סְתָרַי לוי פסקל (88), מהנדס אזרחי וכיום גימלאי, נשוי, אב לשניים וסב לשלושה, מתגורר בתל־אביב:
"נולדתי ב־1931, דור שמיני בארץ למשפחת רוקח, ממייסדי תל־אביב. גדלתי בפתח־תקווה, שם התגוררה משפחתי מאז 1900. שמי המיוחד הוא תולדה של פמיניזם. אמא שלי, בטי פסקל, כיהנה בהתנדבות כמנהלת המחלקה להכשרת האישה בוויצ"ו. אבא, יעקב לוי, היה אגרונום ופרדסן, ומאחר ששניהם היו פמיניסטים, כשהם נישאו הוא הוסיף את שם משפחתה של אמא לשם משפחתו ושניהם נקראו לוי פסקל. שמי הפרטי נלקח משמו של סתרי הכרמלי, גיבור הסיפור 'אהבת ציון' של אברהם מאפו (לפי ספר שמות, זהו בן דודו של משה רבנו). את השם הציע ש' בן ציון, ידיד של הוריי ואביו של הצייר נחום גוטמן.
הוריי היו שוחרי תרבות ואמנות והיו להם בבית יצירות של ציירי התקופה. גם נחום גוטמן היה מבאי ביתנו, ובאחד מביקוריו אמר להוריי שישמח לצייר אותי. בדיעבד אני יודע שנחשבתי לילד יפה תואר. אני לא זוכר אם שאלו אותי אם אני רוצה, אבל ב־1936, כשהייתי בן חמש, גוטמן בא עם כן ציור, קנבס, מכחולים ופלטת צבעים, ואמר לי שאשב מולו, על המרפסת הפתוחה, שממנה ראו את הגן הגדול והמטופח שהתפרש על ארבעה דונם, את הדשא והכניסה עם שדרת הברושים. זה מאוד החמיא לי כילד, שגוטמן הצייר מבקש לצייר אותי. הייתי ילד ממושמע, ואם המבוגרים ביקשו, לא הייתי מעז לסרב.
אמא הלבישה אותי בבגדי שבת וישבתי כמו שהוא אמר לי. הייתי ילד טוב וסבלן, אבל לא פעם נמאס לי לשבת באותה תנוחה, וביקשתי לקום. הייתה לו סבלנות רבה, אבל הוא הקפיד מאוד שאחזור לשבת באותה תנוחה, כדי שלציור תהיה המשכיות מדויקת. מדי פעם הוא
אמר: 'תזיז את הצוואר ימינה/שמאלה/למעלה. גוטמן לא סיים את הציור בפעם אחת ובכל פעם שהגיע לבשתי אותו בגד וישבתי מולו, אבל כבר רציתי שיסיים. כשהציור היה מוכן הוריי רצו לקנות אותו ממנו, אבל גוטמן אמר שהציור לא למכירה. הוא ואשתו רצו לתלות אותו בביתם. כשהוא נפטר, ב־1980, הוריי רצו לרכוש את הציור מאשתו, אבל היא סירבה. בהמשך, הציור הועבר למוזיאון נחום גוטמן לאמנות.
בשנת 1951, אחרי הצבא, למדתי הנדסה אזרחית והנדסת מים בטנסי, אוהיו, וביוטה. אחרי שחזרתי לארץ התחתנתי עם נעמי, ואחרי כמה שנים נסענו לקראקס, ונצואלה. נשלחתי על ידי תה"ל (תכנון המים לישראל, צ"ר) לקדם את נושא ההשקיה שם. נסענו עם הבת שנולדה פה ושם נולד הבן שלנו. נשארנו בוונצואלה 46 שנים, ובעצם חיינו חיים כפולים. ארבע פעמים בשנה באנו ארצה והבית ברמת אביב חיכה לנו. מדי פעם, כשהיינו באים, הלכנו למוזיאון נחום גוטמן, לבקר את הציור. אחר כך הורידו אותו למחסן. מדי פעם שאלנו אם אפשר לקנות אותו ונאמר לנו שהוא לא למכירה. לפחות ידעתי ששומרים עליו טוב.
לפני כמה שנים חזרנו ארצה. עניין הציור לא תפס מקום בחיי היום־יום שלנו, אבל לפני כשנה התקיימה תערוכה לרגל 120 שנה לנחום גוטמן ובמסגרתה הוציאו את הציור מהמחסן ותלו אותו על קיר המוזיאון. באתי לתערוכה כמה פעמים, גם לבד, גם עם המשפחה וגם עם חברים. היה מאוד מרגש לראות את הציור, שהחזיר אותי לימים היפים של ילדותי.
ואז החלטתי שוב לנסות את מזלי. התקשרתי למוזיאון, הצגתי את עצמי כסתרי לוי פסקל, והיה נחמד לגלות שאוצרת המוזיאון, מוניקה לביא, זיהתה את השם, ישר קישרה אותו לציור והתרגשה לשמוע את הסיפור שלי. מתברר שגוטמן ניסה להגדיר בציור את 'ילד הפוסטר הישראלי': כחול עיניים, עם חיוך דק על שפתיו, לבוש יפה, מנומס ותמים, מרגיש אהוב ומסתכל קדימה במבט אופטימי, כאילו כל החיים לפניו, ועם זאת – בעומק יש בו גם קצת עצב. לדברי האוצרת, זה נחשב לאחד מציורי המופת של גוטמן. הציור הוצג עד סוף אוקטובר 2019 והוחזר לאוסף שנשמר בארכיון.
אחרי התערוכה החלטנו שוב לנסות לרכוש אותו, אבל נענינו שאין מה לדבר, כי הוא שייך לאוסף המוזיאון. הייתי מאוכזב, כי באיזשהו מקום הציור הזה משקף את ההיסטוריה האישית שלי ואת הגעגוע לגן הענקי ולילדות בכלל. הפעם ביקשתי שאם באחד הימים יחליטו לשחרר אותו להוציאו למכירה, שלא יימכר לאף אחד מלבדי או מלבד משפחתי. אני אפילו לא יודע מה שוויו של הציור, אבל אני מקווה שזה יהיה במחיר סביר, שנוכל לעמוד בו.
שורה תחתונה: בסלון הבית שלנו יש קיר ריק שמחכה לציור, ואני מקווה שהוא יגיע ביום מן הימים".
- הציור יוצג עד אמצע חודש מאי ב"מוזיאון נחום גוטמן לאמנות" במסגרת "מוצג עצמאי" (שאינו משויך לתערוכות הקיימות).
