם אהבתי אותה ורציתי שהיא תבוא לקחת אותי, והיו ימים ששנאתי אותה שנאת מוות, מתוך כעס על כך שעזבה אותי. אמי המאמצת העניקה לי חום ואהבה, אבל היא חשבה שחינוך צריך להיות נוקשה. עם אבי המאמץ היה לי קשר טוב מאוד, ידעתי שהוא אוהב אותי.

    "חיכיתי לרגע שבו אוכל לפתוח את תיק האימוץ, וביום הולדתי ה־18 יצאתי לדרך. לא ידעתי למי לפנות, הרי לא יכולתי לשאול את אמי המאמצת, אז הלכתי למשרד הפנים, ושם פגשתי פקידה שלא הבינה מה אני רוצה ממנה והעבירה אותי למנהלת שלה, שאמרה לי: 'תקשיבי, רוב המקרים שלכם מסתיימים לא טוב. למה את מחפשת את האמא הביולוגית שלך? זו תיבת פנדורה שתצטערי שפתחת. רוב הסיכויים הם שהיא זונה, נרקומנית או חולת נפש, ואולי היא אישה ענייה, שתצטרכי לעבוד קשה כדי לפרנס'. בכלל לא ידעתי מה זה זונה או נרקומנית, גדלתי עטופה בצמר גפן, אז מכל מה שהיא אמרה עניין הפרנסה הכי הפחיד אותי – ופשוט עזבתי את זה".

     

    ציפי עם הוריה המאמצים רחל ומשה מורדכוביץ'
      ציפי עם הוריה המאמצים רחל ומשה מורדכוביץ'

       

      ציפי סיימה את לימודיה בתיכון תלם ברמת־גן, התגייסה לצבא, שירתה בנח"ל ובמשרד הביטחון, ומיד לאחר השחרור החלה לעבוד כמזכירה רפואית בחדר המיון של בית החולים איכילוב. "אמי המאמצת עבדה כאן 40 שנה כמיילדת וכמזכירת בית הספר לאחיות, ואני עובדת כאן כבר 30 שנה ומאוד אוהבת את העבודה. זה הבית השני שלי".

      ציפי: "המנהלת במשרד הפנים אמרה לי: 'למה את מחפשת את האמא הביולוגית שלך? זו תיבת פנדורה שתצטערי שפתחת. רוב הסיכויים שהיא נרקומנית או חולת נפש'"

       

      בגיל 21 נישאה לבחור שהכירה בצבא, ובגיל 22 כבר הייתה אמא לסער (כיום בן 29). כעבור שלוש שנים נולד בנה השני, עמית (26). בגיל 31 התגרשה. חודש אחרי גירושיה נפטר אביה המאמץ ממחלת הסרטן. "התחלתי לחשוב שוב על פתיחת התיק, אבל לא היה לי כוח לעשות את הצעד. באותה תקופה הכרתי בן זוג חדש ודיברתי איתו על האימוץ. חשבתי שהוא ירחם עליי, אבל להפתעתי הוא אמר: 'את חושבת רק על עצמך. אולי גם היא רוצה למצוא אותך אבל לא יכולה? רק את יכולה לעשות את הצעד הזה'. זה טלטל אותי, אבל עדיין לא היה לי כוח ואומץ.

      ציפי: "לא הבנתי איך אמא מוותרת על הילד שלה בגלל מום. שאלתי את עצמי: איזה מסר אלוהים שולח לי? אולי אני כן צריכה לפתוח את התיק שלי?

       

      "באותה תקופה הועברתי לעבוד במיון נשים. יום אחד התיישב מולי זוג הורים. הייתי צריכה להוציא להם תעודת לידה. שאלתי איך יקראו לתינוק, והאמא כעסה. מהדברים שנאמרו ביניהם הבנתי שהיא בכלל לא מתכוונת לקחת את התינוק הביתה כי היה לו איזשהו מום. פתאום קלטתי שהדמעות שלי מרטיבות את הנייר. היא שאלה: 'למה את בוכה?', עניתי שאני מאומצת, והיא אמרה: 'אני לא יכולה להרשות לעצמי ילד פגום'. למחרת הגעתי לעבודה וגיליתי שהם השאירו את הילד. לא הבנתי איך אמא מוותרת על הילד שלה בגלל מום. שאלתי את עצמי: איזה מסר אלוהים שולח לי? אולי אני כן צריכה לפתוח את התיק שלי?

