לאחרונה שבה נועם בלחסן (22) מארצות־הברית. היא הוזמנה לשני ערבי הגאלה השנתיים של ארגון ידידי צה"ל בארצות־הברית (FIDF), כדי לספר את סיפורה האישי למאות תורמים בבולטימור ובפילדלפיה, בניסיון לגייס תרומות למען חיילי צה"ל, פצועים ומשפחות שכולות.
"אחרי שנים שלא הייתי מסוגלת לשאת את התואר הזה", סיפרה לפני צאתה לארה"ב, "אעמוד על הבמה ואציג את עצמי כבתו של מפקד סיירת צנחנים, רס"ן איתן בלחסן ז"ל, שנפל לפני 20 שנה בלבנון. האבסורד הוא שמצד אחד אני טובה למדינה בכך שאספר את הסיפור שלי, אבל מצד שני אני בעצם כבר לא מוכרת כיתומת צה"ל. עברתי את גיל 21, ולכן אין לי יותר זכויות, וביום הזיכרון הקרוב אפילו לא ישלחו לי הזמנה לבוא לטקס לזכר הנופלים", היא אומרת, ועוד תרחיב על כך את הדיבור.
מסירות טוטאלית
הוריה, רעיה (49), בת קיבוץ כפר־בלום, ואיתן, בן מושב רמות־נפתלי, הכירו בבית הספר התיכון בעמק החולה. "אבא למד שנה מעליה, אמא למדה עם אחותו, וכשהייתה בכיתה ט' נוצר החיבור. זו הייתה אהבת נעורים".
נועם נולדה בשנת 1997. "אבא היה אז בקבע ובדיוק קיבל את תפקיד מפקד סיירת צנחנים. כשנולדתי הוא היה בתרגיל יחידה. אמא קיבלה צירים, הכל קרה מהר, והיא אמרה: 'עזבו, אל תקראו לו'. היא ידעה כמה הצבא חשוב לאבא. בסוף, איך שנולדתי אבא הגיע.
"אמא מספרת שלאבא היו שני חלקים בחיים: הצבא, שהוא היה מסור לו טוטאלית, ואנחנו, אמא ואני. הוא ניצל כל רגע שהיה איתנו. נסענו, שיחקנו, בילינו במלונות ובחופשות, הייתי הבובה של אבא".
כשהייתה בת שנה וחצי נהרג אביה, רס"ן איתן בלחסן, כאשר הוביל כוח של לוחמי הסיירת למבצע "צמצום טווח" נגד חוליות חיזבאללה בדרום לבנון. זה קרה בלילה של 22 בפברואר 1999, מעט לאחר חצות. מתחקיר שבוצע לאחר מכן עולה כי התנועה הייתה אטית ועוכבה בגלל תנאי שטח קשים. כשהכוח הגיע ליעד החליט רס"ן בלחסן לפצל אותו לשני כוחות משנה: חוליית חוד בפיקודו וחוליית זנב ובה שאר הלוחמים. כוח החוד החל להתקדם כאשר נפתחה לעברו אש עזה מטווח קצר ביותר. רס"ן איתן בלחסן נהרג. לצדו נהרגו קצין ההנדסה סגן לירז (רז) טיטו ז"ל ומפקד צוות בסיירת, סגן דוד־יעקב גרנית ז"ל.
מה את יודעת על אביך?
"במשך השנים ליקטתי תמונות וסיפורים. אני יודעת שיש הילה סביב אבא, וברור לי חד־משמעית שאם לא היה נהרג, הוא היה מגיע רחוק בקריירה הצבאית שלו. צפו לו עתיד מזהיר. רוב האלופים שנמצאים כיום במטכ"ל הם מהסביבה של אבא ועד היום הם מגיעים אלינו הביתה. אמא שמרה על הקשר, וזה עבר גם אליי. יש לנו קשרים קרובים עם הרמטכ"ל אביב כוכבי ועם אלופים אחרים.
"אבא מת כשהיה בן 30. באזכרה האחרונה חגגנו לו 50 וגם 20 שנה לנפילתו".
חגגתם?
"כן. כל שנה ביום ההולדת שלו אנחנו עולים לבית העלמין. השנה נפגשנו במסעדה והרמנו כוסית. אולי זה נשמע מוזר לחגוג יום הולדת לאדם שלא נמצא, אבל מבחינתי זה נורמלי, ככה גדלתי. אנשים סיפרו סיפורים, העלו זיכרונות, וכך צברתי עוד מידע. זה פאזל שלא נגמר לעולם".
מה הפך אותו לכזה לוחם?
