"אבא לא היה עבריין", אך כל ילדותה עברה בצל איומי העולם התחתון

אביה של רבקה שרגא היה אדם נורמטיבי שהסתבך בחובות, וכל המשפחה סבלה. בהרצאות שלה היא מבקשת להמחיש עד כמה אכזרית הגבייה שמפעיל העולם התחתון

רבקה שרגא. "בכל פעם שאמא הייתה נכנסת למכונית היא הייתה בודקת אם לא שמו לה מטען מתחתיה" (צילום: שאול גולן)
רבקה שרגא. "בכל פעם שאמא הייתה נכנסת למכונית היא הייתה בודקת אם לא שמו לה מטען מתחתיה" (צילום: שאול גולן)

זה היה באמצע הלילה. רבקה שרגא הייתה בת שמונה, שרויה בשינה עמוקה. שתי אחיותיה הקטנות ישנו לצדה ונהנו גם הן משנת ישרים. פתאום הרעיד את הבית פיצוץ אדיר. מיד לאחר מכן נדלקו האורות בסלון ונשמעו צרחות. שרגא קפצה ממיטתה וראתה שדלת הכניסה בוערת, ואל הבית חדרה עננה גדולה של עשן שחור וסמיך. ההורים שלה רצו לחדר האמבטיה להביא מגבות כדי לכבות את השריפה, אחיותיה הקטנות ייבבו והיא עמדה והסתכלה על הכל בתדהמה. "זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם העולם התחתון", היא משחזרת. "שמעתי את ההורים שלי צועקים: 'שמו מטען מתחת לדלת' ואומרים בין היתר את צמד המילים 'עולם תחתון', אבל מובן שעוד לא ידעתי מה זה אומר. מה שכן הצלחתי להבין זה שאבא שלי הסתבך במשהו ועכשיו יש אנשים רעים שרוצים לפגוע בנו".

 

האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

 

 

ילדים צחקו עליי

שרגא (39), מנהלת שיווק דיגיטלי, רווקה מתל־אביב, נולדה וגדלה בראשון־לציון. רגע לפני שהיא מרחיבה על ילדותה בצל איומים של אנשי העולם התחתון, חשוב לה להבהיר שאביה, מוטי שרגא, יליד ליטא, בעל תואר שני בכלכלה (ראו ריאיון איתו בהמשך), הוא איש נורמטיבי שאיתרע מזלו. "אבא שלי מעולם לא היה עבריין", היא מדגישה. "הוא מעולם לא היה בקשר עם עבריינים או לווה כספים מהשוק האפור".

"אבא לא כל כך ידע איך לנהל עסק והתחיל לצבור חובות כבדים לספקים. אחרי שהם ראו שהוא לא מחזיר להם את הכסף, הם החליטו לפנות לאנשי העולם התחתון. שהם יפתרו את העניינים איתו ויגזרו מזה קופון"

 

אז איך הוא הסתבך?

"כשהמשפחה של אמא שלי עלתה לארץ מארגנטינה, הם פתחו בראשון־לציון עסק להלבשת גברים כמו שהיה להם במולדתם. החנות הייתה בבעלות הדוד שלי ואמא עבדה בה כמוכרת. יום אחד אבא שלי נכנס לחנות לקנות חולצה, פגש את אמא שלי, הם התאהבו והתחתנו. אחרי שנולדתי אבא החליט לפתוח חנות דומה משלו. הוא לא כל כך ידע איך לנהל עסק והתחיל לצבור חובות כבדים לספקים. אחרי שהם ראו שהוא לא מחזיר להם את הכסף, הם החליטו לפנות לאנשי העולם התחתון. שהם יפתרו את העניינים איתו ויגזרו מזה קופון".

 

מה קרה אחרי הפיצוץ?