       

      "הילד הזה נשאר בבית החולים במשך חצי שנה, ילד יפה ומתוק שכולם התאהבו בו. רצה הגורל, וכשהגיעו ההורים המאמצים שלו הייתי במשמרת. העובדת הסוציאלית ניגשה ישר אליי מכל העובדות במיון נשים. הבנתי שהוא נשלח אליי כדי לתת לי את הכוח לפתוח את תיק האימוץ".

       

      ציפי בילדותה. "ידעתי מגיל אפס שאני מאומצת"
        ציפי בילדותה. "ידעתי מגיל אפס שאני מאומצת"

         

        וזהו? הפעם עשית זאת?

        "כן. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את העובדת הסוציאלית כיצד פותחים תיק אימוץ, וכדי שלא אספיק להתחרט שלחתי מיד פקס למספר שקיבלתי ממנה. כעבור חודש החל תהליך פתיחת תיק האימוץ. בשלב הראשון פגשתי עובדת סוציאלית, שהכינה אותי לכל האפשרויות. רק אחרי שאישרתי שאני מוכנה נפשית, התיק נמסר לחברת חקירות, שאיתרה את אמי".

         

        מה את יודעת היום על התגובה שלה?

        "העובדות הסוציאליות התפלאו שהיא זכרה את תאריך הלידה שלי, דבר שאמהות אחרות שהיו במצב הזה הדחיקו. אחר כך שמעתי מהן שהיא אמרה להן שחיכתה לרגע הזה כל השנים. הייתי בהלם. קצת הצטערתי שלא עשיתי את זה קודם".

        ציפי: "כשסיפרתי לאמי המאמצת שאני עומדת לפגוש את אמי הביולוגית, היא אמרה: 'עברת גירושים קשים, איבדנו את אבא שלך, את רוצה ליפול שוב?' אמרתי לה: 'אמא, אני הולכת לזה, למרות שאני יודעת שזה פוגע בך'"

        ג'ולי: "לפני שמלאו לה 18 הייתי בטוחה שהיא תפתח את תיק האימוץ. השנים חלפו, ובדיוק כשהתחלתי לאבד אמונה, היא הגיעה".

         

        מועד פגישתן של השתיים נקבע לשבוע מאוחר יותר. "הייתי במתח נוראי", נזכרת ציפי, "פחדתי ששוב לא ירצו אותי. איך אתמודד אם אחרי הפגישה היא תגיד: 'תודה, תמשיכי את החיים שלך'?"

         

        סיפרת לאמך המאמצת?

        "כן, והיא אמרה: 'עברת גירושים קשים, איבדנו את אבא שלך, את רוצה ליפול שוב? אם תיפלי עכשיו, לא תקומי'. ידעתי שהיא צודקת, אבל כבר הרגשתי חזקה. כל המשברים שעברתי חיזקו אותי. אמרתי לה: 'אמא, אני הולכת לזה, למרות שאני יודעת שזה פוגע בך'".

         

        המפגש

        "הזמנתי אותה להתחבק איתי"

         

        ציפי זוכרת היטב את יום הפגישה עם אמה. היא הייתה אז בת 32. "עמדתי מול המראה וחיפשתי את החיוך שיגרום לאמי הביולוגית להתאהב בי מחדש, החיוך שהיה לי בגיל עשרה חודשים, כשהוריי המאמצים באו ולקחו אותי. חשבתי: איך היא נראית? מה היא עושה? האם היא בנתה משפחה? רציתי סוף־סוף לדעת את האמת: למה היא מסרה אותי?"

