הווארד (41) עדיין לא מעכל את המציאות החדשה שנכפתה על משפחתו. למרות שהוא חי בארץ כבר תשע שנים, הוא מתקשה למצוא את המילים בעברית כדי לתאר מה עובר עליו. "אני לא יכול לשבת שנייה בשקט, כי אז אני נשבר, זה טו מאץ'', הוא אומר בקול שבור. "תסלחי לי אם אעבור לאנגלית מדי פעם, השוק כל כך גדול, שהעברית קצת נמחקה לי, אין לי מספיק מילים בעברית כדי לבטא את מה שאני מרגיש. אני לא מסוגל לחשוב. אני מרגיש שזו לא המציאות, שאני פה והיא לא. מי דמיין דבר כזה? אני חי במציאות אחרת שאני ממש לא רוצה אותה, זה לא החיים שלי. יש לי חמישה ילדים, הם שואלים שאלות ואין לי תשובות".
מה הם שואלים?
"למה? למה אנחנו? למה זה קרה לנו? אין לי תשובה. ריק, ריק. אני לא מסוגל לחשוב אפילו, זה כנראה מנגנון הגנה, כי הכאב גדול מדי".
מה בדיוק קרה לדגנית?
"שבוע לפני שהיא חלתה הילדים היו חולים בשפעת חורף, והיא כנראה נדבקה. היא לא עשתה חיסון נגד שפעת. גם הילדים לא (אבל הם כן מחוסנים לכל שאר הדברים הרגילים). זה התחיל כמשהו קטן, קצת חום, כל חורף חולים פה, אנחנו רגילים לזה, מי תיאר לעצמו שזה יגיע למוות? בימים הראשונים היא תפקדה כמעט רגיל, אבל ביום החמישי היא הרגישה ממש רע. הזמנו רופא הביתה, הוא הפנה אותנו ל'טרם' ומשם הפנו אותנו למיון בבית החולים רמב"ם".
מתי הבנתם שזה יותר רציני מהתקררות?
"כשהכניסו אותה לטיפול נמרץ. הרופאים אמרו שיש לה דלקת ריאות נגיפית, והריאות מלאות בנוזלים. היה לה דם בשיעול, המצב הידרדר במהירות. אחרי חמישה ימים הצליחו לייצב את מצבה והעבירו אותה למחלקה רגילה. היא כבר הרגישה יותר טוב, בשבת הבאתי את הילדים לבקר אותה, חגגנו יום הולדת 11 לג'וג'ו. דגנית קמה מהמיטה, צחקה ושמחה עם הילדים. לא דמיינו לעצמנו עד כמה החיים שלנו הולכים להתהפך. חמישה ימים היא שכבה במחלקה ואז שחררו אותה הביתה. הרופא אמר לנו ה'סי־טי נפלא' ואמר להמשיך בבית עם האנטיביוטיקה. אחרי שעתיים בבית היא אמרה לי שהלב שלה דופק חזק, הבנו שמשהו לא בסדר והלכנו לרופא המשפחה שמיד החזיר אותה לבית החולים".
אז למה שחררו אותה?
"אני לא יודע ולא רוצה לשאול. זה לא הזמן לשאלות, כל הפוקוס עכשיו על הילדים. שמו אותה שוב בטיפול נמרץ ואחרי יומיים היא נפטרה".
היית שם כשזה קרה?
"לא, הייתי אצלה בבוקר, ולקראת הצהריים נסעתי לקבל את הילדים. בערך בארבע התקשרו אליי מבית החולים והודיעו לי שדגנית בקריסת מערכות. עזבתי הכל ונסעתי לשם, וכשהגעתי היא כבר לא הייתה. הרופאים אמרו לי שעשו לה החייאה, אבל זה לא עזר. הייתי לבד, הרגשתי שהלב שלי מתרוקן, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".
אתה חושב שאם היא לא הייתה משתחררת, היא הייתה חיה היום?
"זאת אפשרות, אבל לעולם לא נדע. זה לא ישנה שום דבר בשבילי עכשיו, אני לא צריך לכעוס, אני צריך להיות בפוקוס".
באיזשהו שלב חששת שאולי היא לא תצא מזה?