"החיים שלנו השתנו לרעה במהירות. ההורים שלי התגרשו ואבא עזב את הבית. לא ידעתי איפה הוא ובאותה תקופה בקושי ראיתי אותו. בנוסף, ההורים שלי מכרו את הדירה כדי לשלם חלק מהחובות, אבל זו הייתה טיפה בים. ההורים שלי עדיין היו חייבים המון כסף, האיומים עלינו נמשכו, וכבר לא הייתה לנו דירה קבועה. עד גיל 16 עברתי 17 דירות בראשון־לציון. בכל פעם אמא שלי אמרה שאנחנו חייבות לעבור כדי למצוא דירה עם דמי שכירות נמוכים יותר".

"שמו מטען חבלה גם ליד השכנים, במטרה לעורר אנטי נגדנו, והשכנים הזמינו משטרה. הם לא סבלו אותנו ורצו שנעוף מהבניין. אפשר להבין אותם"

 

העובדה שאבא כבר לא היה בבית לא הסירה את האיום מצד העבריינים?

"ממש לא. העסק של החנות היה רשום גם על שם אמא, אז גם אחרי הגירושים, מבחינת הגובים, אמא שלי הייתה חייבת להם באותה מידה. מדובר באנשים שאין להם גבולות. העובדה שבבית היו ילדות קטנות לא מנעה מהם לפעול בדרכים שונות כדי להפעיל עלינו לחץ. להפך: הם דאגו לנצל כל מצב לטובתם.

"כשהאחיות שלי ואני גרנו עם אמא בשכירות היה עוד פיצוץ. שוב התעוררנו באמצע הלילה בגלל מטען חבלה מחוץ לדלת. זו הייתה דלת עץ והיא נשרפה כליל. אבל הם לא הסתפקו בזה. באותה תקופה שמו מטען חבלה גם מחוץ לדלת של סבתא שלי, של דוד שלי, של השכנים שלנו ממול. המטרה הייתה ברורה: לעורר אנטי נגדנו, מה שכמובן עבד. באותו לילה השכנים הזמינו לאמא שלי משטרה. אני זוכרת שהגיעו אלינו הביתה שוטרים, שמו על אמא שלי אזיקים ולקחו אותה לתשאול. אני ואחיותיי נשארנו באמצע הלילה לבד. אחרי זה השכנים לא סבלו אותנו ורצו שנעוף מהבניין. אפשר להבין אותם".

 

לא פשוט.

"מה שעוד יותר נורא זה שהילדים של השכנים ממול למדו איתי בבית הספר. כבר לפני כן היה לי שם רע מבחינה חברתית כי בגלל מעברי הדירות הגעתי לכיתה ג' באמצע השנה ונחשבתי ל'ילדה החדשה'. באותה תקופה לא היה מקובל להתגרש והרבה ילדים צחקו עליי. אמרו: 'אבא שלך גירש את אמא שלך מהבית'. אחרי שהעבריינים פוצצו את דלת השכנים המצב הידרדר: זה יצר גל שמועות בבית הספר שהמשפחה שלי שייכת לעולם הפשע".

"מעולם לא היו לי בגדים חדשים. לפעמים לא יכולתי לצאת לטיול שנתי, אפילו כסף לארטיק לא היה לנו. אמא עבדה מהבוקר עד הלילה. אני, בתור האחות הבכורה, נאלצתי לתפוס פיקוד"

 

גם המצב הכלכלי בבית הקשה עליה. "מעולם לא היו לי בגדים חדשים. בזמן שכל הילדים לבשו מותגים, לבשתי רק בגדים שקיבלתי בירושה מבנות הדוד שלי, והילדים צחקו גם על זה. לפעמים לא יכולתי לצאת לטיול שנתי כי לאמא שלי לא היה איך לשלם עליו. אפילו כסף לארטיק לא היה לנו. אבא לא היה אז בתמונה, הקשר שלי איתו חודש רק לפני כמה שנים. אמא עבדה בחנות מהבוקר עד תשע בלילה. אני, בתור האחות הבכורה, נאלצתי לתפוס פיקוד. אחרי שהייתי מסיימת את הלימודים הייתי אוספת את שתי האחיות שלי מהגן, מחממת את ארוחת הצהריים שאמא הכינה לנו לילה קודם ועושה את מטלות הבית. בגיל שמונה הייתי כמו אמא שמגיעה הביתה אחרי העבודה למשמרת שנייה".