         

        מלווה באמה המאמצת ובבן זוגה דאז הגיעה ציפי לפגישה עם ג'ולי. "נכנסתי לבד לחדר, נפתחה הדלת ונכנסו שתי נשים. לא ידעתי מי מהן אמי הביולוגית ומי העובדת הסוציאלית שמלווה אותה. 'תכירי, זו אמא שלך', אמרה העובדת הסוציאלית, והייתי בשוק. חשבתי שהן התבלבלו בתיקים כי לא היה שום דמיון בינינו. גם היא חשבה שהן התבלבלו.

        "שתינו שתקנו. חיכיתי שהיא תדבר, שתגיד כבר משהו. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא רועדת, מפוחדת. לא הבנתי איך יכול להיות שהיא רועדת, הרי היא המבוגר האחראי. פתאום הרגשתי בוגרת. ניגשתי אליה ואמרתי לה: 'אני רוצה שתדעי שאני לא כועסת עלייך וסלחתי לך על הכל'. כמו בלון שפוצצו אותו, היא התחילה לבכות ואמרה: 'אני רוצה שתדעי שבאת מאהבה גדולה, הייתי ילדה כשילדתי אותך, ואם תרצי, אכיר לך את אבא שלך'.

        ציפי: "ניגשתי אליה ואמרתי לה: 'אני רוצה שתדעי שאני לא כועסת עלייך וסלחתי לך על הכל'. כמו בלון שפוצצו אותו, היא התחילה לבכות ואמרה: 'אני רוצה שתדעי שבאת מאהבה גדולה, הייתי ילדה כשילדתי אותך, ואם תרצי, אכיר לך את אבא שלך'"

         

        "ראיתי שהיא מתמוטטת, והרגשתי צורך להגן עליה. הבנתי שהחיים שלה לא היו פשוטים, כמו שהחיים שלי לא היו פשוטים. ניגשתי אליה, פתחתי את הידיים, כאילו הזמנתי אותה להתחבק איתי. היא נכנסה בין הזרועות שלי וחיבקתי אותה. באותו רגע לא שפטתי אותה ולא כעסתי, כל מה שהיה לי כל החיים, השנאה־אהבה הזו, נעלמה. הרגשתי חזקה ורצויה, כבר לא הייתי הילדה שזרקו אותה. הרגשתי את האהבה שלה".

         

        כשאמה המאמצת הורשתה להיכנס לחדר, חשה ציפי אי־נעימות. "זו הייתה סיטואציה סוריאליסטית, ובאיזשהו שלב התחלנו להתגלגל מצחוק. כששמענו את הצחוק שלי ושל אמא שלי, בן זוגי אמר: 'זו אמא שלך בוודאות, אין סיכוי שטעיתן'".

         

        כבר באותו ערב צלצלה ג'ולי לציפי והן דיברו במשך ארבע שעות. כעבור שבוע פגשה ציפי את אחיה למחצה, רובם שמעו עליה שנתיים קודם לכן. "הם לא שאלו שאלות. התקבלתי בהמון אהבה", היא מספרת. "הרגשתי כאילו הלכתי לרגע וחזרתי".

         

        ח', אביה הביולוגי, שצלצל מדי שנה לג'ולי כדי לשאול אם הילדה פתחה את התיק, התגורר אז בחו"ל, "וברגע שצלצלתי אליו הוא שאל מיד: 'הילדה מצאה אותך?'", מספרת ג'ולי. שבועיים מאוחר יותר הגיע ארצה. הפגישה ביניהם נערכה בדירתו בתל־אביב, כשציפי מלווה בבן זוגה וג'ולי מלווה באחותה.

         

        "התרגשתי מאוד", משחזרת ציפי, "הוא חיבק אותי וראיתי כמה אני דומה לו. הפגישה הייתה מוזרה. באתי מבית עם אבא שמעולם לא קילל, ופתאום אני מכירה גבר שכל מילה שנייה שלו היא קללה. הוא קילל את המדינה ואת העובדים הסוציאלים שלקחו אותי. ניסיתי לסמן לבן זוגי: 'בוא נלך מכאן, מי זה הבן אדם הזה?', אבל עם השנים למדתי לאהוב אותו".

