רעות אבני־אביטל (34), עורכת דין ובעלת משרד עצמאי בתחום הפלילי והמנהלי, נשואה בשנית ואמא לארבעה ילדים, מתגוררת במושב תקומה:
גדלתי בבית חרדי בנתיבות, הבכורה מבין עשרה ילדים. בגיל 18 התחתנתי עם בחור חרדי, תלמיד ישיבה, גרנו בנתיבות ועבדתי בעבודת מזדמנות. כשאמא שלי הייתה בת 40 ואני הייתי בת 19, היא ילדה את אחותי הקטנה עטרה. היום זה נראה לי מוזר שאמא שלי ילדה לי אחות כשהייתי נשואה טרייה, אבל בחברה שממנה באתי, זה היה נפוץ.
במהלך ההיריון נרשמתי ללימודי משפטים במכללת קריית־אונו. הייתי נאיבית ולא הבנתי לקראת מה אני הולכת. כשהייתי בת 20 ילדתי את בתי הבכורה מיכל. גידול ילדים לא היה לי זר, כי גדלתי בבית שבו קיבלתי במתנה כל שנתיים אח או אחות, וידעתי לרחוץ, לחתל והכל.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
שבוע לאחר הלידה התחילו הלימודים. הייתי קמה בחמש בבוקר, משאירה את מיכל אצל אמא שלי ונוסעת בשלושה אוטובוסים מנתיבות לקריית־אונו. מדי שעתיים, בין שיעור לשיעור, הייתי שואבת חלב בחדר צדדי ושומרת אותו במקפיא של הקפטריה - ובסוף היום הייתי לוקחת הביתה את החלב השאוב בצידנית. היו ימים שהייתי נרדמת בשיעורים.
ערב אחד הייתי בדרך מהמכללה הביתה ואמא שלי התקשרה ואמרה שמיכל כבר שתתה את כל החלב השאוב והיא צורחת. שמעתי את הבכי שלה בטלפון וביקשתי מאמא שלי לנסות לתת לה תמ"ל. היא התקשרה אליי שוב והודיעה לי שזה לא הולך. אמרתי לעצמי: רגע, יש פה את הדבר הכי קרוב לחלב שלי. 'תנסי להיניק אותה', ביקשתי. 'את בטוחה?', היא שאלה. 'אם זה מרגיע אותה, מה טוב', אמרתי. נשארתי על קו הטלפון וחיכיתי. הבת שלי פשוט ינקה מאמא שלי ונרגעה.
כל הדרך הביתה הייתה לי הרגשה טובה. כשהגעתי שאלתי את אמא שלי: 'איך הייתה ההרגשה להיניק את מיכל?' והיא ענתה: 'מבחינתי זה היה מאוד טבעי, אבל חשבתי שלך תהיה בעיה עם זה'. אני מניחה שהיה לי קל לזרום עם זה בגלל הפתיחות במשפחה שלנו. יש ביני לאמא שלי קשר טוב מאוד ואנחנו מדברות על הכל, אז זה נראה לנו הכי טבעי בעולם.
בהמשך קרה עוד פעמיים שהיה חסר קצת חלב שאוב וביקשתי מאמא שלי להיניק אותה. זה הרגיע את מיכל - וזה הרחיב לי את הלב. כל מי ששמע על זה חייך. אני יכולה להבין אנשים שחושבים שיש איזה טאבו בעניין, אבל לא שמעתי שום תגובות שליליות בנושא. פעם הרי היה כזה דבר, מינקת, אישה שהיניקה ילדים של אחרות, שלא הצליחו להיניק.
כשמיכל הייתה בת חמישה חודשים, היא אושפזה למשך חודש בבית החולים, בגלל וירוס בריאות. בחודש הזה שאבתי חלב, שהיא קיבלה דרך זוֹנדה. יום אחד נכנסה אליי אחת האחיות ואמרה: 'אני יודעת שאת שואבת כמויות, יש תינוק בפגייה שחייב חלב אם בדחיפות, אכפת לך אם האבא ייקח כמה כוסות?' הידיעה שאני מסוגלת לעזור למישהו שזקוק לעזרה - אין דבר יותר מרגש מזה. מסרתי לה חלב ואחר כך אפילו קיבלתי מכתב הוקרה מאותה משפחה.
לקראת סיום התואר ילדתי בן. אין לי מושג איך טיפלתי בו תוך כדי הלימודים לבחינות הלשכה. במהלך תקופת הלימודים התחלתי לחשוב שדרך החיים החרדית לא נכונה לי וכיום אני דתייה, אבל לא לובשת חצאיות או כיסוי ראש. בחרתי לקחת את מה שקרוב ללבי. כשהייתי בת 25 התגרשתי ובגיל 27 התחתנתי בשנית עם בחור מסורתי.
חודש אחרי שילדתי את הבת השלישית שלי, רוני, חזרתי לעבוד, כי הייתי עצמאית ולא יכולתי להרשות לעצמי חופשה. ארבעה חודשים אחרי הלידה כבר לא היה לי מספיק חלב לרוני. זה כאב לי נורא, בעיקר בגלל שאת הגדולים הינקתי פרק זמן ממושך. כשגיסתי, שבדיוק ילדה את האחיינית שלי, שמעה שכבר אין לי חלב, היא הציעה לי שקיות חלב שאוב. למרות שאין בינינו קשר דם, זה לא הפריע לי והסכמתי בשמחה. אם אין לי אפשרות להאכיל את הילדים שלי בחלב שלי, אעדיף חלב של מי שאני מרגישה איתה מספיק בנוח.
עד היום מיכל מחוברת מאוד לאמא שלי, שהיניקה אותה, ומספרת על זה בחופשיות – ורוני מרגישה מאוד נוח בבית של גיסתי, שנתנה לה חלב.
שורה תחתונה: שום דבר לא עמד בדרכי, לא תינוקת בת שבוע, לא נסיעות בשלושה אוטובוסים ולא שאיבת חלב. הצבתי לעצמי את היעד ללמוד משפטים והשגתי אותו. רק כשאת באמת רוצה להשיג משהו, את מגלה כמה כוחות את יכולה לדלות מעצמך. צריך רק לרצות מספיק ולהעז.