 

"הרגשתי שהצלחתי לשנות גורל של מישהו" (צילום: שאול גולן)
    "הרגשתי שהצלחתי לשנות גורל של מישהו"(צילום: שאול גולן)

     

    התקשרו ואמרו: "אמא נהרגה"

    מטעני החבלה לא היו אמצעי האיום היחיד. "הם ידעו בדיוק מתי אני והאחיות שלי נשארות לבד בבית וניצלו את זה. יום אחד, אחרי שאספתי את האחיות שלי מהמסגרות והתכוננו לארוחת צהריים, הטלפון בבית צלצל. על הקו היה איש שאמר: 'אמא שלך נהרגה בתאונת דרכים'. חטפתי סוג של התמוטטות עצבים. הגוף שלי רעד כולו, התחלתי לצעוק ולבכות. רצתי לשכנה ממול שגם ככה לא יכלה לראות את הפרצוף שלי מאז שפוצצו לה את הדלת בגללנו, ואמרתי לה תוך כדי שאני מתנשפת: 'אמא שלי נהרגה, התקשרו שהייתה תאונת דרכים'. אז לא היו טלפונים ניידים. לשכנה לקח זמן עד שהיא איתרה את מספר הטלפון של החנות שבה אמא שלי עבדה, עד שהיא התקשרה אליה והתברר שהכל בסדר, שזו הייתה עוד דרך של העבריינים למרר את חיינו.

    "כששאלו ילדים אחרים מה החלום הגדול שלהם הם היו עונים 'לטוס לחוץ לארץ', 'לבקר בדיסנילנד', והחלום שלי היה רק שתהיה לי שלווה, שיהיה לי שקט נפשי, שאוכל לישון כמו שצריך"

     

    "מאז המקרה הזה התחלתי לדאוג באופן היסטרי לאמא שלי. פחדתי שיקרה לה משהו. ראיתי שגם היא פוחדת. בכל פעם שהיא הייתה נכנסת למכונית שלה, למשל, היא הייתה בודקת אם לא שמו לה מטען מתחתיה. בכל ערב הייתי מקריאה לאחיות שלי סיפור ומשכיבה אותן לישון, ואז ישבתי בסלון וחיכיתי שאמא שלי תחזור הביתה. לא יכולתי להירדם אם לא הייתי רואה אותה ויודעת שהכל בסדר איתה. גם לא ישנתי לילה רצוף. כששאלו ילדים אחרים מה החלום הגדול שלהם הם היו עונים 'לטוס לחוץ לארץ', 'לבקר בדיסנילנד', והחלום שלי היה רק שתהיה לי שלווה, שיהיה לי שקט נפשי, שאוכל לישון כמו שצריך".

     

    את ביקור הנושים בביתה היא לעולם לא תשכח. "הייתי בת תשע־עשר, ופתאום שמעתי דפיקות חזקות בדלת. ידעתי שזה הם. פחדתי לפתוח אבל עוד יותר פחדתי ממה שיקרה אם לא אפתח. אז ניגשתי לדלת ובחשש גדול סובבתי את המפתח. בפתח עמדו שלושה אנשים ענקיים, עם מבט כועס ומפחיד. אחד מהם שאל: 'אמא בבית?' וכשעניתי 'לא' הוא אמר בטון מאיים שהם באו לקחת את כל מה שיש לנו בבית. התחלתי לבכות, ופתאום הגבר נעצר. הוא בהה בי, הסתכל על שני הגברים שלצדו ואז אמר: 'אנחנו נלך עכשיו ונחזור כשאמא תהיה בבית'. המקרה הזה השפיע עליי עמוקות. בעקבותיו חשבתי לעצמי: 'יש עוד טוב בעולם הזה, לא הכל שחור, לא הכל רע'. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שיש באנשים הללו משהו טוב. שבכל זאת יש בהם מידת רחמים מינימלית כלפי ילדים קטנים. מאותו רגע החלטתי לשנות גישה: במקום לחשוב שהכל שחור ורע, לנסות תמיד לחפש את הטוב. גם אם הטוב קטן, הוא עדיין עדיף מהרבה דברים רעים".