         

        "היום יש לי משפחה משני הצדדים". ג'ולי, ציפי, ושניים מהאחים שגילתה, יאיר והילה (צילום: אביגיל עוזי)
          "היום יש לי משפחה משני הצדדים". ג'ולי, ציפי, ושניים מהאחים שגילתה, יאיר והילה(צילום: אביגיל עוזי)

           

          יש לך גם חצאי אחים מצד אביך הביולוגי. פגשת אותם?

          "הם ידעו עליי, אבל הוא התמהמה. אני מניחה שהיה לו קשה לספר להם את הסיפור המלא. זמן מה אחרי שפגשתי אותו צלצלתי לאחד מהם. ח' היה בחו"ל ואמרתי שאני רוצה לשאול לשלומו. אמרתי שאני הבת של ג'ולי, והבן שלו ישר קלט שאני אחותו. הוא ביקש להיפגש איתי והציע שאבוא עם ג'ולי. כשנפגשנו, ראיתי מיד שאני דומה לו. למחרת נפגשתי עם האח השני. הוא חיבק אותי והרגשתי את החום שיוצא ממנו. זה היה אמיתי. הם קיבלו אותי בצורה כל כך טבעית. שבועיים אחר כך הגרושה של אבי הביולוגי כבר הזמינה אותי לערב פסח".

          ח', אביה הביולוגי, שצלצל מדי שנה לג'ולי כדי לשאול אם הילדה פתחה את התיק, התגורר אז בחו"ל, "וברגע שצלצלתי אליו הוא שאל מיד: 'הילדה מצאה אותך?'

           

          איך התרגלת למצב של שתי אמהות?

          "היה לנו מהר מאוד קשר חם, אבל זה לא היה קשר של אמא ובת. בגיל כזה קשה פתאום לקבל אמא חדשה כשאמא שלך חיה. זה היה דומה יותר לקשר של חברות או אחיות. במשך תקופה ארוכה לא קראתי לה אמא אלא ג'ולי".

           

          והיום את קוראת לה אמא?

          "תשמעי סיפור. יום אחד, תוך כדי עבודה במיון, ראיתי גבר חתיך מחזיק ביד של אישה מבוגרת, שנראתה כמו אחת שהחיים התאכזרו אליה. הסתכלתי איך הוא מושיב אותה בעדינות ואמרתי לעצמי 'איזה מדהים'. כשהוא ניגש אליי אמרתי לו: 'איזה כיף לסבתא שלך שיש לה נכד כזה'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'זו לא סבתא שלי, זו אמי הביולוגית'. רק ילדים מאומצים אומרים ביולוגית. אמרתי לו: 'אתה רציני? אני מאומצת'. האישה צעקה לעברו 'מה קורה?', והוא ענה לה: 'אמא, שנייה, כפרה עלייך, אני כבר איתך'.

           

          "הסתכלתי עליו בהלם. שאלתי: 'קראת לה עכשיו אמא?', והוא ענה: 'פעם קראתי לה בשמה הפרטי, עד שהרב של השכונה תפס אותי ואמר לי שאני עושה לה עוול גדול בכך שאני לא קורא לה אמא. אמרתי לו, כבוד הרב, יש לי אמא שגידלה אותי. מה האישה הזאת? הוא ענה: 'אל תקרא לה האישה הזאת, כי בזכותה האמא שגידלה אותך זכתה בך. אני מבקש ממך, מהיום אתה קורא לה אמא'.

          ג'ולי: "כיום אני מרגישה אמא שלה לכל דבר. אני אוהבת אותה מאוד ואני אוהבת את הקשר הנהדר שיש לה עם כל המשפחה. היא אהובה על כולם"

           

          "אמרתי לבחור: 'לאמא המאמצת שלי ממש קשה עם זה', והוא ביקש שלפחות אשתדל. איך שהוא הלך, הביולוגית התקשרה. לא יכולתי להגיד אמא, אמרתי רק 'אָה', ככה חצי שנה קראתי לה 'אָה, מה נשמע?'. עד שיום אחד הלכנו ברחוב וקראתי לה 'אמא'. היא הסתובבה אליי בעיניים פעורות. 'את קראת לי אמא?' עניתי: 'כן, אמא, את רואה פה מישהי אחרת?' היא אמרה: 'אני כל כך מתרגשת'. אז כן, היום אני קוראת לה אמא, אבל ליד האמא המאמצת מעולם לא העזתי לקרוא לה ככה".

