על הצוואר של סיון אופירי יש שרשרת עשויה חוט אדום, שמלווה אותה כבר שנים. היא קיבלה אותה מבעלה לשעבר, כמה שנים לאחר גירושיהם, כשנסע למנזר בהודו. אב המנזר אמר לו, 'תן את השרשרת הזו לאמא של ילדיך', וכך היה. אחרי כמה שנים התברר לאופירי שאותו אב מנזר הודי מבצע טקס למי שקרוב משפחה שלו התאבד, שמטרתו לשחרר את הנשמה של המת. "הגרוש שלי אמר לי, 'אני חושב שאת צריכה לנסוע אליו'. הוא סידר הכל, ונסעתי עם בן הזוג שלי לשבוע".
לפני עשר שנים סיון אופירי לא חשבה שתתגרש, תטוס להודו ותעבור טקס לשחרור נשמתו של אביה המת. היא גם לא דמיינה שהשיטה שלה ל"שחרור ממאבק במשקל", שבאמצעותה השילה עשרות קילוגרמים ממשקלה, תהפוך להצלחה. האימפריה שלה, המעסיקה כיום 20 עובדות, נולדה לפני שש שנים. מאז עברו אצלה יותר מעשרת אלפים נשים, שלמדו על אימוץ אורח חיים ללא התעסקות אובססיבית באוכל. אופירי כבר סיפרה בעבר על חייה כילדה שמנה עם הפרעות אכילה. אבל זו הפעם הראשונה שהיא מוכנה לחשוף את הסיפור המשפחתי המטלטל שלה ואת העובדה שאביה, חולה מניה־דפרסיה, שם קץ לחייו בהיותה נערה.
אולי הוא עבד עלינו?
אופירי (45), שנולדה וגדלה בפתח־תקווה ובקריית־אונו, היא בתם הבכורה מתוך שתיים של בעלי הוסטל לבעלי פיגור שכלי בקריית־אונו. אחותה היא השחקנית הילה פלדמן. כשהייתה בת 16 התגרשו הוריה, והבית הפך לשדה קרב. "מאותו רגע הייתה תופת בבית. מריבות קשות. התפרצויות. הגירושים אצלנו היו מאוד קשים, ואסור היה לדבר על זה עם אנשים מבחוץ. ביום הגט אבא שלי עזב לדרום־אפריקה ולא חזר משם".
אופירי זוכרת את היום שבו נודע לה על מות האב, חודש אחרי הגירושים. "באותו יום שבת הייתי בטיול עם חברים בדלית אל־כרמל. בערב חזרנו הביתה, היינו במכונית של חבר שלי והוא הציע שנמשיך לאיזו מסיבה. אמרתי לו, 'תקשיב, נראה לי שאנחנו צריכים לעלות הביתה'. עלינו הביתה, ואז ראיתי שהדביקו לנו פתק על הדלת, 'תתקשרו דחוף למשרד החוץ'. ככה. היום אני חושבת שלא עושים דברים כאלה. אמא שלי התקשרה והתעלפה. התחלתי לשפוך עליה מים. אחותי ואני לא הבנו מה קורה. היא לא אמרה שהוא התאבד, אלא שעבר תאונת דרכים ונהרג. צרחות. צעקות בבית. אחותי ואני בטירוף. אי־אפשר בכלל היה לקלוט.
"לקח שבוע עד שהביאו את הגופה שלו לארץ, כי הייתה אז רק טיסה אחת בשבוע מדרום־אפריקה לישראל. ועד אז את לא באמת קולטת מה קורה לך. את קמה בבוקר וחושבת שאולי זו בדיחה, כי זה לא הגיוני. היו ימים שחשבתי, אולי הוא עבד עלינו? ואז הגופה הגיעה והתמוטטתי".
מה את זוכרת מהלוויה?
"אני נוסעת באוטו עם אחותי ועם אמא שלי, ויורד גשם פסיכי. ואז אמא שלי אומרת, 'אפילו השמיים בוכים'. הגופה הייתה עטופה בתכריכים וחשבתי, זה אבא שלי, האיש החזק והמצחיק? ואני רואה את הבור באדמה, ובא לי לקפוץ ושיכסו אותי. שלושה שבועות אחר כך אמא סיפרה שאבא התאבד".
בדיעבד, היו נורות אזהרה?
"אבא היה חולה במניה־דפרסיה והיה מטופל. הוא לקח כדורים, אבל לא הסכים לקחת אותם כל הזמן. אני זוכרת את עצמי בכיתה ד', כשאבא לא מתפקד. שוכב במיטה או על ערסל בחוץ המון זמן. אני לא יודעת להגיד לך אם זה היה שבועות או חודשים של חוסר תפקוד. הגירושים עשו לו מאוד רע. לפני שנה נודע לי שהוא היה הלום קרב ממלחמת ששת הימים. דודה שלו סיפרה לי שמשם הכל התחיל".
איזה זיכרון יש לך ממנו?
"הוא היה כריזמטי ומצחיק ברמות. היינו מתגלגלים מצחוק ביחד. אני זוכרת אותו יושב על הרצפה בסלון עם הטלפון ביד, ושומעים את הצחוק שלו עד המדרכה. הוא היה המנהיג של החבר'ה.
"תשמעי, אבא שלי שם קץ לחייו בגיל 42. המספר הזה היה לי נורא משמעותי. אני בת 45 היום. אני חיה יותר ממה שהוא חי. זה אישיו בשבילי. בגיל 41, כשנכנסתי לשנה ה־42 שלי, החלטתי שאני כותבת ספר שירה, 'רעב', ושם קיפלתי את כל סיפור חיי דרך השירים והקדשתי אותו לו. עשיתי לעצמי מסיבת יום הולדת בגיל הזה. הקראתי שיר ובכיתי המון. הציווי הכי גדול שקיבלנו מהסיפור הזה הוא לקדש את החיים".
היו שנים שלא היית בקשר עם אמך.
"במהלך שנות ה־20 שלי הייתה תקופה שלא היינו בקשר, בעקבות מריבה. אחרי שילדתי את בני הבכור, אמא באה אליי הביתה. רציתי שלילדים שלי תהיה סבתא, והיא סבתא מהממת".
החיים היו תופת
אופירי הצליחה בקושי רב לסיים בגרויות. את הצבא עשתה כגרפיקאית בשלישות ברמת־גן. בגיל 22 נישאה לזאב אופירי, עו"ד לענייני גירושים, שהייתה פקידתו. הוא היה גרוש כארבע שנים ואב לשניים, מבוגר ממנה ב־12 שנה. בני הזוג הביאו לעולם שני ילדים, היום בני 18 ו־13 וחצי. אופירי סיימה תואר ראשון בתלמוד וספרות, והיא בוגרת לימודי אימון לתזונה ב־NCS רמת־גן ולימודי תזונה אצל ד"ר יוסף גיל שחר.
הרגע המכריע בחייה אירע לפני עשר שנים. אז, ברגע אחד קולנועי של שמש שרבית וחול ים, אמר לה בעלה שהוא רוצה להיפרד. "הופתעתי. כעסתי. התאכזבתי", היא משחזרת. "כשהבנתי שזה באמת קורה, היה בור גדול מאוד. את קמה בבוקר, וברגעים הראשונים את לא מבינה שזה הסרט של החיים שלך. ואז כשאת מבינה, עולה בחילה מטורפת. כמו ברכבת הרים, כשהלב שלך קופץ ויורד. וחושך".
מתוך החושך הזה הגיע המון אור.
"את זה עוד לא ידעתי. החיים היו תופת. מים לא עברו לי בגרון. את לא יכולה לעכל אוכל. זה גדול ומפחיד נורא. פחדים נוראיים של מה יהיה עם הילדים שלי. התחננתי לחברה טובה שלי שתבטיח שאם יקרה לי משהו ואמות, שהיא תדאג להם. הפרידה עוררה בי תחושה של סוף".
אופירי הייתה אז בת 35, דולה מצליחה ובעלים של בית ספר לדולות. היא נאלצה לעזוב את החיים הנוחים כלכלית שהיו לה ואת הדירה בפרויקט היוקרה סי אנד סאן בתל־אביב, עברה לקריית־אונו, והתחילה מחדש. "כאישה נשואה היו לי רגעים קשים שרציתי לקום וללכת", היא מודה, "אבל לא היה לי אומץ. האהבה נגמרה. צעדנו בקווים מקבילים. הוא נסע המון לחו"ל. הייתי המון לבד. הזוגיות בינינו הרגישה כמו שותפים לדירה, ואז הוא עזב".
שנה אחרי הפרידה התעוררה אופירי, בזכות שיחת טלפון עם חברתה הטובה, היום המנכ"לית של החברה שלה. "במהלך השיחה הייתה לי הארה. הבנתי שאני ראויה לזוגיות אמיתית ולאהבה. רגע לפני זה הייתי הכי לא שווה ולא ראויה ולא טובה. הכי אפס ובתחושות קשות שאין לי מקום בעולם הזה".
למה הרגשת כך? היית דולה מצליחה.
"אבל חייתי כל הזמן בהישרדות, בשאלה האם יהיה לי כסף או לא. הרגשתי שאני צריכה להיות תלויה בגבר כדי שאוכל להצליח. כשניתקתי את השיחה ההיא עם החברה, חיי התהפכו. נחתה עליי תובנה, שאני לא נמצאת במקומות שלא טובים לי. אני לא מתפשרת ולא מְרַצה. הייתי ילדה מרצה שפחדה להכעיס את ההורים, והייתי אישה מרצה שלא מאמינה במסוגלות שלה ופוחדת מאוד להישאר לבד. הייתי עלה נידף ברוח".
אילו שינויים עשית?
"חודש אחרי השיחה ההיא כבר התגרשתי בבית הדין הרבני. הוצאתי אנשים מהחיים שלי בבת אחת. ניתקתי קשר עם בחור שיצאתי איתו ולא עשה לי טוב. כתבתי לעצמי את הזוגיות שאני רוצה: אבא להרבה ילדים, דתי לשעבר, רגיש. לולא הגירושים הייתי היום באותה דירה, שמנה, אומללה, מתוסכלת וחסרת אונים, ילדותית, תלותית. באתי ממקום שבו הרגשתי שמגיעים לי פירורים ואני האפר של הסיגריה".
שנתיים לאחר גירושיה מצאה אופירי אהבה. את בן זוגה בשמונה השנים האחרונות, המתגורר איתה ועם ששת ילדיהם (ארבעה שלו, שניים שלה), הכירה באתר היכרויות. "החלטתי שאני לא מחפשת זוגיות, אלא שאני מוצאת אותה", היא מחייכת. "יצאתי להמון דייטים, אפילו שלושה ביום. ממש עבדתי בזה. לקח שנתיים עד שהכרתי את בן הזוג שלי. כשהלכתי לפגוש אותו, הוא עמד ליד הבוטקה בחוף הצוק, ואיך שהסתכלתי עליו ידעתי שזה האיש. אני מרגישה דברים. לימים נודע לי שהוא אבא לארבעה ילדים, דתי לשעבר, בוגר סיירת מטכ"ל וגבר שבוכה ב'במבי'. סימנתי וי על הכל.
"ברגעים הכי קשים שלי, הייתי רואה את 'NCIS' עם מארק הרמון, והייתי אומרת לעצמי, יואו, כזה גבר אני רוצה, סקסי ושרמנטי מבחוץ ומבפנים. ויום אחד הסתכלתי על בן זוגי, ואמרתי לו, 'יו, אתה כמו מארק הרמון'. אני מספרת את הסיפור הזה בסדנאות שלי. כדי לברוא את המציאות של החיים שלי, אני חיה כאילו היא כבר קיימת".
האוכל לקח אותי בשבי
העיסוק שלה בתזונה התחיל, היא מספרת, "מהסבל שלי כאישה עם עודף משקל. בשיא הגעתי ל־90 קילו. אחר כך לא נשקלתי יותר. היו לי תקופות של אכילה אימפולסיבית והרעבה, רזון לעומת התנפחות בלי יכולת לעצור". היום היא שוקלת 56 ק"ג, אבל לדבריה, "המשקל לא מעניין. השאיפה היא להגיע לשיא הפוטנציאל שלי. יש נשים שאומרות לי, בכל דבר אני מעולה, אני אשת עסקים, יש לי כסף, זה עקב האכילס שלי, המשקל. הייתי שם. האוכל לקח אותי בשבי. איזה מקום נורא להיות בו".
ההשמנה שלה החלה כבר בילדות. "זה הפך לאישיו כשהתחילו המבטים בגיל חמש־שש. הדיאטה הראשונה הייתה בגיל 13. שם החלו הפרעות אכילה קשות. ירדתי המון במשקל, והייתי כל הזמן רעבה. רעב שהופך להיות כמו איבר בגוף. גם כאישה בוגרת, בכלל לא היה משנה כמה קלוריות שרפתי בחדר הכושר - אכלתי אחר כך חצ'פורי, והוא גרם לי שינויים פיזיולוגיים בגוף, שהביאו אותי לקום בלילה ולחסל עוגה שלמה. הייתי קמה בלילה, בשקט, לא מדליקה אפילו את האור, ואוכלת מתוך המקרר בכף. מצד שני, היו מקרים שאכלתי שני תפוחים ליום".
מה הביא לשינוי? מה הורדת מהתפריט?
"הכל. הורדתי את כל מה שמתוק, גלוטן, אורז, תפוחי אדמה, לחם, ובעיקרון את כל מה שמרעיב וממכר. אני לא אומרת להפסיק לאכול פחמימות, רק להוריד את מה שהוא דרעק ולא שייך לפיזיולוגיה של הגוף. בורקס לא שייך לגוף שלכן. פירות וירקות, טחינה ואבוקדו, כן".
לאחר שרזתה, נשים שלמדו אצלה בבית הספר לדולות שאלו איך ירדה במשקל. כעבור זמן קצר פתחה אופירי שתי קבוצות, נפרדה מהעיסוק כדולה והתחילה ללמד באופן רשמי. השיטה שלה אומרת, לדבריה, "שכל העבודה הרגשית יכולה להתבצע אם יש דיוק בגוף. אם עדיין יש בתוך הגוף שלך חומרים ממכרים ומרעיבים, את לא תוכלי להגיע לשקט שאת רוצה, כי זה ישלח אותך באופן אימפולסיבי לחפש אוכל".
אופירי טוענת שהירידה במשקל היא רק חלק מתהליך מנטלי של מיצוי יכולות אישיות. אולי בגלל זה היא מצטמררת כשאני קוראת לה "גורו לירידה במשקל". "להיות גורו זה נורא ואיום", היא אומרת. "גורו הוא איש שמפעיל עלייך מניפולציה. לי חשוב לתת לנשים כוח, בלי תלות באף אחד".
מה את אוכלת בבוקר?
"מה שאני רוצה, אפילו קציצות. אין תפריטים בשיטה שלי. את בעצם בודקת, את רעבה או לא רעבה? את צריכה לאכול עכשיו תפוח או סטייק? זאת רמת הדיוק. שבעת? תפסיקי".
אין יותר עוגות או שוקולד?
"אכלתי עוגה בפעם האחרונה ב־2009. השיטה לא מתאימה לכל אחת, רק למי שמחויבת לשינוי. אבל אחרי כמה מפגשים, את יכולה לשבת עם חברה והיא תאכל עוגה, ומבחינתך זה יהיה כמו לאכול כיסא. זה חיווט מחדש של המוח. איזו חיות יש בעוגה? כשבא לי משהו כיפי, אני מתחבקת עם הבן זוג שלי או נותנת נשיקות לילדים. אני לא רוצה לאכול עוגה".
אנחנו לא אמורות לשמור על איזון ולאכול קצת מכל דבר?
"אי־אפשר! אין פה אמצע. לאכול קצת מכל דבר, זה אחד הדברים הכי קשים שאפשר להגיד לאנשים שיש להם נטייה להתמכרויות. זה כמו להגיד לאלכוהוליסט או נרקומן, בסדר, תיקח חצי מנה".
כשהיא לא עוסקת בנושא תזונה, אופירי היא מעצמת כתיבה של אישה אחת. בעבר פרסמה את ספר הילדים "שום דבר לא קרה", אחר כך כתבה ספר הדרכה על השיטה שלה וגם ספר שירה. בשנה האחרונה כתבה שישה ספרים, שלושה מתוכם כבר פורסמו. האחרון, "שלוש מחברות" (פשוט הוצאה לאור), שהפך לרב מכר, מתאר שלוש נשים: פאניה, סבתא ניצולת שואה, מאירה, בתה הפראית, ולבסוף קרן־אור, האחיינית המרדנית. כל אחת והטראומה שהיא סוחבת בסוד.
האם את מאירה, האישה הפראית?
"לא. אני הייתי הילדה הטובה והשקטה, המרצה. מאירה היא אחותי הילה, גם מבחינת התיאור שלה".
שישה ספרים כתבת בשנה האחרונה. אפשר לכתוב ספר בחודשיים?
"אפשר בפחות. 'נשים יקרות', ספרי הקודם, נכתב מ־5 באוגוסט עד 20 באוגוסט. אני לא צריכה שלוש שנים לכתוב ספר".
את מרגישה שהצלחת לעשות תיקון לילדותך?
"אי־אפשר לעשות תיקון. אפשר רק להסתכל על דברים, להבין שהם היו צריכים לקרות ופשוט לא להתווכח איתם יותר. אני לא יכולה לשנות את העבר, רק את הפרשנות. התיקון הוא בהחלפת העדשה ובהתבוננות ממעוף הציפור, ביכולת להכיל את המעשים של אחרים. בתפיסת עולמי, כולם שליחים שלי והכל קרה לטובתי, גם אם לא הבנתי את זה בזמן אמת".