    "בפתח עמדו שלושה אנשים עם מבט מפחיד. אחד מהם אמר שהם באו לקחת את כל מה שיש לנו בבית. התחלתי לבכות, ואז הוא אמר: 'נלך ונחזור כשאמא תהיה בבית'. בעקבות המקרה הזה חשבתי לעצמי: 'יש עוד טוב בעולם, לא הכל שחור'"

     

    איפה מצאת טוב?

    "למשל, אמא שלי עבדה נורא קשה כל השבוע, והייתה חוזרת עייפה ועצבנית. עדיין, כשהגיע סוף השבוע, במקום לנוח היא הייתה אומרת: 'אני לוקחת את הילדות שלי ואנחנו עושות פאן'. לא יכולנו ללכת לסרט או ללונה פארק. אבל היינו עושות דברים שלא עולים כסף. בקיץ למשל היינו מבלות כמעט כל שבת בים, שוחות, משחקות בחול, ונהניתי מזה בטירוף. ממש הוקרתי את סופי השבוע האלה. בהמשך, כשהייתי כבר בת 13 וכל התלמידים בכיתה שלי היו יוצאים בסופי שבוע לבילוי בקניון, התבאסתי שאני לא יכולה להצטרף כי לא היה לי כסף אפילו לקנות ברד, אז הצלחתי לשכנע את דוד שלי לאפשר לי לעבוד אצלו כמוכרת בחנות. הייתי חוזרת מבית הספר, מכינה שיעורים, אוכלת צהריים, ואז מדי יום עובדת מארבע עד תשע בערב. ועדיין העדפתי להתמקד רק בטוב: בזה שאני מצליחה בעבודה, שאני מקבלת כסף, שאני עצמאית ויכולה לבלות בסופי שבוע כמו כל החברים".

     

    לדברי שרגא האיומים על משפחתה נמשכו קרוב לשמונה שנים, עד שאביה הצליח להסדיר את כל החובות. "מובן שגם אחרי זה המצב הכלכלי המשיך להיות קשה", היא מציינת. "מימנתי לעצמי שיעורי נהיגה במקביל לשירות הצבאי (כמדריכת גדנ"ע), ובהמשך את התואר באוניברסיטה (בתקשורת וניהול), אבל המשכתי להיות גאה בעצמי. במקום לתפוס את עמדת הקורבן בחרתי בגישה השנייה, שהצלחתי לייצר לעצמי עתיד טוב למרות הכל".

     

    עד לפני שנה, לא סיפרה לאיש מה עבר עליה בילדותה. "לא שיתפתי אפילו בני זוג שהיו לי או את החברים הכי טובים שלי. אמרתי שזה היה בעבר ועדיף להשאיר את זה שם". היום, לעומת זאת, היא חושפת את סיפורה בהרצאות שהיא מעבירה.

     

    מה הוביל אותך לזה?

    "לפני חמש שנים הצטרפתי למרכז הקבלה. עם הזמן הפכתי בו למנטורית של מצטרפים חדשים, ולפני שנה ביקשו ממני להעביר הרצאה על התפתחות אישית באמצעות כלים שקיבלתי מהקבלה. בניתי את ההרצאה כך שההתחלה שלה עסקה בילדות שלי. זה היה סוג של ריפוי בשבילי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על כל מה שקרה, וקיבלתי מהקהל המון פידבקים. הבנתי שסיפורי התגברות על משברים מעוררים המון השראה, ובער בי הרצון להעביר את זה לקהל רחב יותר. כדי לעשות את זה בצורה הכי מקצועית, עברתי קורס בבית הספר למרצים 'טוקמאסטר', ועכשיו אני כבר מרצה במקומות שונים".

    "חשוב לי כמובן  מודעות לכל מה שקשור לגביית חובות באמצעות העולם התחתון. לצערי, אנשים משתמשים בשיטה הזו גם היום"

     

    איזה מסר חשוב לך להעביר בהרצאות?

