לפני 12 שנים החלה סאלי רידמן, נשיאת "מכללת רידמן" לרפואה משלימה ואינטגרטיבית, לסבול מעייפות מוגברת. "תמיד הייתי וורקוהולית, אז אמרתי לעצמי שאני עובדת יותר מדי", היא משחזרת. "אבל אז גם התחילו לי דימומים בזמן שהלכתי לשירותים. הופניתי לפרוקטולוג שאבחן טחורים ונתן לי משחה. לא רק שזה לא עבר, זה הלך והחמיר. הגעתי לגסטרולוג שעשה לי ביופסיה. כמה ימים אחרי כן קיבלתי טלפון מהמזכירה שלו: 'הרופא רוצה שתבואי אליו מיד'".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
מפחיד.
"אז עוד לא פחדתי. אני ממש זוכרת איך המתנתי מחוץ לחדר של הרופא. לפניי הייתה אישה שבאה בליווי הבת שלה. כשהאישה יצאה מהרופא היא מיררה בבכי ולבי יצא אליה. ריחמתי עליה. באותו זמן עוד הייתי בטוחה שיש לי טחורים. ואז נכנסתי והתיישבתי אצל המומחה. הוא היה רופא מאוד קר ומנוכר. אפילו לא הרים את ראשו אליי. בזמן שהיה עסוק בכתיבה, הוא אמר: 'קיבלתי את תוצאות הביופסיה שלך. יש לך גידול בפי הטבעת'. עדיין לא התעוררתי. אמרתי: 'אוקיי, אבל זה לא ממאיר'. הוא אמר: 'זה כן'".
וואו.
"מבחינתי, באותו רגע, זה היה כאילו קיבלתי גזר דין מוות, אבל הרופא אפילו לא אמר: 'אני מצטער לבשר לך'. הוא נתן לי פיסת נייר ואמר: 'זה שם של אונקולוג. תקבעי איתו פגישה', ושלח אותי לדרכי. זה היה חודש מרץ. בחוץ היה קר וירד גשם זלעפות. הייתי והרגשתי לבד. נכנסתי לרכב שלי המומה ובמשך שעה ישבתי ולא הפסקתי לבכות. אבל אחרי זה הגעתי לשלוש החלטות. אמרתי: 'דבר ראשון - אני אחיה'; 'דבר שני - אני לא מספרת לאף אחד שאני חולה, אלא אם אהיה חייבת'; 'דבר שלישי - אני לא הולכת לאונקולוג ולא עוברת כימותרפיה. אני מנסה קודם לרפא את עצמי באופן טבעי'".
למה לא לספר?
"כמו אנשים רבים, גם לי יצא להכיר לפני כן חולי סרטן וידעתי שתמיד מתייחסים אליהם כמסכנים. לא רציתי שאף אחד יחשוב עליי בצורה כזאת. בנוסף, אני מודה שאפילו אני, כשהייתי שומעת שאצל מישהו גילו סרטן, הייתי חושבת שהוא הולך למות. לא רציתי את האנרגיה הזו סביבי".
ולמה לא להתחיל בטיפול קונבנציונלי?
"בעיקר כי זו האמונה שלי. הרי רפואה טבעית זה מה שאני מטיפה לו כל חיי. הרגשתי שמבחינת היושרה שלי, אני חייבת להוכיח, לפחות לעצמי, שזה אכן אפשרי. מה גם שידעתי היטב מהי כימותרפיה. שהיא לא הורגת רק את התאים הסרטניים, אלא את כל התאים בגוף כולל את הטובים. ואני הרגשתי חלשה גם ככה. התחושה הפנימית שלי אמרה שקודם כל אני צריכה לחזק לפחות את מערכת החיסון שלי בדרכים טבעיות".
אלטרנטיבי: דיאטה, ספורט, תוספי תזונה
בשלב ראשון עשתה רידמן (70) תחקיר מקיף, קראה כל מה שהיה על סרטן: על רופאים שטיפלו בסרטן בדרכים טבעיות, על חולים שריפאו את עצמם. "קראתי למשל את הספר Cancer: Step Outside the Box, מאת טיי בולינגר, אמריקאי שרבים מבני משפחתו מתו מהמחלה, ובחר להקדיש את חייו לחיפוש אחר טיפולים אלטרנטיביים", היא אומרת. "הספר לא רק מספק מידע, אלא גם מעצים את החולה שמרגיש שיש לו שליטה ושהוא לא קורבן. קראתי על אוטו היינריך ורבורג, רופא גרמני שזכה בפרס נובל לגילוי הגורם לסרטן אחרי שמצא שתאים ממאירים משגשגים בסביבה דלת חמצן. למדתי עד כמה חשוב שרמת ה־PH שלנו בגוף תהיה מאוזנת, שאם יש יותר מדי חומציות בגוף, אז הוא חשוף יותר למחלות. למדתי איך תאים סרטניים ניזונים וגדלים מסוכר. וגם למדתי על כל השיטות, המכשירים, הוויטמינים והתזונה שיכולים לעזור בריפוי. אחר כך בניתי לעצמי תוכנית טיפולים מסודרת. במשך שנה זה היה הפוקוס שלי. לא נפגשתי עם חברים ולעבודה הייתי מגיעה באיחור בטענה שאמא שלי לא מרגישה טוב ושאני צריכה לטפל בה. אבל עדיין, לא פספסתי אפילו יום עבודה אחד".
מה כללה תוכנית הטיפולים שלך?
"דבר ראשון עשיתי שינוי מאסיבי בתזונה. אוכל תמיד היווה עבורי מקור של נחמה והייתי אוכלת מאוד לא בריא. הייתי מכורה לפיצה, לפופקורן, לתפוצ'יפס".
דווקא את, נשיאת בית הספר שבו מטיפים לתזונה בריאה?
"ידעתי מה צריך לאכול, אבל לא יישמתי. גם לא עשיתי כושר גופני ושקלתי לפחות 15 קילו יותר ממשקלי היום. במסגרת התחקיר שלי גיליתי שהרבה אנשים ריפאו את עצמם כשעברו לרואו פוד, דיאטה המבוססת על מזון צמחי שאינו מבושל. אז נרשמתי לסדנה בת שלושה שבועות בפלורידה שעוזרת בגמילה מאוכל לא בריא ומבוססת רק על הדיאטה הזו. כשחזרתי לארץ המשכתי באותה מתכונת: חייתי בעיקר על סלטים, לפעמים מרקים בריאים, והסוכר היחיד שהכנסתי לגוף היה מחצי תפוח ירוק או מפירות יער. בנוסף קראתי מחקרים שלפיהם הסרטן נגרם ממחסור בוויטמין B17 ושניתן לקבל אותו בין היתר מאכילת שקדים מרים. ארוחת הבוקר שלי כללה קוטג' מגבינת עזים עם תוספת של שתי כפיות זרעי פשתן טחונים ושקדים מרים - מתכון שאותו רקחה ד"ר ג'ואנה בודוויג, ביוכימאית גרמניה שהייתה מועמדת לפרס נובל על עבודתה בתחום הסרטן. כל דבר שאכלתי היה רק למען הריפוי. אם זה היה סביר בטעם, זה היה בונוס".
מה עוד?
"הבנתי כאמור שתאים סרטניים לא יכולים לשרוד בסביבה עשירה בחמצן. אז מצאתי רופא קנדי שמכר מכשירים ביתיים שמפיקים אוזון. בניגוד לחמצן שמורכב משתי מולקולות, האוזון מורכב מחמצן וממולקולה נוספת ודווח שהוא מחסל חיידקים ותאים סרטניים. רכשתי את המכשיר שבאמצעותו אפשר להחדיר לגוף את האוזון בצינורית. חשוב לי לציין שהיה לי ביטוח בריאות מאוד טוב. ברגע שאובחנתי כחולת סרטן, הביטוח העביר לי מיידית 300 אלף שקל לחשבון. זה מה שאפשר לי לטוס לסדנה בפלורידה או לקנות את המכשירים שהיו בעיניי נחוצים, ואני ממליצה לכולם להשקיע בביטוח כי לעולם אי־אפשר לדעת מה יהיה. חוץ מזה, התחלתי לעשות גם כושר גופני, בין היתר כי זיעה מסלקת רעלים מהגוף. קניתי מיני־טרמפולינה אחרי שקראתי ש־20 דקות קפיצה ביום שוות ערך לשעה ריצה וגם נרשמתי לחדר כושר".
קונבנציונלי: כימותרפיה והקרנות
במשך כל אותה שנה מאז שהתבשרה שהיא חולה, הלכה רידמן למעקב אצל אותו גסטרולוג. "אמרתי לו שהחלטתי לא לפנות לאונקולוג ושאני מנסה להירפא בדרכים טבעיות", היא מספרת. "בכל פעם שהייתי בביקור אצלו, זה נחווה עבורי כטראומה. הוא צחק עליי והבהיל אותי גם יחד. הוא אמר שהגידול יתפשט, שאם לא אלך לאונקולוג אני אמות. בכל פעם שהייתי יוצאת ממנו הייתי בוכה".
מה הוא ראה במעקב?
"הוא לא אמר שהגידול עבר. מצד שני, הוא גם לא אמר שהגידול גדל או התפשט. אני כשלעצמי הרגשתי לחלוטין שאני מבריאה. מעולם לא הרגשתי חזקה או שמחה יותר וגם הדימום פסק. ועדיין, בדיוק אחרי שנה, החלטתי ללכת לאונקולוג".
למה?
"כי כבר נמאס לי מהטיפולים וממשטר התזונה הנוקשה שכפיתי על עצמי מדי יום. ובעיקר כי כבר הרגשתי חזקה ונמרצת יותר מאי פעם. הרגשתי בריאה. ידעתי שהכימותרפיה כבר לא תמוטט אותי ושאם בכל זאת נשארו כמה תאים סרטניים, אז היא תחסל אותם סופית ובזה זה ייגמר".
וכך היה?
"בתקופה שבה חליתי, ל־99 אחוז מהחולים בסרטן פי הטבעת הומלץ לעבור דבר ראשון ניתוח להסרת חלק מהרקטום, כולל שריר האנוס. זה אומר שאותם אנשים, לאורך כל חייהם, נאלצו להסתובב עם שקית שמחוברת לגוף שאליה היו יוצאות היציאות. הרופאים לחצו עליי לעבור את הניתוח ואני כמובן נכנסתי להיסטריה. הייתי אז גרושה בת 58. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'איך אוכל להכיר ככה גבר?' למרות הלחץ, סירבתי בתוקף. בסוף עברתי רק סבב אחד של כימותרפיה וסבב אחד של הקרנות - וזה עבד. אחרי זה האונקולוג אמר לי: 'רק אדם אחד בשנה שורד את הסרטן הזה בלי לעבור את הניתוח. את היית האדם הזה השנה'".
איך את מרגישה היום?
"מצוין. מרגע שיצאתי מבית החולים לא הסתכלתי לאחור. ידעתי שהסרטן נעלם והיה לי ברור שכל עוד אמשיך לשמור על אורח חיים בריא, הוא גם לעולם לא יחזור. מאז אני גם חולה או מצטננת לעתים נדירות. אם זה קורה, זה חולף בתוך יום. התזונה שלי מאוד בריאה. היא ברובה צמחונית, ללא גלוטן וסוכרים. אני עושה יוגה, פילאטיס, רוכבת על אופניים, ולוקחת המון ויטמינים כמו ויטמין סי, ויטמין די, בי קומפלקס, כורכומין ועוד. בנוסף, אני דואגת לנפש ועושה מדי שבוע טיפולי הילינג, מסאז' ודיקור. אני מאמינה שחלק גדול מהאנשים שחולים בסרטן, הם אלה שסובלים מלחץ ומחוויות טראומטיות. למרות שהיה לי עסק של בריאות, זה עדיין היה עסק. הייתי בהרבה סטרס בכל מה שקשור לניהול שלו. מובן שגם עברתי המון קשיים וטלטלות רגשיות בחיי".
ניתוק מהאחים והאב
כשהיא מדברת על חוויות קשות וטלטלות רגשיות היא מדברת, בין היתר, על ילדות קשה. היא נולדה בפנסילבניה, ארצות הברית, לזוג ניצולי שואה שהיגרו לשם מסלובקיה. היא בת שנייה במשפחה וכעבור שנתיים וחצי נולד אחיה הצעיר. אמה הייתה עקרת בית, אישה חמה שטיפלה במסירות ובאהבה בילדיה. האב התעשר מעסקים של בתי אבות וכשרידמן הייתה בת 13 עזב את אמה ועבר לחיות עם המזכירה שלו. לדבריה, הוא לחץ על שלושת הילדים לעבור לגור איתו בביתו החדש. אחיה הסכימו, היא סירבה. "אבא שלי הבהיל אותנו", היא מספרת. "הוא אמר: 'אמא שלכם לא עובדת ואין לה כסף. איתה אתם תרעבו'. אהבתי אותו למרות כל הדברים שעשה, אבל לא ראיתי כל סיבה לעזוב את אמא. היא הייתה אישה טובה שלא עשתה כל רע".
רידמן בחרה להישאר עם אמה, והאב אסר על ילדיו להיות בקשר עם אחותם "הסוררת". היא ואמה (שאיבדה את כל קרובי משפחתה בשואה) נותרו לבד וכנערה נאלצה לעבוד בניקיון בתים ובהמשך כמלצרית, כדי לממן את לימודיה בקולג'.
תוך כדי לימודי התואר בפסיכולוגיה התוודעה ל"רולפינג", שיטת טיפול שלפיה רגשות מודחקים מאוחסנים בגוף ואם עובדים על נקודות מסוימות בגוף, הם יכולים להשתחרר. אחרי שעברה את הטיפול ויצאה ממנו מוקסמת, החליטה ללמוד את השיטה. אחת הדרישות המוקדמות ללימוד הייתה ללמוד מסאז' שוודי. "את צריכה קודם ללמוד לגעת באנשים ולהבין אם את בכלל מסוגלת לזה", מסבירה רידמן. "הרי לא כל אחד יכול להתמודד עם ריחות או לגעת בכפות רגליים של אנשים זרים. אז למדתי לעשות מסאז' ובזכות זה חיי השתנו".
השינוי המדובר התחולל בגיל 33. כמה שנים קודם לכן הספיקה להתגרש מאהוב נעוריה מהקולג', אחרי נישואים שהסתיימו ללא ילדים ("היינו צעירים מדי"). חברה טובה שלה, ישראלית לשעבר, סיפרה לה שהיא טסה לישראל לבקר את סבתה הגוססת והציעה לה להצטרף. "לא רק שלפני כן מעולם לא ביקרתי בישראל, אלא שהייתי אפילו אנטי־ישראל", היא מתוודה. "כמו צעירים רבים שסיימו אז קולג' בקליפורניה, חשבתי שישראל היא מדינה כוחנית. הייתי חברה של אותה בחורה 'למרות היותה ישראלית'. ברגע שנחתנו והרגליים שלי נגעו באדמת ישראל, התחלתי לבכות. התחושה שלי הייתה שהגעתי הביתה. בהמשך נדהמתי מהישראלים ועד כמה כולם היו אוהבים וחמימים כלפיי".
היא החליטה לעשות עלייה, חיה במרכז קליטה באשדוד והתפרנסה כמסאז'יסטית בבתי מלון סמוכים. כעבור שנה וחצי שכרה דירת חדר בתל־אביב ולקוחות שטיפלה בהם בבתי המלון המשיכו לבקש את שירותיה. יום אחד ביקשה אחת הלקוחות שתלמד אותה להיות מסאז'יסטית. "הייתה לי תעודת הוראה", היא אומרת, "אבל לא ראיתי לנכון ללמד רק אדם אחד. אמרתי לה שאעשה זאת רק אם היא תצליח לארגן קבוצה של מינימום שמונה אנשים. היא הצליחה".
עם סיום הלימודים, החברים בקבוצה ביקשו שתלמד אותם גם שיאצו ורפלקסולוגיה. היא אמנם הכירה את השיטות, אבל לא הייתה מוסמכת ללמד, לכן המליצה על מורה שהכירה, אבל החברים התעקשו שזה ייעשה באותה אווירה שבה לימדה אותם מסאז'. רידמן החליטה לשכור את שירותיו של אותו מורה, שלימד את הקבוצה בסלון דירתה הקטנה.
במהרה פשטה השמועה מפה לאוזן, והתארגנו עוד ועוד קבוצות לימוד. בשנת 1987 החליטה רידמן לשכור בניין בתל־אביב והעסיקה מורים נוספים. כך נולדה "מכללת רידמן", המכללה לרפואה משלימה הגדולה בישראל. נכון להיום, היא כבר מונה חמישה קמפוסים הפזורים ברחבי הארץ, ותחומי הלימוד בה רבים ומגוונים (רפואה סינית, שיאצו, נטורופתיה,
רפלקסולוגיה, NLP, מסאז' ועוד). "המכללה שלנו מאוד ייחודית", אומרת רידמן בגאווה. "ב־1997, כשרציתי לשלב במכללה רפואה סינית, נסעתי במיוחד לסין ונפגשתי שם עם אנשי הסגל הבכיר של האוניברסיטאות. הצלחתי ליצור שיתוף פעולה שלפיו התלמידים במכללה שלנו ילמדו בדיוק אותה תוכנית לימוד שמלמדים בסין.
"התואר הכי גבוה לרפואה סינית בעולם הוא מסין. הבעיה היא שמקבלים אותו רק באוניברסיטאות הסיניות שהן כולן ממשלתיות. לכן עד עכשיו, מי שרצה להשיג תואר כזה, היה צריך לחיות חמש שנים בסין וללמוד בשפה הסינית. הודות לשיתוף הפעולה הוותיק שלנו עם סין, הגענו באוקטובר האחרון להסכם שסטודנט יוכל לזכות בתואר הסיני הנחשק, בכך שילמד ארבע שנים ראשונות במכללה בישראל בעברית, ואת השנה האחרונה יעשה בסין בשפה האנגלית, ובנוסף הוא יקבל מלגה מהממשלה הסינית עבור שנת הלימודים האחרונה (התואר אינו מוכר על ידי המל"ג – המועצה להשכלה גבוהה)".
המכללה הגדולה בארץ
בגיל 38 התאהבה רידמן בגבר ישראלי שפגשה בסמינר להתפתחות אישית. הם התחתנו אבל לא הביאו ילדים לעולם, "בגלל שהוא לא רצה", היא אומרת. "היו לו כבר שלושה ילדים מנישואים קודמים והוא אמר שאם אני רוצה להתחתן, אז זה בתנאי שלא נביא יחד ילד לעולם. הסכמתי כי אהבתי אותו ומאוד רציתי להתחתן. הייתי לבד בארץ, לא הייתה לי משפחה. אז זה היה משהו שהייתי מוכנה לוותר עליו בשביל לא להיות לבד".
שמונה שנים אחר כך הם התגרשו. "אני בוחרת לקבל את הדברים כפי שהם", היא אומרת היום כשאני שואלת אותה אם היא מתחרטת על כך שהסכימה לוותר על האמהוּת. "אני מבינה שאלה הם החיים שלי ושלא יעזור להצטער על החלטות העבר".
הגירושים אינם האכזבה היחידה שחוותה. בגיל 54 החליטה רידמן להביא את אמה לישראל כדי שתוכל להיות לצדה. שנתיים לאחר מכן גילתה שאביה, שעמו לא הייתה בקשר כל השנים, הלך לעולמו. היא חשבה שזו הזדמנות להתאחד מחדש עם אחיה. "התקשרתי לאחותי שהייתה בשוק", נזכרת רידמן. "אמרתי לה: 'אולי עכשיו נוכל כולנו להתאחד כמשפחה, תוכלו לבקר את אמא?' הם לא ראו את אמא שלי למעלה מ־40 שנה ואמא הייתה שבורת לב. היא לא רק נעזבה על ידי בעלה. לפני כן איבדה את כל בני משפחתה להיטלר, ואחרי זה גם איבדה את ילדיה. אחותי אמרה שהיא רוצה לדבר על זה עם אחי ושאתקשר שוב בעוד כמה ימים. כשהתקשרתי אחותי אמרה: 'דיברנו והחלטנו שאנחנו לא מעוניינים. אנחנו מעדיפים להשאיר את הדברים כפי שהם. אנחנו לא רוצים לפתוח תיבת פנדורה'".
בפסח האחרון נפטרה אמה של רידמן. "היא מתה ביום הולדתה ה־98", היא אומרת ופורצת בבכי. "אומרים שמי שהולך לעולמו ביום הולדתו הוא צדיק, ואמא שלי בהחלט הייתה צדיקה. למרות כל מה שקרה, היא מעולם לא שמרה טינה לאחיי. היה לי מאוד חשוב לחדש את הקשר איתם כי זו הייתה משאלתה האחרונה: לראות את ילדיה לפני מותה. עכשיו כבר לא אנסה עוד". שנתיים אחרי האכזבה הקשה מאחיה, התבשרה על מחלת הסרטן.
זו הפעם הראשונה שאת חושפת שהיית חולה. למה בעצם?
"הסיבה העיקרית היא שעל פי הרפואה הקונבנציונלית אומרים שלא באמת נרפאת אלא אם עברו חמש שנים והסרטן לא חזר. ואז, אחרי שחלפו חמש שנים, זה כבר לא היה רלוונטי. הייתי במקום אחר בחיי והרגשתי נהדר".
האם שקלת לפתוח קורס במכללה לריפוי סרטן בעזרת רפואה אלטרנטיבית?
"לא הייתי עושה דבר כזה. הדרך הזו התאימה לאמונה הפרטית שלי, אבל לא למכללה. אני גם לא אמליץ לאף אחד לוותר בהתחלה על כימותרפיה כפי שעשיתי. זו עצה רפואית שאני לחלוטין לא יכולה לתת. אני לא רופאה ואני חושבת שכל אחד צריך ללכת רק לפי האני מאמין שלו".
