חמותה, עו"ד חמדה נופך־מוזס, השאירה אחריה נעליים גדולות מאוד, ולא רק בנושא תחרות מלכת היופי, שהפכה למיתוס ושינתה גורלות של עשרות נערות ישראליות ב־70 שנות קיומה. חמדה הייתה חלוצה בנושאים רבים ומגוונים שבהם עסקה, פמיניסטית שעלתה על בריקדות עוד לפני שהמילה פמיניזם הפכה למטבע לשון, חדשנית, אכפתית, מתנדבת ולוחמת לזכויות נשים, אשר השפיעה במאבקיה ובפעילותה על שינוי בנושאים שכיום נראים מובנים מאליהם.
חמדה לא הייתה הפמיניסטית הראשונה במשפחתה. היא נולדה לבית שנתן לה דוגמה אישית וגידל אותה לכך. אמה, ד"ר מרים נופך, היתה רופאת העיניים הראשונה בתל אביב וממייסדות מכון פסטר בירושלים.
חמדה עצמה, בת יחידה להוריה, נולדה באיסטנבול בשנת 1908, כשאביה, ד"ר יצחק נופך, כיהן כיועץ המשפטי לשגריר הרוסי בטורקיה, דיפלומט יהודי יחיד ברוסיה הצארית. האם והבת עלו לירושלים במהלך מלחמת העולם הראשונה ואילו האב, שסירב לחזור לרוסיה עם אנשי השגרירות, הוגלה ורק כעבור חמש שנים התאחד עם אשתו ובתו. כשהגיע ארצה, ב־1918, מונה לשופט השלום העברי הראשון, והנהיג את השימוש בשפה העברית בתחום המשפט. בהמשך, כשנפתח בית משפט השלום בתל־אביב, מונה לשופט הראשון והיחיד במוסד זה, שכל דיוניו התנהלו בעברית.
חמדה סיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה, נסעה ללמוד משפטים בז'נבה והמשיכה להשתלמות בלונדון. עם סיום התמחותה, ב־1937, הייתה לעורכת דין בתל־אביב. היא נישאה לעו"ד ראובן מוזס ובני הזוג פתחו משרד משותף וגידלו את שני בניהם – יצחק ורוני. כעורכת דין, הרבתה להופיע בבתי דין רבניים, וכאשר נשים תובעות לא יכלו לשלם את שכרה, ייצגה אותן ללא תשלום. שליטתה בשבע שפות סייעה לה לטפל בעולות חדשות, שהעברית לא היתה שגורה בפיהן.
למען גרושות ועגונות
כשנוסד "לאשה", בשנת 1947, מונתה חמדה, כלתו של יהודה מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות", לעורכת אחראית. היא הייתה מעורבת יותר מ־40 שנה בעבודת העיתון, ונפטרה בשנת 1989, בסמוך ליום הולדתה ה־81. כעורכת אחראית, לקחה חלק במהלכים משמעותיים בעיתון וכתבה מאמרי דעה נוקבים. הטור השבועי שלה, "האישה בסבך המשפט", עסק בתיקים אמיתיים שנגעו לנשים. הוא התפרסם במשך שנים רבות ומקבץ מתכניו אף כונס לספר.
אבל חמדה לא הסתפקה בסיפורים שמאחורי הכותרות, אלא פעלה גם בשטח למען נשים: במשך שנים היא נפגשה אחת לשבוע במערכת "לאשה" עם קוראות השבועון והעניקה להן ייעוץ משפטי ללא תמורה. היא הייתה בקיאה בתלמוד ובמשפט העברי, וטיפחה יחסים טובים עם רבנים. בדרך זו הצליחה לסייע בהתרת נשים עגונות. בנוסף, הייתה הרוח החיה מאחורי שינוי חוקים הנוגעים להליכי גירושים ולתשלום מזונות לאחר קום המדינה. המקרה הבא מדגים היטב את רוח העשייה שלה: כשרצתה לשכנע את חברי הכנסת להכניס תיקון לחוק העגונות, כך שיתייחס גם לאלמנות שלא מצליחות לקבל חליצה, התייצבה בכנסת עם 12 מלקוחותיה שהתמודדו עם מצב כזה. היא הצליחה במשימתה.
גם החיים היום־יומיים העסיקו אותה: בין השאר, קראה חמדה נופך־מוזס מעל דפי השבועון להתחשב בדעותיהן וברצונותיהן של הנשים בתכנון הקיצוב בתקופת הצנע. לאחר מפגש עם מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה, דיווחה בסיפוק כי עומדת להתגשם תביעתה להקמת מוסד שתפקידו יהיה לבקר את התוצרת המשווקת במדינה הצעירה. זאת, "כדי שכל מוצר אשר לא יגיע בטיבו לסטנדרט ידוע, לא יוצא לשוק". בנוסף, הייתה חברת ההנהלה הארצית של התאחדות נשים לשוויון זכויות (שייסדה אמה, ד"ר נופך); חברת הוועד של איגוד נשים אקדמאיות בישראל; מועמדת מטעם מפלגת גח"ל (גוש חירות ליברלי) לכנסת; וייצגה את ישראל בקונגרסים בינלאומיים לזכויות נשים.
לטפח קריירה ולטפח את הנשיות
"חמדה הבינה שאין שום ניגוד בין אישה יפה, שמטפחת את נשיותה לבין אישה קרייריסטית שמאמינה ביכולותיה ומטפחת אותן", מדגישה מרים נופך־מוזס, העורכת האחראית של "לאשה" מאז 1990. "היא האמינה שמדינת ישראל הצעירה, ששוקדת על בניית צביונה בכל התחומים, צריכה לכבוש את מקומה בכל פורום בינלאומי. באותה תקופה כבר התקיימו תחרויות 'מיס וורלד' ו'מיס יוניברס' שחלק ניכר ממדינות העולם השתתפו בהן והיא האמינה שחשוב כי גם לנו תהיה שם נציגות".
זה לא סתר בעיניה את הפמיניזם שהיה טבוע בה?
"להפך! היא האמינה שנשים צריכות להיות לוחמות וקרייריסטיות, ומודעות לכך שהשמיים הם הגבול – אם הן רק תרצנה. אך לתפיסתה, אישה שלא מרגישה נוח עם נשיותה וחושבת שתכונות הנתפסות כנשיות עלולת להפריע לה בהתקדמותה – היא בעצם לא ממש פמיניסטית. חמדה הייתה פמיניסטית בכל רמ"ח איבריה וגם אישה מאוד מטופחת".
חמדה ראיינה בעצמה כל אחת מהמועמדות הסופיות בתחרות. היא לא הסתפקה בקריטריונים שהציבו התחרויות הבינלאומיות, שנגעו למידות גוף ולנתונים שונים, אלא הקפידה על כך שהנערה שעל ראשה יונח הכתר תהיה אינטליגנטית ובעלת אישיות כובשת, כדי שתוכל לייצג בכבוד את מדינת ישראל הצעירה. "אצלנו לא בוחרים סתם מלכות יופי", הסבירה בריאיון ל"הארץ" בשנת 1965. "הן משתתפות אחר כך במלווה הפיתוח וב'שבועות ישראל' בחו"ל. הן נואמות ומייצגות את ישראל". לאורך שנים, גייסו מלכות היופי כספים למגביות הלאומיות, נסעו ברחבי ארצות־הברית ובאירופה, נשאו נאומים והביאו למוסדות המדינה תרומות במיליוני דולרים, שהוקדשו לצרכים ציבוריים ולאומיים. לכן, וידאה חמדה שמי שתיבחר למלכה תהיה בקיאה בסכסוך הישראלי־ערבי, בהיסטוריה היהודית ובדמוקרטיה הישראלית, ותהיה רהוטה ובעלת כושר ביטוי.
איך היית מסכמת את תחרות מלכת היופי של ישראל, מימיה של עו"ד חמדה נופך־מוזס ועד היום, כשאנחנו בשנתה ה־70 של התחרות?
מרים נופך־מוזס: "התחרות, מאז ומעולם, היא תמונת ראי של המדינה, על השינויים החברתיים והדמוגרפים שבה. היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. העליות השונות שהגיעו הנה, ממזרח וממערב, מאתיופיה ומרוסיה ועוד, העשירו את התמהיל שממנו מורכבות המועמדות והשפיעו על מה שנתפס כיופי ישראלי. גם הדרישות מהמועמדות משקפות את ההתפתחות שחלה במעמד האישה. מאז ומעולם, והיום יותר מתמיד, אנחנו מחפשים – נוסף על היופי החיצוני, שיש לו כמובן משקל – את האישיות, את הנוכחות, את היופי הפנימי, את הצעירה הישראלית שנוכל להתגאות בה בעולם".
בואו להיזכר בכל מלכות היופי ולבחור את האהובות עליכם