"אבא היה אדם נחוש, חדור מטרה. מושבניק אמיתי שהיה מחובר לאדמה, אהב טיולים ובעלי חיים וספג בבית ערכים של תרומה למדינה. הוא השלישי במשפחה של ארבעה ילדים, ושני האחים שלו ואחותו שירתו בחטיבת הצנחנים. למושבניקים יש יחידות שהם נדבקים אליהן, שואפים לשרת שם, וכמו האחים שלו גם הוא חלם להגיע לסיירת, אבל בגיבוש הוא שתה מים מג'ריקן שהיו בו שרידים של נפט, נשלח לבית חולים ונשר. במקום לסיירת הוא התגייס לקורס מדריכי צניחה, וכמדריך היה הטופ שבטופ, אחד שכולם הולכים אחריו. הוא סיים בהצטיינות קורס מ"כים במסלול מדריכי צניחה, ואז הציעו לו לעבור לעורב צנחנים (מהיחידות המובחרות של חטיבת הצנחנים, שר"א). הוא עשה את כל המסלול כלוחם ואחר כך סיים קורס קציני חי"ר.
"הקידום שלו היה מהיר. הוא היה סמג"ד ב־202 ואז, סמוך ללידה שלי, קיבל את תפקיד מפקד סיירת צנחנים. כשהוא נהרג, זה היה כמעט בסוף התפקיד, הוא יועד להיות מג"ד".
מצטיינת כמוהו
היא לא זוכרת את עצמה שואלת איפה אבא. "פשוט ידעתי. כשהילדים בגן שאלו איפה אבא שלי הייתי עונה 'אבא מת'. רק לקראת בית הספר היסודי זה התחיל לעורר רגשות. היו שואלים, והעיניים שלי מיד התמלאו דמעות, למרות שהייתי מהילדות החזקות, אלה שלא מראות. עם הגיל זה השפיע עליי יותר ויותר. הבנתי מה אמא עברה, מה המשפחה עברה, הרגשתי את תחושת הפספוס, קרו דברים משמעותיים ושמעתי מחברות איך הן משתפות את האבות שלהן או רבות איתם, ולי לא היה את כל זה. זה התחיל לצבוט בלב".
זמן קצר אחרי שאביה נהרג חזרה אמה מרמות־נפתלי לכפר־בלום, להתגורר סמוך למשפחתה, "ומאז, רוב חיי, זה המקום שלי. יש לי חברות שאומרות שמשעמם פה ומתות לעזוב לתל־אביב, אבל אני מתחברת לשקט, לטבע, אפשר לקפוץ לנחל, הכל ירוק, יש הרים ונוף שאין לו תחליף".
נשארתן רק את ואמך. היא לא הקימה עוד משפחה. הרגשת חסך?
"אני לא עסוקה ב'מה אם' ו'למה אני ככה'. אין בי רחמים עצמיים. יש לי חברה שאבא שלה נפטר בגיל שלוש והיא זוכרת קצת, ואצל חברה אחרת זה קרה כשהייתה בגיל 14. אז מה עדיף, להכיר את אבא או לא? שני המקרים נוראיים. אני גם לא מתעסקת בזה שאין לי עוד אחים ואחיות. כל מי שקרוב אליי נמצא סביבי. יש לי בני דודים וחברים קרובים, אח של אמא, אבישי גורדון, גר לידנו ושני הילדים שלו הם המשפחה שלי - אבישי הוא המאמן של קבוצת הכדורסל הפועל גליל עליון, ואני לא מפסידה אף משחק. אני לא מרגישה לבד".
ואמך?
"אמא בחרה חד־משמעית בחיים. היא אחת הנשים הכי שמחות שאני מכירה, וזה השפיע עליי. אמא הקדישה לי את החיים שלה במובן של לחיות ולבלות וגם ברמה המעשית. יש לה קריירה ביחסי ציבור, היא אישה שאפתנית והיא לא ויתרה על לימודים בגיל מאוחר יחסית או על כניסה לעולם יחסי הציבור שלא היה מוכר לה קודם. אנחנו מבלות המון יחד, היה לה חשוב שאהיה בחוגים הכי טובים, שאצא 'המוצר' הכי מושלם שיש. גדלתי בבית חם, פתוח והכי מארח שאפשר".
היא סיימה את המגמה הביולוגית בתיכון שבו התחנכו הוריה, למדה ציור וריקוד במשך שנים, וכשהגיע רגע הגיוס הפתיעה את סביבתה. "לא רציתי להיות הבת של בלחסן, בצנחנים אי־אפשר לברוח מזה, זה שם שכל חייל מכיר. שמעתי ממישהו על מאמנות סימולטור בחיל הים והחלטתי שאני מבקשת ללכת על זה. אני אוהבת ללכת בדרך שאף פעם לא הלכו בה בסביבה שלי".
אילו תגובות קיבלת כשהחלטת לוותר על הצנחנים וללכת לחיל הים?
"אני זוכרת שהגעתי לכנס המנהיגות השנתי, שנערך על ידי עמותת נועם שהוקמה לזכרו של אבא. האולם היה מפוצץ, כולם ציפו שנועם בלחסן תגיע עם מדים ירוקים וכומתה אדומה, ואני הגעתי עם מדים בהירים וכומתה כחולה. המנחה יואב לימור פתח את הטקס וביקש שאעמוד. נעמדתי בין כל הצנחנים שהיו שם, חייכתי ועשיתי עם הידיים תנועה של 'מה לעשות, זה המצב', וכולם צחקו ומחאו כפיים.
"עשיתי תפקיד שמשלב פיקוד, יחסים בין־אישיים והדרכת לוחמים. שֵירתי בחיפה, חתמתי שנתיים ושמונה חודשים בגלל ההכשרה הארוכה, והשתחררתי ביולי 2018. שנה לפני השחרור התמניתי למפקדת הסימולטור ופיקדתי על 12 מאמנות. היה לי שירות מעניין בטירוף ואני רק יכולה לומר שבמהלכו השתתפתי במבצעים שהשתיקה יפה להם".
נבחרת לחיילת מצטיינת, כמו אביך.
"נבחרתי למצטיינת יום העצמאות וזו הייתה סגירת מעגל יפה, כי גם אבא קיבל מצטיין יום העצמאות. החליטו על זה עוד בחייו, אבל המשפחה קיבלה את ההצטיינות רק לאחר שנפל. חשבתי מה אבא היה אומר, יש לי דמות שלו בראש ולפעמים אני מדברת עם הדמות הזו, ואני תמיד עושה הכל הכי טוב והכי מקצועי שאפשר, בדיוק כמוהו".
סירבתי להניח זרים
באוגוסט 2017, כשהציעה לה קצינת הנפגעים לצאת להדריך במחנה קיץ ליתומי צה"ל בני ובנות מצווה, לא היססה. "אני עצמי הייתי במחנה דומה כשהייתי בגילם, וזו הייתה חוויה מטורפת להגיע כמדריכה, כמישהי שמסתכלים עליה ויודעים שעברה אותו דבר. הם שיתפו אותי ברגשות שלהם ונוצר קשר מיוחד סביב האובדן, שאצל חלקם הוא עדיין טרי. משרד הביטחון אכן מעניק סביבה תומכת מאוד, אבל רק עד גיל מסוים. אחר כך יש תאריך תפוגה".
למה את מתכוונת?
"המעמד של יתום צה"ל תקף רק עד גיל 21, וזה אומר שאני, שהגעתי לגיל 22, כבר לא נחשבת יותר ליתומת צה"ל. לא משנה שאבא נתן את חייו ונהרג בצבא, מבחינת ההכרה זה נגמר בגיל 21. להכרה הזו יש משמעויות רבות ליתומים, כמו הטבות, תגמולים, זימון לטקסי זיכרון. אלמנת צה"ל והורים שכולים נחשבים שכולים לנצח, ומה אני? זה הזוי. הייתי יתומה מאב, היום אני יתומה מאב ובעתיד אהיה יתומה מאב. זו עובדה שלא תשתנה לעולם. גם הילדים שלי יֵדעו שאני יתומת צה"ל. אבא לא נעלם מחיי בגיל 21, אז איך המדינה יכולה להעלים אותו מהחיים שלי?"
יהיו מי שישאלו למה את צריכה להמשיך לקבל גמלה בגיל הזה.
"אז אני שואלת בחזרה: יש היום ילד בגילי שלא מקבל עזרה מההורים? ואני עוד במצב טוב. יש משפחות שלא יכולות לעזור מבחינה כלכלית, מה גם שלא מדובר רק בגמלה אלא גם בטיפול פסיכולוגי ובקבלת מעטפת תומכת. חייבים לתת את העזרה ליתומי צה"ל ללא הגבלת גיל. מבחינתי, הדבר הכי צורם זה חוסר ההכרה. בקרוב אדבר מול קהל תורמים גדול. אציג את עצמי, ולא אוכל להגיד שאני יתומת צה"ל באופן רשמי".
בימים אלו היא מסיימת בהצלחה לימודי סטיילינג במסגרת לימודי החוץ של מכללת שנקר. "מאז שהייתי קטנה תמיד אהבתי אופנה, עיצוב וציור. אני אוהבת את הפיתוח של הקונספט, הרעיון, המסר האופנתי, ואני מכוונת רחוק".
יצאת למסע בארצות־הברית.
"עכשיו כן, אבל במשך שנים סירבתי לשאת את הכותרת הזו, 'אני נועם, הבת של הלוחם האגדי איתן בלחסן'. אין לי בעיה לדבר על כך שאבא נהרג, אבל להפוך לפנים תחת הכותרת הזו זה כבד, כבד מדי. ידעתי שזה לא ישרת אותי כמו שזה ישרת את הדמעות של האנשים. כשביקשו שאצטרף לראש הממשלה או לנשיא כדי להניח איתם זרים, לא הסכמתי. לפני שנה וחצי, ביום הזיכרון, הייתה הפעם הראשונה שהסכמתי לריאיון קצר. חשבתי שהנה, דיברתי, עכשיו ישחררו אותי. לא ידעתי שהתמונה שלי תופיע בעמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות'. הייתי מאוד נבוכה. היום אני עושה את זה בגאווה גדולה. אני מרגישה מספיק בוגרת, אני מבינה את החשיבות העצומה ואני רוצה מאוד לתרום למדינה שלי. חשוב לי שיֵדעו שאבא שלי נתן את חייו למען מדינת ישראל ואנחנו שילמנו את המחיר".