"המוח שלי לא מתוכנת ככה, אני אדם אופטימי מטבעי. שעתיים לפני שהיא נפטרה הייתי בבית החולים וכל המדדים היו בסדר. פתאום מצבה הידרדר במהירות, ולפני שהבנתי מה קורה היא הייתה בקריסת מערכות. הגוף שלה פשוט נכבה. זה היה שוק גדול, לא ראיתי את זה בא".
איך מספרים דבר כזה לילדים?
"זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי, אבל הייתי חייב לעשות את זה, אין אופציה אחרת. היו פה עובדות סוציאליות מהרווחה והן ליוו אותי, אמרתי להם ישר ולעניין: 'אמא מתה. היא לא רצתה למות, היא לא רצתה לעזוב אתכם, היא אהבה אתכם יותר מכל, אבל היא מתה.' אין דרך אחרת להגיד את זה".
הם מדברים עליה?
"קצת. קשה להם לדבר עליה. הם יודעים שהיא הייתה אמא נהדרת, הם מבינים שקרה להם משהו נורא, הם עדיין מבולבלים והמומים".
ועכשיו כל העולם בלחץ מקורונה. זה בטח לא מרגיע.
"אני משתדל להימנע מכל חדשות הקורונה, זה עושה לי רע".
מלונדון לישראל
דגנית והווארד הכירו לפני 16 שנה בלונדון, שבה נולדו וגדלו שניהם: דגנית, בת לאב ישראלי ואם אנגלייה, גדלה בבית דתי ולמדה בבית ספר יהודי, והווארד גדל בבית חילוני ששמר על מנהגים יהודיים ולמד בבית ספר ציבורי. הם נפגשו ביוזמת חבר משותף, שהזמין את שניהם לבלות איתו. הוא ישר נדלק, היא לא הייתה כל כך מעוניינת בהתחלה. "לקח קצת זמן, כמה חודשים, עד שהיא הסכימה לצאת איתי", הוא מספר.
אחרי שנה וחצי הציע לה נישואים, וההחלטה הראשונה שהתקבלה הייתה להתחתן בארץ. אחרי החתונה חזרו ללונדון, בנם הבכור ג'וג'ו (כינוי שהפך לשם) נולד שם, וכשדגנית הייתה בהיריון עם ירון החליטו לעלות ארצה. "שנינו פחות אוהבים את ההמולה של העיר, רצינו לעבור מלונדון וידענו שאם אנחנו רוצים לחיות בין יהודים ולשמור על חיי קהילה ומנהגים יהודיים, לא נוכל לעשות את זה באנגליה, כי מחוץ ללונדון אין כמעט יהודים ואי־אפשר להשיג אוכל כשר", הוא מסביר.
לפני תשע שנים הם עלו והתיישבו בכרמיאל ("באנו לארץ בשביל הטבע, זה היה טבעי שנבחר לגור בגליל"), ולפני ארבע שנים הושלמה בניית ביתם ביישוב הקהילתי אשחר שבמשגב - בית עץ רחב ידיים עם חלון גדול שמשקיף אל הגולן והכנרת. על קירות הסלון תלויים קולאז'ים עם תמונותיה של דגנית - רגעים קטנים של אושר בחיק משפחתה - שהכינה אחת השכנות.
הקהילה הקטנה באשחר קיבלה את מותה בתדהמה: היא הייתה פעילה ומעורבת חברתית, ובערב ט"ו באב האחרון מימשה חלום ישן לרגל יום הולדתה ה־40, ועלתה לשיר באירוע קהילתי שיר של אלטון ג'ון, כשהיא מלווה את עצמה בפסנתר. "דגנית הייתה המנוע לעלייה שלנו", מספר הווארד. "היא הייתה יותר ציונית ממני, היא הלהיבה אותי על הארץ. בנינו פה חיים חלומיים שעכשיו התנפצו. היא שמרה על הדת בדרך המיוחדת שלה, הייתה לנו שבת משפחתית בלי טלוויזיה וטלפונים, אבל לא דתית במובן המקובל".
לא חששתם לעבור מאנגליה ללב הסכסוך במזרח התיכון?
"אני גר פה כמעט עשר שנים ועוד לא שמעתי אזעקה. גדלתי בלונדון, כשהייתי ילד היו פיגועים של המחתרת האירית, ולפני שעלינו התחילו פיגועים של אל־קאעידה, אז מה ההבדל? פעם נסעתי באוטובוס במרכז לונדון והאוטובוס שנסע לידינו התפוצץ".
לא חששתם שלא תמצאו עבודה בגליל?
"זה היה מאתגר, אבל היה לנו אז רק ילד אחד ואנחנו אנשים שמסתפקים במועט. ידענו שנסתדר. בתוך תשעה חודשים מצאתי עבודה בשיווק בחברה שמייצרת חלקים למזל"טים
בכרמיאל, ובשש השנים האחרונות אני עובד במחלקת המכירות והשיווק ב'אופגל', חברה לייצור מצלמות תרמיות".
דגנית עבדה?
"היא בחרה להישאר בבית עם הילדים, היה לה ממש חשוב להיות בבית כשהילדים חוזרים מבית הספר. כל הילדים נשארו איתה בבית עד גיל שלוש, היא לימדה אותם לדבר, לקרוא ולכתוב אנגלית, ורק אז הם נכנסו לגן. זו הייתה החלטה שלה".
דגנית ז"ל וילדיה בקליפ מיוחד לפסח
שלושה מילדיהם נולדו בבית. "את שני הגדולים היא ילדה בבית החולים, ג'וג'ו נולד בלונדון וירון בבית החולים זיו בצפת. את שלושת הקטנים היא בחרה ללדת בבית, בעזרת מיילדת ביתית. לא נראה לה הגיוני להביא חיים בבית חולים, היא תמיד אמרה שבתי חולים מיועדים לחולים. אני קצת חששתי, בכל זאת עלול לקרות משהו, אבל תמכתי בהחלטה שלה, כי היא ממש רצתה את זה. היא הייתה אמא נהדרת, מחויבת, הקדישה את חייה לילדים במודע. היא רצתה לגדל אותם באופן אחר מאיך שהיא גדלה. היה לה חשוב לשתף את הילדים בכל דבר שעשתה, אפילו כשהיא בישלה הם השתתפו".
היא לא הרגישה שהיא מקריבה יותר מדי?
"היה לה קשה, אני לא מכחיש, אבל זאת לא הייתה הקרבה, אלא אהבה. לאחרונה היא סיימה לכתוב ספר ילדים באנגלית, ועכשיו אני רוצה לחפש דרך להוציא אותו לאור. אחד הדברים הראשונים שהבן שלי, ג'וג'ו, אמר, זה שאנחנו חייבים לעשות את זה בשבילה. אין לי מושג איך אני הולך למלא את מקומה, אני בטח לא אעשה את זה טוב כמוה. אני רוצה שהם ימשיכו לגדול בעולם החיובי והאופטימי שבו דגנית גידלה אותם".
כמה היית מעורב בחיים שלהם לפני מותה?
"מאוד מעורב. אמנם עבדתי כל היום, אבל בערב ישר הפשלתי שרוולים, מקלחות, ארוחות, השכבות. עשינו הכל ביחד. אין לנו קרובי משפחה פה, ההורים בלונדון, וזה מאוד ליכד אותנו כמשפחה. ההורים של דגנית שבורים לגמרי, הם מאוד מבוגרים והם קיבלו את הידיעה מאוד קשה. אבא שלי הגיע לעזור לי כשדגנית הייתה בבית החולים. כשהיא השתחררה הוא חזר ללונדון, ואיך שהוא הגיע לשם סיפרתי לו שהיא חזרה לבית החולים והוא חזר בחזרה. אחרי שדגנית נפטרה אמא שלי באה, היא הייתה פה שלושה שבועות וטיפלה בילדים".
אתה שוקל לחזור ללונדון, כדי להיות קרוב למשפחה?
"החיים שלי פה, אני לא רוצה להתחיל אותם מחדש. בנינו פה בית בשביל הילדים, אין לי עניין לקחת אותם מפה".
