אמרו להן ש"הכל בראש", העליבו אותן וזלזלו בסבל שלהן. רק אחרי שנים אובחנה מחלתן. 3 נשים נזכרות ברופאים שצריכים לבקש מהן סליחה.
רופאת המשפחה אמרה: "את חולת נפש, אל תבואי לפה יותר"
האבחנה: פיברומיאלגיה
רינת מִשָאֶל (38), נשואה ואם לשניים, עובדת בעבודות מזדמנות ומנהלת גמ"חים מירושלים
לפני 12 שנה ילדה את בתה בלידה ארוכה וטראומטית. כשהתחננה לרופא שתפר אותה שיפסיק כי היא זקוקה לחומר מרדים ונורא כואב לה, הוא דאג, לדבריה, שיחזיקו לה את הידיים והרגליים כדי שיוכל להמשיך לתפור. ההחלמה הייתה קשה.
זמן קצר לאחר הלידה החלה לסבול מכאבים מעל החזה. "התחלתי לדמיין שיש לי סרטן שד", היא אומרת, "בבדיקות לא מצאו כלום. בהמשך החלו כאבים נוספים. לא הצלחתי לקפל את האצבעות, הרגשתי שהידיים בוגדות בי, הברכיים לא התקפלו כשירדתי במדרגות, בלילות, חצי גוף היה נרדם, משתתק. העצמות כאבו לי. הרגשתי שהגוף שלי נאכל מבפנים. התחילו לי חרדות: מה יש לי? בכיתי לבעלי שעות".
רינת הלכה מדי שבוע לרופאת המשפחה בקופת החולים, והתלוננה על כאבים שלא מרפים. כל הבדיקות שעשתה יצאו תקינות. "אחרי שנה שבאתי אליה כל שבוע, יום אחד היא התפרצה עליי: 'את חולה? שבי בבית, לא לצאת! אנשים חולים יושבים בבית! לא באים לקופת חולים כל שתי דקות. את חולת נפש, אל תבואי לפה יותר'".
היא הופנתה למרפאת בריאות הנפש והעובדת הסוציאלית במרפאה קבעה שהיא סובלת מפחד ממחלות והמליצה על טיפול התנהגותי CBT, שלא סייע.
בהיריון השני, שהסתיים בלידה קיסרית, הכאבים רק התגברו. "לא הצלחתי לעשות דברים בסיסיים, כמו לשטוף את הבית. זה היה עינוי סיני - הייתי עושה מיליון עצירות ושוטפת בלטה־בלטה. הייתי חוזרת הביתה מהליכה קצרה ומרגישה שאני מוכרחה לשכב. המשכתי ללכת לרופאים ושוב אמרו שאין לי כלום. מרוב שאמרו לי שמשהו בראש שלי לא בסדר, התחלתי להאמין לזה".
לפני ארבע שנים היא הגיעה לרופאת משפחה חדשה ואז הגיעה הישועה. האבחנה: פיברומיאלגיה. "התחלתי לקרוא על המחלה וכל מה שהיה כתוב שם כאילו נכתב עליי. הבנתי שזה מה שיש לי ושמחתי שסוף־סוף יש לזה שם", היא אומרת.
הרופאה הציעה טיפול תרופתי נגד דיכאון שמסייע לשיכוך הכאבים. "אבל לא רציתי להכניס תרופות לגוף שלי, אז החלטתי לעשות מהפך", היא אומרת. "הלכתי ללמוד משחק, התחלתי לעשות ספורט והקמתי עם המשפחה שלי גמ"חים שעוזרים לנזקקים. מאז שאני עוסקת במשהו שאני אוהבת, אני פחות שמה לב לכאבים".
איזה רופא הכי צריך לבקש ממך סליחה?
"רופאת המשפחה שגירשה אותי מקופת החולים, שלא הפגינה אפילו טיפת אמפתיה".
הגינקולוגית אמרה:"כואב לך כי את לא מקיימת מספיק יחסי מין"
האבחנה: אנדומטריוזיס
יסמין הללו־זוהר (38), נשואה ואמא לילדה בת שנה מרחובות
"בגיל 12 התחלתי לסבול מכאבי בטן. כל הרופאים שהלכתי אליהם קבעו שהסיבה לכאבים היא לחץ נפשי שאופייני לגיל ההתבגרות. בגיל 14, חודשים ספורים לאחר שקיבלתי לראשונה מחזור, החלו התכווצויות איומות. כל מחזור שיבש לי את החיים. הייתי משותקת במשך שלושה ימים, בקושי הצלחתי לגרור את עצמי לבית הספר והגעתי למצב של עשרה כדורים ביום. כיוון שגם אמא שלי סבלה מאותם כאבים, חשבנו שככה זה אצלנו במשפחה.
"כשהגעתי לגינקולוגית ואמרתי לה שאני מרגישה כאילו פיל דורס לי את הבטן, היא ענתה: 'ככה זה מחזור, כולן סובלות, קחי כדור ותלמדי להתמודד עם זה'. גינקולוגית אחרת שאלה: 'למה את פה? מה את חושבת, שאני לא סובלת מכאבי מחזור, שאני לא מגיעה לעבודה בגלל מחזור?' לא הצלחתי להסביר לאף רופאה שאצלי זה חמור יותר מאשר אצל אחרות, ומי אני, פישרית בחטיבת הביניים, שאגיד משהו לרופאים! בשלב מסוים התחלתי להאמין להם שאני לא בסדר".
מתי הייתה ההיתקלות הכי טראומטית עם רופאה?
"הייתי בת 28, במשמרת לילה בעבודה, והרגשתי כאב בטן פתאומי. כמו מכה קטנה בבטן. מצאתי את עצמי על הברכיים. פיניתי את עצמי למיון. אמרתי לגינקולוגית שבדקה אותי שאני עדיין בתולה. היא בדקה אותי והכאיבה לי כל כך, שהרבצתי שם צרחה שהקפיצה את כל חדר ההמתנה. היא עצרה את הבדיקה ואמרה משפט שאני לא מסוגלת לסלוח עליו: 'כואב לך כל כך כי את לא מקיימת מספיק יחסי מין'. הייתי בהלם מוחלט. הרי אמרתי לך לפני כמה דקות שאני בתולה. מה הייתי אמורה לעשות עם המשפט הזה? לא עניתי לה, מה יכולתי להגיד לה? אני לא רופאה. אולי היא צודקת? שתקתי ודידיתי החוצה. בדיעבד, אני יודעת שהאירוע הזה היה ציסטה שהתפוצצה"
.
כשקיימה לראשונה יחסי מין סבלה מכאבים עזים - והפסיקה. כשהייתה בת 31 חוותה אירוע נוסף של ציסטה שהתפוצצה בזמן שהתקלחה. "הרגשתי כאילו חרב ננעצת בצדה הימני של בטני", היא נזכרת, "כמעט התעלפתי. גררתי את עצמי מהאמבטיה לטלפון. צלצלתי למד"א וביקשתי שישלחו בדחיפות אמבולנס. במיון בכיתי וצרחתי ולא נתתי לרופא להתקרב אליי לבטן".
אחרי שקיבלה משככי כאבים חזקים, החלו הבדיקות. "הגעתי למיון נשים, אשפזו אותי ולמחרת הודיעו שיש לי אנדומטריוזיס. הסבירו לי במה מדובר ולראשונה הבנתי למה אני סובלת מכאבי מחזור חזקים במיוחד. התברר שציסטה שהייתה בשחלה הימנית התפוצצה - ובשחלה השמאלית יש ציסטה מאוד גדולה, שהיה צריך להוציא בניתוח. באותו ניתוח עשו גם סדר פסח: כל האיברים הפנימיים שלי היו דבוקים, בגלל רירית הרחם שצמחה מחוץ לרחם. שחלות, חצוצרות, רחם – הכל היה דבוק. הם ניקו את כל ההידבקויות".
מאז נטלה ברציפות גלולות כדי לא לקבל מחזור ואכן הוקל לה. לפני שלוש שנים וחצי, כשרצתה להיכנס להריון, הפסיקה ליטול גלולות. הכאבים חזרו אך בעוצמה פחותה".
על מי את הכי כועסת?
"על מערכת הבריאות כולה, על היחס המקטין, הפטרוני והמשפיל כלפי נשים. יש רופאים טובים, אבל אלו שלא, יכולים להחריב חיים של חולה ולדון אותה לשנות סבל וחוסר אמון בעצמה ובגופה. אני כועסת על הרופאים שלא האמינו לי ועל המערכת הרפואית שאִבחנה את האנדומטריוזיס שלי כל כך מאוחר".
הנוירולוגית אמרה: "זה הכל בראש שלך"
האבחנה: וויפלאש (צליפת שוט)
רינת פליטמן־מרגלית (39), נשואה ואם לשניים, בעלת קייטרינג ומנהלת צהרון, מקריית־עקרון
כשהייתה בת 25 עברה רינת פליטמן־מרגלית תאונת דרכים. היא עמדה ברמזור אדום, מישהו נסע במהירות ובמקום לבלום, נתן יותר גז ונכנס בה מאחור. היא הגיעה לבית החולים עם כאבי גב וצוואר ולחצים באוזניים. בצילום התברר שיש לה שתי חוליות מחוברות בעמוד השדרה, מה שהחמיר את כאביה. בהמשך סבלה גם מנימול בידיים, צפצופים באוזניים וסחרחורות קשות. תחילה ניסתה ליטול משככי כאבים, אבל בהמשך הבינה שהם ממכרים והפסיקה.
אורתופדים ונוירולוגים שפנתה אליהם המליצו על פיזיותרפיה ודיקור, אף אחד מהם לדבריה לא הזכיר במשך שנה שלמה את המושג "וויפלאש" (צליפת שוט), שבו נגרמת חבלה כתוצאה מתאונה שבה מופעלים כוחות של האצה והאטה פתאומיים הגורמים למתיחה. השפעת כוחות אלו עשויה לגרום חבלת צוואר בדרגות חומרה שונות - מחבלה קלה וללא סימנים מיוחדים מעבר לכאב, ועד לפגיעה נוירולוגית משמעותית.
"רק אחרי חודשים רבים של סבל אמר לי הפיזיותרפיסט: 'תקשיבי, יש לך פגיעה של וויפלאש, זה לא יעבור'. קראתי ולמדתי על הנושא והבנתי שזה המצב". אומרת פליטמן־מרגלית. "הופניתי לנוירולוגית שמתמחה בתחום. הגעתי מאוד מתוסכלת, בוכה, עצבנית, כי אף אחד לא הצליח לטפל בי. נכנסתי אליה עם כל ההיסטוריה הרפואית שלי, סיפרתי לה על כל הטיפולים שעברתי והיא אמרה: 'אני חושבת שאת צריכה לשקול טיפול אחר, זה הכל בראש שלך'. אמרתי לה: 'את רצינית? את אומרת לי שאני מדמיינת?' היא עשתה לי פרצוף עקום כזה, מזלזל, ואמרה: 'סיימנו, את צריכה עוד משהו?' צעקתי: 'את אמיתית? אני עומדת פה מולך, בוכה וכואבת, ואת אומרת לי שהכל בראש שלי?' אחרי כמה דקות הבנתי שהיא מתעלמת ממני. יצאתי מהחדר שלה, התיישבתי בחוץ ובכיתי".
בהמשך פנתה למרפאת כאב ומשם שוב לפיזיותרפיה. "כשראו שם שאני לא מפסיקה לבכות מכאבים, שלחו אותי לפסיכולוגית כדי שתעזור לי להתמודד", היא נזכרת, "זו הפנתה אותי לקבוצת תמיכה, שלא התקיימה. עד היום אני סובלת מכאבים. זו פגיעה שאי־אפשר לראות או להוכיח, כי לא רואים את זה בצילומים".
על מי את הכי כועסת?
"על כל הרופאים האנטיפתיים עם אפס ביחסי אנוש. בכל הנוגע לוויפלאש, הרופאים מאוד סקפטיים, כי מבחינתם כולם מנסים לעבוד עליהם. כל כך הרבה אנשים מנסים לתבוע את חברות הביטוח על הפגיעה הכי קטנה, אז כשמגיע אדם כמוני, שסובל באמת, הוא סופג את אי־האמון של המערכת הרפואית".