    "שבחיים תמיד יש בחירה. שהכי קל זה לבחור בצד הקורבן, להגיד 'אין לי מזל', 'החיים התאכזרו אליי', אבל זה לא יקדם אותך בכלום. המטרה היא לראות את הטוב או לפחות מה אפשר לעשות כדי שבכל זאת יהיה גם טוב. בנוסף, חשוב לי כמובן לעורר מודעות לכל מה שקשור לגביית חובות באמצעות העולם התחתון. לצערי, אנשים משתמשים בשיטה הזו גם היום. לא מזמן יצאתי לדייט עם בחור שיש לו בית דפוס. הוא לא הכיר את הסיפור שלי וסיפר לי על לקוח שחייב לו כבר הרבה זמן 1,000 שקל. הוא אמר לי שכבר אין לו כוח לרדוף אחריו ושהוא חושב להעביר את החוב לשוק האפור, והוסיף: 'הם כבר ידאגו לקחת מהאיש הזה את הכסף שלי. אז נכון, אני אצטרך לשלם להם על זה 300 שקל, אבל לפחות בסוף יהיו לי ביד 700 שקל שזה יותר טוב מכלום'. באותו רגע כל כך התעצבנתי בפנים. הבנתי שהוא בכלל לא חושב או מודע להשלכות. לא מבין מי הם אותם אנשים שהוא מתכוון להעביר אליהם את החוב, לא מבין איזו השפעה יכולה להיות גם על המשפחה של אותו בן אדם. בסופו של דבר אמרתי לו את דעתי ושיש כל כך הרבה דרכים אחרות שבהן הוא יכול לפעול. לא המשכתי לצאת איתו, אבל כמה שבועות אחרי זה הוא התקשר אליי וסיפר לי שהוא לקח לתשומת לבו את מה שאמרתי ושבסוף לקח עורך דין. כל כך שמחתי, כי הרגשתי שהצלחתי לשנות גורל של מישהו. אני מקווה שבעזרת הסיפור שלי אצליח לשנות לטובה גורלות של אנשים נוספים".

     

    אביה של רבקה: "הטעות הייתה לשמור את החובות בסוד"

    "איומי הנושים נמשכו בין שמונה לתשע שנים, מספר מוטי שרגא, אביה של רבקה, שכיום עובד כאב בית. כשהוא נשאל מדוע לא נעזר במשטרה, הוא טוען: "דיברנו עם המשטרה, אבל היא לא ממש יכלה לעזור. הבעיה הגדולה הייתה שלא ידעו מי עומד מאחורי זה. האנשים שהיינו חייבים להם כספים לא עשו את זה בעצמם. מאחר שגם היינו חייבים לכמה אנשים, לא יכולנו לדעת מי מהם בדיוק העביר את החוב לאנשי העולם התחתון וגם לא הייתה דרך לקשר ביניהם. היה איזה שלב שהייתה חקירה, המשטרה אפילו עצרה מישהו, אבל בסוף שחררו אותו כי לא הצליחו להשיג הוכחות".

     

    איזה מסר היית רוצה שיעבור מהסיפור שלך?

    "להבין שגם אם אתה לא לווה כסף מהשוק האפור, אתה עלול להסתבך. להשתדל להיות שקול ומחושב לפני שאתה מחליט לפתוח עסק משלך, ובעיקר שאם אתה נקלע לחובות, לשתף את בני המשפחה שלך. הטעות שלי הייתה ששמרתי את זה הרבה זמן בסוד וזה השפיע מאוד לרעה על הקשר שלי עם בני משפחתי".

     

    היית בהרצאה של רבקה?

    "לצערי, עוד לא יצא לי כי זה תמיד נפל על הזמן שבו הייתי צריך לעבוד, אבל אני בהחלט רוצה ללכת. זה בסדר גמור מבחינתי שהיא משתפת את הסיפור. זה חלק מהחיים שלה וזו זכותה הבלעדית. אני באופן אישי מאוד עצוב לגבי מה שהיא עברה ושהילדות שלה נפגעה, ומאוד גאה בה על כך שלמרות הכל, היא הצליחה לייצר לעצמה חיים טובים בכוחות עצמה".  

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד