זו הייתה אמורה להיות חופשה מהסרטים: חולות זהובים, ים כחול, שלווה ותחושת שחרור. קבוצת חברים, שכללה כמה משפחות של אנשי אקדמיה ירושלמים, נסעה לסיני בחול המועד סוכות לפני 34 שנים. 12 שנים אחרי תום מלחמת יום הכיפורים, שמונה שנים לאחר בואו של הנשיא אנוואר סאדאת לירושלים והסכם השלום עם מצרים, לא הייתה להם, כמו גם לאלפי הישראלים שגדשו את סיני, סיבה לחוש סכנה כלשהי.
ואז, בשעת בין ערביים של 5 באוקטובר 1985, כשהתמקמו בראס בורקה, בין טאבה לנואיבה, החל מרחץ הדמים, שנחרת בזיכרון הישראלי כ"טבח ראס בורקה". שוטר משמר הגבול המצרי, סולימאן חאטר, שדקות ספורות קודם לכן בירכו אותו ואת חבריו לשלום, החל פתאום לירות לעבר 12 מאנשי הקבוצה שהיו על הדיונה. שבעה מהם נהרגו, שלושה מבוגרים וארבעה ילדים: השופט חמן שלח, אשתו אילנה ובתם צליל (12), כוכבת תוכנית הטלוויזיה "שיישאר בינינו"; אניטה גריפל, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים; דינה ברי (עשר); עופרי טוראל (12), שאביה נהרג במלחמת יום הכיפורים בחווה הסינית ואמיר באום (עשר).
טלי גינסבורג, בתה של אניטה גריפל ז"ל, הייתה אז חודש לפני יום הולדתה השישי, ואמה גוננה עליה בגופה. "הזיכרון שלי מעורבב לגמרי, בין קטעים שאני זוכרת מאז ובין דברים שקראתי במשך השנים", היא מנסה לשחזר. "היינו על החוף, בנינו שולחן חול לארוחת הערב ואז מישהו מהילדים אמר: 'בואו נעלה לדיונה הגדולה'. היינו חבורה של שבעה־שמונה ילדים וכמה הורים. אני הייתי הקטנה שבהם, ולכן, כנראה, נשארתי עם אמא קצת מאחור. חלק מהילדים כבר התחילו להתגלגל למטה, לצד השני, ופתאום שמענו יריות".
ואז?
"אמא שלי קפצה, נשכבה עליי והצילה אותי. פשוט שכבתי שם, מתחתיה. אני זוכרת את חום גופה, את החום של החול והפחד הנורא. כעבור זמן שאני לא יודעת להגדיר, דקות ארוכות מאוד, השתרר שקט. שמעתי צעקות, יצאתי מתחתיה והתיישבתי. היא שכבה על הפנים. אני לא זוכרת אם ניסיתי לדבר איתה.
"התמונה שצרובה לי בזיכרון היא שאני יושבת בישיבה מזרחית, ממש לפניה, צמודה אליה, בזמן שמישהו מהאבות עמד מאחורי הדיונה, מוסתר, ודיבר בצעקות עם חייל מצרי. אני ישבתי עם הגב לאמא והייתי בהלם. אחרי זה יש לי בלק אאוט טוטאלי".
בבית החולים התברר שטלי לא נפגעה, לבד משריטה קלה. השעות שאחר כך אינן זכורות לה. "אני לא זוכרת אם שאלתי על אמא. ידעתי שהיא מתה, כמו שילדים יודעים. ובכל זאת, עד שאבא חזר מארצות־הברית קיוויתי שהיא בבית חולים".
אניטה גריפל לא הייתה אמה הביולוגית. טלי גינסברג, היום בת 39, מתגוררת בירושלים, נשואה ואם לארבעה, אומצה על ידי אניטה ואנדרו גריפל כשהייתה תינוקת. "אבא שלי, יליד ארצות־הברית, עשה עלייה, ואמא, ילידת קנדה, שהייתה סייפת חובבת ברמה גבוהה וסטודנטית לסוציולוגיה, באה לבקר כאן את אחותה. הם נפגשו דרך חבר משותף, התאהבו והתחתנו ב־1969. ואז הם חזרו לארצות־הברית, היא עשתה מאסטר וכשסיימה חזרו לירושלים".
במה הם עסקו?
"אבא עבד כעורך דין, אמא הייתה דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, חקרה זכויות נשים במקומות עבודה ומאוד אהבה את העבודה ואת החברים באוניברסיטה. הם לא הצליחו להגדיל את המשפחה ואחרי עשור בלי ילדים אימצו אותי. נולדתי בדצמבר 1979 והייתי בת שבועיים כשנפגשתי עם ההורים שלי".
"חמש שנים עם אמא נתנו לי חוסן"
מאז ומתמיד ידעה שהיא מאומצת. "זה מעולם לא היה סוד. ביום הולדתי הראשון הוריי עשו מסיבה ענקית לכבודי. עד היום יש לי ספר באנגלית, 'למה אימצו אותי', שהם קראו לי ממנו כשהייתי ממש פעוטה. לפני שנה, ביום המשפחה, הראיתי את הספר לתלמידי כיתה ב' של בתי, גילי. וסיפרתי להם שאני מאומצת".
מה את זוכרת מהשנים הראשונות לחייך?
"חמש השנים הראשונות היו מאוד מאושרות. הייתי ילדה אהובה מאוד, השנים עם אמא שלי נתנו לי המון חוסן. זה התחיל להיות משמעותי יותר כשהוריי נפרדו. הייתי אז בת ארבע. ישבנו, אבא ואני, על הספה, כשהוא אמר לי שהוא נוסע לארצות־הברית, והדגיש שהוא אוהב אותי, שיבוא לבקר אותי ואני אותו. אני בכיתי והוא בכה, וזהו. נשארנו אמא ואני. גרנו בשכונת רמת אשכול בירושלים והיו לנו המון חברים קרובים כמו משפחה, וגם המשפחה של אבא שגרה בארץ. אמא הייתה אישה רגועה ומרגיעה, עדינה, אבל עם עמוד שדרה חזק והרבה כוחות, מאוזנת מאוד. הייתי מוקפת באהבה, אבל היו לי געגועים עזים לאבא שלי, שגם כשלא היה איתנו, הוא נשאר חלק גדול מהחיים שלי".
שמרתם על קשר?
"היו בינינו מכתבים, הוא ביקר בארץ, ולא הרגשתי מעולם שהפרידה שלהם גרמה לו לעזוב אותי. אני בתו היחידה עד היום. בחמש השנים האחרונות, מאז שחזר לארץ, הוא גר בדירה מולנו בירושלים".
אחרי ששוחררה מבית החולים, הובאה טלי לדירה שבה התגוררה עם אמה. "היו שם המון חברים ושכנים, וכשפקחתי עיניים בבוקר, אבא שלי כבר היה איתי. בתוך שבועיים ארזנו ונסענו לארצות־הברית. אני זוכרת תמונה דומה לזו שבה סיפר לי על הפרידה שלהם. ישבנו על הספה, שאלתי אותו מתי אמא תחזור מבית החולים, והוא הסביר לי שאמא לא תחזור. זה היה אימות למה שידעתי בעצם בתוכי", היא עוצרת, חנוקה מדמעות, "אבל הבנתי שהחיים מעכשיו יהיו בלעדיה".
"אבא גידל אותי לבד"
בתחילה התגוררו ברוקוול, מרילנד. טלי, שהתחילה בארץ כיתה א', נכנסה לכיתה מקבילה בבית ספר יהודי, אבל התקשתה להשתלב. "פחדתי להסתובב לבד, פחדתי מרעשים, ממים, מאש. לא היו לי חברים. כשסיימתי כיתה א' אמרתי לאבא שלי שאני לא רוצה להיות בבית ספר יהודי ולא רוצה לדבר עברית. התרחקתי מישראלים ומתרבות יהודית. הלכתי לבית ספר פרטי בוושינגטון די.סי ושם המחנכת בכיתה ב' הרעיפה עליי אהבה, נתנה לי מקום בלבה ועל ברכיה וממש שיקמה אותי", היא מחייכת ודומעת. "חזרתי להיות ילדה חברותית ושמחה, חזרתי לחיות".
בהמשך עברו האב ובתו לניו־יורק, שם סיימה את לימודיה התיכוניים. "אבא גידל אותי לבד והסתדרנו ממש טוב. היה לנו ערוץ תקשורת פתוח, וכשהיה צורך לדבר איתי על דברים שהוא לא ידע איך לדבר עליהם, התייעץ עם אמהות של ידידות וגם הביא לי את הספר 'הגוף שלי'. הוא נתן לי המון חופש, אבל היה נוכח בחיי, עודד אותי לדבר ולהתייעץ איתו".
שמרת על קשר עם ישראל?
"הקשר נשמר בביקורי משפחה, ובגיל 16־17 התקבלתי לתוכנית שבמסגרתה צעירים יהודים מגיעים לשישה שבועות של סיור חווייתי בארץ. בעקבותיה החלטתי בגיל 18 לבוא לשנה לישראל וללמוד עברית באולפן. זו הייתה שנה מאתגרת. למדתי עברית, גרתי בקיבוץ מעלה־החמישה והצטרפתי לתוכנית 'מרווה'. אחריה חזרתי לארצות־הברית ולמדתי שנה יחסים בינלאומיים, אבל הרגשתי שאני חייבת לחזור לישראל ולהתגייס. כנראה רציתי לקבל את הישראליות שלי בחזרה, ובדיעבד, אני חושבת, אולי רציתי להתקרב יותר לאמא שלי ולמצוא את מה שהשארתי מאחור".
עם ברכת הדרך מאביה, הגיעה טלי ארצה, התגייסה לנח"ל ושירתה כמד"סית.
פתיחת תיק האימוץ
זמן קצר לאחר השחרור מהצבא החליטה לחפש את אמה הביולוגית.
חשבת עליה במשך השנים שחלפו?
"כן, בהחלט. תהיתי מיהי ולמה מסרה אותי, אבל עד אז לא הרגשתי צורך לפגוש בה. כשהייתי בתהליך של הפיכתי לישראלית – אף שעד היום אני יותר אמריקאית בהרבה מובנים – הרגשתי שאני פנויה ורוצה לבחון את הנושא, לראות מה הם השורשים הגנטיים שלי ולגלות את עצמי יותר לעומק".
איך הגיב אביך?
"מאוד תמך, עודד אותי ועמד מאחוריי".
לאחר שהגישה למשרד הרווחה בקשה לפתוח את תיק האימוץ, הוזמנה לעובדת הסוציאלית שפתחה את התיק מול עיניה. "ישבתי מולה והיא הקריאה לי תיאור של האמא הביולוגית: חיננית, שיער בלונדיני, לא נשואה, בשנות ה־20 לחייה... תיאור נחמד, אבל הכי מרגש היה לגלות שיש לי אחות גדולה ממני בשנה וקצת".
היה כתוב למה נמסרת לאימוץ?
"לא, אבל מהגיל של אחותי יכולתי לנחש: להיות בגילה, ללא בן זוג, עם שתי תינוקות, בסוף שנות ה־70, זה מצב מאתגר, בלשון המעטה. מהתיאור הבנתי שנולדתי מאהבה חפוזה של אישה נורמטיבית ולא מכל הסצנות שדמיינתי לי. כשביקשתי לפגוש אותה, העובדת הסוציאלית אמרה שתבדוק איתה. הייתי מאוד במתח. התרגשתי לקראת הפגישה ודמיינתי אותה, אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל, כי היא לא רצתה לפגוש אותי. הייתי מאוכזבת אבל החלטתי לסגור את הפרק הזה".
"פתאום יש לי אחות!"
היא המשיכה בחייה. "למדתי יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ואז הכרתי את מיטש גינסבורג, שעלה מניו־יורק. כשאבא ביקש שאסיים את התואר בניו־יורק, מיטש בא איתי. אני למדתי ומיטש כתב בעיתון המקומי ברוד־איילנד ועבד ברדיו. עשרה ימים לאחר שסיימתי את התואר קיפלנו את הבסטה, חזרנו לארץ והתחתנו במבצר יחיעם. הייתי בת 24 ומיטש בן 30".
היום הם הורים לארבעה: שקד (בת 11), גילי (בת תשע), מתן (חמש) ורז (בן שנתיים). אחרי שהתמסדו, התחילה טלי ללמוד פיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה והם עברו להתגורר בקריית־טבעון.
בשנת 2005, כשהייתה בשנה הראשונה ללימודיה, הגיעה שיחת טלפון מפתיעה מהעובדת הסוציאלית במשרד הרווחה. "היא אמרה לי שאחותי יצרה איתה קשר ושאלה אם מתאים לי להיפגש איתה. וואו! הייתי כל כך מוכנה! חיכיתי וקיוויתי לשיחה הזאת וכשהגיעה זה נשמע לי נפלא. 24 שנים חייתי כבת יחידה, ופתאום יש לי אחות!"
הן נפגשו ימים מספר לאחר מכן, במשרדה של העובדת הסוציאלית. "היה מפגש מדהים", משחזרת טלי. "הגעתי מהצפון ודפקתי בדלת בלב פועם. כל כך קיוויתי שאני אוהב אותה ושהיא תאהב אותי. כשהדלת נפתחה, היא כבר הייתה שם, לבושה בדיוק בסגנון שלי ודומה לי מאוד. אותן עיניים כחולות גדולות ואותם אגודלים שטוחים. התחלנו בחיבוק ארוך ואחרי שנרגענו התיישבנו והתחלנו לדבר. השיחה זרמה והיה לנו כיף. ואז העובדת הסוציאלית הציעה שנמשיך בבית קפה, והיה לשתינו ברור שהקשר הזה יימשך".
והוא אכן נמשך?
"15 שנה, עד כה. אני מרגישה כלפיה כמו אחות לכל דבר ונשענת עליה כשיש דברים קשים שאני צריכה בהם תמיכה. אנחנו נפגשות ומדברות הרבה בטלפון. היא חלק בלתי נפרד מחיי".
מה היא סיפרה לך על חייה עם האמא שמסרה אותך?
"היא גדלה עם האמא שמסרה אותי לאימוץ ועם הבעל שהיא נישאה לו מאוחר יותר, והוא אביה לכל דבר. יש להם עוד בן. היא לא ידעה על קיומי, עד שלחברה של אמה הייתה פליטת פה, היא שאלה אותה מה עם הילדה שנמסרה לאימוץ. אני מעדיפה לא להיכנס לפרטים, כי זה הסיפור שלה. מה שחשוב זה שהיא החליטה למצוא אותי, התקשרה למשרד הרווחה והמזל הוא שפתחתי את תיק האימוץ זמן מה קודם לכן, מה שהקל את הדרך ליצור איתי קשר מהיר".
אחרי שפגשת את אחותך, ניסית שוב לפגוש את אמך?
"האמא הביולוגית ידעה על הקשר בינינו, אבל לא מיהרתי. לעומת זאת, יצרתי קשר עם הסבתא, אמה, ואחר כך האמא הזמינה אותי ואת מיטש לארוחת ערב עם כל המשפחה. זה לא היה סרט הוליוודי סכריני. בהמשך כן נפגשתי איתה לבד, והיו לנו עליות וירידות בקשר. אני מרגישה שאני צריכה אותה בחיי, אבל לא כאמא".
לא כעסת עליה?
"לא. למה לכעוס? היא עשתה החלטה וזה בסדר. אין לי מקום וזמן לשמור טינה ולסחוב כעסים. מישהי החליטה להוציא אותי לעולם ובדרך נס שרדתי את ראס בורקה, בזכות אמא שלי, שפשוט נתנה לי לחיות. וכשאני אומרת 'אמא שלי', אני מתכוונת תמיד לאניטה. חד־משמעית. זאת האמא שנתנה לי את הלב, את הזמן, ובסוף גם את החיים".
נסעת שוב לראס בורקה?
"אף פעם לא רציתי וגם כיום אני לא רוצה לנסוע לשם, אבל בסיני הייתי פעמיים".
טיול ארוך עם הילדים
לאחר שסיימה את לימודי הפיזיותרפיה, לפני כעשור, חזרו בני המשפחה מהצפון לירושלים. "אנחנו ממוגנטים לעיר הזאת", היא אומרת. מיטש הוא מתרגם ספרותי מעברית לאנגלית, וטלי פתחה קליניקה לבריאות האישה והיא מרצה לקבוצות של אמהות ותינוקות מטעם מחלקת הגיל הרך בעיריית ירושלים.
בבית הם מדברים בעיקר אנגלית. "הדבר המשמעותי ביותר בחיי הוא העובדה שיצרתי משפחה גדולה משלי, משפחה כמו שילדה קטנה בלי אחים ואחיות חולמת עליה", אומרת טלי.
הריאיון איתה מתקיים רגע לפני צאתם לטיול אופניים משפחתי של חצי שנה באירופה. "בירח הדבש עשינו מסע של חודשיים וחצי על אופניים בניו־זילנד, עכשיו אנחנו משחזרים את הטיול בתנאים קצת אחרים", היא צוחקת. "שנים אני חולמת על המסע הזה".
איך זה יתבצע בפועל?
"רז בן השנתיים יהיה בעגלה נגררת, כמו מלך. מתן בן החמש נוסע על אופניים שמתחברים לאופניים שלי מאחור, גילי בתה תשע ומיטש רוכבים יחד על אופני טן־דם ושקד, שהיא בת 11, רוכבת סולו על אופניים משלה. הכלב, טדי, שמאוד יקר לנו, קיבל בית חם. האוגרים הלכו לחברות של הבנות מבית הספר".
תחילת המסע בשווייץ ומשם ירכבו לאיטליה ולצרפת. "בתיקים שמורכבים על האופניים יש לנו אוהלים, ונישן גם ב־airbnb, בבתים מארחים ובקמפינג בחצרות".
מה עם הלימודים?
"הודענו לבית הספר וקיבלנו את ברכת הצוות לנסיעה. לקחנו ספרי חשבון ונלמד בדרך".
ומה עם הקליניקה שלך?
"חופשות הלידה הראו לי שאני יכולה לסגור אותה לתקופה. היא תיפתח בעוד שישה חודשים, אחרי שנחזור. אני פשוט מרגישה שהמסע הזה נחוץ לי לפני שהילדים גדלים, ו'זמן היחד' של המשפחה יהיה פחות זמין. אם יש לקח מהיתמות שלי, הוא שכל רגע חשוב ואת צריכה להיות עם מי שאת אוהבת כמה שאת יכולה. זה המניע העיקרי שלי. למיטש היה קשה יותר להתנתק מהעבודה ומהשגרה, אבל עובדה שזה קורה".
איזו אמא את?
"אמא מחבקת. אני צריכה להרגיש את הילדים כל הזמן. אני שמה להם גבולות, אבל יש בתוכם הרבה חופש. המטרה שלי היא לתת להם לגדול ולמצוא את עצמם ואת הביטחון שלהם ובמקביל להרגיש שאנחנו פה בשבילם".
מיטש, שקפץ הביתה במהלך המפגש, מבקש להוסיף: "לא הכרתי כמובן את אניטה, אמא של טלי, אבל קורה לא פעם שאני חש הכרת תודה על המעשה שעשתה. בכך שהצילה את חייה של טלי והגנה עליה בגופה, מעשה גבורה של ממש, היא אפשרה לי את החיים שיש לי כיום עם אשתי וילדיי".
וטלי מסכמת: "הפיגוע היה אסון, אבל אני לא מגדירה את עצמי לפי מה שקרה שם. אני מאוד גאה במה שבניתי מאז – הבית שלי, הילדים, העבודה, הזוגיות המקסימה והחיים בכלל".