          ג'ולי: "כיום אני מרגישה אמא שלה לכל דבר. אני אוהבת אותה מאוד ואני אוהבת את הקשר הנהדר שיש לה עם כל המשפחה. היא אהובה על כולם".

          ציפי: "אנחנו נפגשות המון, מדברות כל הזמן, עושות ארוחות שבת יחד. היום יש לי משפחה משני הצדדים. ויש לי אחים מדהימים שאני יכולה לדבר איתם על הכל. זה קשר דם".

           

          התרגשות על הבמה

          "אמרו שאני חזקה"

          ג'ולי, המתגוררת כיום בצור־יצחק ועוסקת באיפור קבוע, התגרשה אחרי 30 שנות נישואים. בגיל 56 פתחה פרק ב' בחייה, אבל כעבור שבע שנים וחצי של זוגיות מאושרת בן זוגה חלה בסרטן ונפטר בתוך חודשיים. האובדן הפתאומי עורר בה כאבים רדומים.

           

          "כל הטראומות של החיים שלי עלו וצצו, האלימות בבית שגדלתי בו, אובדן אחותי שמתה בגרמניה ושנאלצתי לטוס להביא את גופתה. אני זוכרת שיום אחד, תוך כדי נסיעה, כשאני בוכה מגעגועים לבן הזוג שנפטר, עלו בי פתאום זיכרונות מחדר הלידה. נזכרתי בכאבי הלידה, ותקפו אותי כאבי בטן שדומים לצירים. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. עצרתי את האוטו והתקשרתי בוכה לבת שלי, הילה, שתבוא לקחת אותי. היום אני יודעת שזה היה התקף חרדה".

           

          לפני שלוש שנים נפטר אביה הביולוגי של ציפי. "כל הנשים בחייו הגיעו לבית החולים כדי להיפרד ממנו", מספרת ציפי, "הוא היה גבר חכם ומיוחד, שהצליח לשמור על קשר עם כל נשותיו. הן אף פעם לא כעסו עליו".

           

          "הייתי בטוחה שהיא תפתח את תיק האימוץ. השנים חלפו, ובדיוק כשהתחלתי לאבד אמונה, היא הגיעה"  (צילום: אביגיל עוזי)
            "הייתי בטוחה שהיא תפתח את תיק האימוץ. השנים חלפו, ובדיוק כשהתחלתי לאבד אמונה, היא הגיעה" (צילום: אביגיל עוזי)

             

            ביום האישה אשתקד העבירה ציפי, לראשונה בחייה, הרצאה על סיפורה האישי מול 400 עובדות עיריית תל־אביב. "התרגשתי ובכיתי", היא מספרת. "ג'ולי הייתה בקהל ובסוף העליתי אותה לבמה.

            "אנשים ששמעו את הסיפור אמרו לי: 'כמה את חזקה', והתפלאתי: 'אני? חזקה? היום, כשאני מסתכלת על הסיפור שלי, אני מבינה שהתלאות שעברתי בנו אותי והובילו אותי למה שאני. אני מלמדת אחרים שכל דבר רע יכול להוביל אותך בסוף למשהו טוב".

             

            ואת ממשיכה לספר את סיפורך?

            "כן, בהרצאה משותפת שלי ושל ענת פלזנטל, שמספרת על אימוץ מהזווית שלה (פרטים בעמוד הפייסבוק 'הולכות אחרי הלב')".

             

            בזכות מה לדעתך פתיחת התיק שלך הייתה מוצלחת? זה הרי נדיר מאוד.

            "היום אני מבינה שיש לי חלק בזה: הפתיחות שלי, לבוא ממקום נקי, לא לשפוט, לסלוח. אני שומעת סיפורים של מאומצים כעוסים, שרוצים לנקום באמא הביולוגית. זה מצב מורכב, אבל הצלחנו להתגבר על סיפור לא פשוט".

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: מזל חסון)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: מזל חסון)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד