האם המכתבים במדור הוותיק והאהוב של "לאשה" "המכתב שלא נכתב" אמיתיים? כן! פנינו לכמה מכותבי המכתבים בשנים האחרונות, והצענו להם להיחשף. הנה הפנים שמאחורי מילים המרגשות.
מיכאל מלכה (55), מדריך טיולים מכפר־תבור, נשוי ואב לארבעה:
"הכל התחיל בטיול שהדרכתי. מישהי סיפרה שזו הפעם הראשונה שהיא מטיילת זה 20 שנה, כי במשך שנים עברה טיפולי דיאליזה, ובזכות תרומת כליה היא סוף־סוף אדם חופשי. התרגשתי מזה והתחלתי להתעמק בנושא. חשבתי שאי שם במדינה יש מישהו במצב קטסטרופלי שמחכה לי; חשבתי שאם אעשה את זה, אותו אדם יחזור לחיים תקינים, לשפיות, ויחד איתו כל המשפחה שלו תחזור לשפיות.
"כתבתי בגוגל 'תרומת כליה', הגעתי לאתר של ארגון 'מתנת חיים' ופניתי אליהם. לא אמרתי כלום לאשתי. אמרתי לעצמי: נתחיל, נראה אם זה רלוונטי. ידעתי שאם אספר על זה, יהיה מי שינסה למנוע את זה ממני, מסיבות ברורות: מה יהיה אם אחד הילדים שלך יזדקק לכליה שלך? מה יהיה אם יקרה משהו לכליה שלך?
"קראתי על הנושא, עברתי בדיקות רפואיות וגם שלחו אותי לפסיכולוגית, שרצתה לוודא שאין לי מניעים נסתרים, כמו כסף. שאלו אותי: אתה לא חושב על המשפחה שלך? עניתי: 'יש בארץ 1,000 חולי כליה שמחכים להשתלה. איזה מזל שאני ומשפחתי בצד הבריא'.
"התהליך ארך כמעט שנה וחצי וכלל הרבה בדיקות. לא פחדתי מהכאב, אלא מכישלון, כי בכל פרוצדורה רפואית יש סיכון. כשהודיעו לי שיש התאמה מוחלטת לבחורה בת 18 זומנתי לוועדה של משרד הבריאות, שבה ניסו להבין מה מביא אדם רציונלי להוציא איבר מגופו. שוב אמרו לי: 'בטח שילמו לך!'
"אחרי שהתרומה שלי אושרה בוועדה, סיפרתי על כך לראשונה לאשתי. אנחנו יחד 35 שנה והיא יודעת שאם אני מחליט על משהו, אני עושה אותו. לאחר תדהמה ראשונית היא חיבקה אותי ואמרה: 'הספקתי להכיר אותך, לשכנע אותך אחרת אי־אפשר. לא נוֹתר לי אלא לאחל הצלחה ולהתפלל שזה יעבור בשלום'. אסרתי עליה בתוקף לספר על כך לאיש".
ספר על הניתוח.
"לפני כשנה טיילתי עם אשתי באירופה, כי אמרו לי שאין סיכוי לניתוח ביולי־אוגוסט. ואז, בפסגת המון בלאן, קיבלתי הודעה ממתאמת ההשתלות, שביקשה שאחזור ארצה בדחיפות. למרבה המזל כבר היינו לקראת סיום הטיול. הניתוח נקבע ליומיים לאחר שובנו ארצה".
למה החלטת לכתוב את המכתב עוד לפני התרומה?
"חשבתי שהבחורה שעומדת לקבל ממני כליה בטח שואלת: בן כמה התורם? הוא אדם טוב? הוא אבא? הוא יהודי? הוצאתי מהלב את כל השאלות שלדעתי היא הייתה אמורה לשאול".
איך היה המפגש עם הנתרמת?
"מורכב. היא הייתה מבולבלת: מי האדם הזה? איך להתמודד עם זה? אמה של הבחורה הקריאה לי מכתב ואחר כך הבחורה עצמה הקריאה לי מכתב מרגש. היה שם משפט שלא אשכח: 'בשביל כל העולם אתה סתם אדם, אבל בשביל אדם אחד, אתה כל העולם'. הן נתנו לי בלונים ומתנות, שסירבתי לקבל, מלבד תיק טיולים, שאני מטייל איתו עד היום. למחרת כבר ברחתי מבית החולים, היה לי קשה עם האנשים שמהללים אותי. כל המחמאות האלה, אני לא סובל את זה. כשחזרתי הביתה, התחילו טלפונים מהמשפחת הנתרמת. זה הביך אותי. כששלחו לי שוברים למלונות פאר, החזרתי".
אמה של הנתרמת, שבחרה לא להיחשף, מוסיפה: "מיכאל הוא מלאך שנשלח אלינו משמיים. אני מכירה לו תודה לעד ומאחלת לו ולמשפחתו שנה טובה וחיים מאושרים".
למה הסכמת להיחשף עכשיו?
"המגזר החילוני לא מהסס לשלוח את ילדיו ליחידות הכי קרביות, לתרום דם ולתת מעצמו כמעט בכל דרך אפשרית - עד תרומת כליה. במפגש תורמים שארגן 'מתנת חיים', גיליתי שאני החילוני היחיד. חשבו מה היה קורה לוּ הייתם בצד החולה. אני מבטיח לכם שהתרומה תשפר את חייכם בזכות סיפוק עצום שתחוו כל ימי חייכם".
בחזרה לפרויקט "המכתב שלא נכתב"