עזרה מהחברים
מאז מותה של דגנית, אנשי קהילת אשחר, ומשגב בכלל, לא עוזבים את הווארד לרגע, מנסים להקל עליו ככל שאפשר את האובדן הנורא. בזמן הריאיון היו בבית שתיים מנשות היישוב: אחת בישלה לילדים ארוחת צהריים ואפתה להם לחמניות ועוגת גזר, והשנייה העסיקה את סיינה הקטנה בזמן שאביה התראיין. "לא יודע מה הייתי עושה בלי האנשים הטובים האלה, אני מקבל עכשיו המון עזרה מכולם, המועצה אפילו נותנת לילדים את כל החוגים שהם רוצים. מה יהיה בהמשך? לא יודע. אני בקושי ישן בלילות, חברים יעצו לי לקחת כדור שינה, אבל אני לא יכול - בכל זאת יש פה ילדים קטנים, והבן האמצעי, רביב, חלה לפני שנתיים בסוכרת. זו הייתה טראומה בשבילנו כמשפחה כשהוא אובחן. דגנית לקחה את זה קשה, אבל די מהר התעשתה. יש לו סייעת רפואית בבית הספר - הוא מחובר למשאבה שעושה לו בדיקת דם כמה פעמים ביום, ולפי זה הוא מקבל אינסולין. בבית אני צריך להיות עם האצבע על הדופק כל הזמן".
בקרוב יצטרך הווארד לחזור לעבודה, והוא לא יודע איך יצליח לשלב את ענייני הפרנסה עם הטיפול בבית ובילדים. "בוודאי שיהיו שינויים בעבודה, הבוסים שלי הולכים לקראתי בכל, הם מאוד טובים אליי ומאוד עוזרים לי", הוא אומר. "הם יאפשרו לי לעבוד חלק מהזמן מהבית, ויכול להיות שאצטרך להוריד את היקף המשרה כדי להסתדר. אין לי מושג איך אני הולך לעשות את זה, אבל אני יודע שאין לי אופציה אחרת. אני חייב להסתדר".
"כשאמות, אל תתעצבו על כך כל חייכם"
אחרי שדגנית נפטרה, מצא הווארד ביומנה האישי מכתב שכתבה לילדיה תחת הכותרת "עצות לילדיי". "היא אפילו לא הייתה חולה כשכתבה את זה", אומר הווארד, "זה פשוט יצא ממנה, לא יודע למה". כך כתבה דגנית:
1. תשכחו מרגשות אשמה, החיים מדי קצרים.
2. אל תחכו לאישור שלי לגבי בן הזוג או הקריירה שתבחרו.
3. קחו סיכונים, ואם תרצו לנסות משהו – לכו על זה. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שתתאכזבו.
4. סופי שבוע נועדו לבילויים.
5. אני אוהבת אתכם בכל לבי, יותר מכל דבר אחר. אתם האנשים החשובים בחיי.
6. תשתדלו לשמוע את הקול שלי אומר לכם: "אני אוהבת אתכם ואני רוצה שתחיו את חייכם בדיוק כפי שאתם רוצים".
7. כשאמות, אל תתעצבו על כך כל חייכם, תמשיכו לעשות את מה שאתם עושים ותחיו את חייכם.
אוהבת, מאמי
המטרה: 750 אלף שקל
===============
חבריו של הווארד יזמו מימון המונים בשבילו באתר JGIVE, באמצעות עמותת "איש צדיק היה", מיסודו של הרב חיים אידלס, כדי לאפשר לו להוריד הילוך בעבודה ולהתרכז בגידול ילדיו. עד כה נתרמו 233 אלף שקל מתוך 750 אלף שקל הדרושים.
"אין לי אפילו מושג מי התחיל לגלגל את זה, אבל אני כל כך מודה לכולם", אומר הווארד. "במצב רגיל קשה לבן אדם לקבל סוג כזה של עזרה, אבל במצב שבו אני נמצא אני באמת מודה על כל עזרה. זה יאפשר לי לקנות יותר עזרה עם הילדים, כדי שאוכל להמשיך לעבוד ולפרנס אותם. אמנם קצת מוזר לי שאנשים שלא מכירים אותי תורמים, אבל זה ממש מחמם את הלב".
אם היית יכול לפנות אליהם, מה היית אומר?
"בחיים לא דמיינתי שאקלע לסיטואציה ההזויה הזאת. הכי חשוב לי כעת לבנות חיים טובים ומשמעותיים לילדים, ואני מודה לכל אחד ואחת מכם שאפשרתם לי את זה. אין משהו שדגנית הייתה רוצה יותר מאשר שאמשיך לגדל את הילדים שלנו כמו שהיא רצתה. קשה לי להביע את תודתי הגדולה, לפעמים פשוט אין לי מספיק מילים בשביל זה"
