לפני קצת פחות משנה צלצל הטלפון בביתה של פרופ' רירי סילביה מנור (84), רופאת עיניים מוערכת וחלוצת תחום הנוירואופתלמולוגיה (ייצוג מערכת הראייה במוח) בארץ. מעברו השני של הקו הייתה אישה שהציגה את עצמה בשם מרצדס, ושאלה אם היא זוכרת אותה. "חוץ ממכונית מרצדס אני זוכרת אישה אחת שהכרתי לפני 30 שנה, שבנה התינוק היה מטופל שלי", ענתה לה. "בינגו", אמרה האישה שמעבר לקו, "אני אמא של אותו תינוק שהצלת את הראייה שלו לפני 30 שנה, ואנחנו זקוקים לך שוב".
האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
"זה היה אחד המקרים הזכורים לי היטב, הבן שלה נולד פג וסבל מרטינופתיה של פגים, מחלה שסובלים ממנה פגים שהרשתית שלהם לא התפתחה די הצורך לפני הלידה", מספרת פרופ' מנור. "אפשר להגיד שבגיל שנה הוא היה עיוור בשתי עיניו. הם הגיעו אליי לבילינסון כמעט חסרי תקווה, עשיתי לו כמה בדיקות והייתה לי תחושה שניתן להציל עין אחת לפחות. לקחתי אותו תחת חסותי, ממש נלחמתי על הראייה שלו, ניתחנו אותו והצלחנו להחזיר לו את הראייה בעין אחת בצורה די טובה. אחרי הניתוח עוד היינו בקשר כי הוא בא לביקורות, ואחר כך הלך לדרכו ולא ראיתי אותו הרבה מאוד שנים".
היום יעקב (שם בדוי) הוא גבר צעיר בן 31, שהסתדר כל חייו היטב עם עין אחת, אבל לפני שלוש שנים התחיל לפתח בעינו הרואה קטרקט, וראייתו הלכה ונחלשה. הטיפול היחידי במקרה של קטרקט הוא ניתוח, אבל כל רופאי העיניים שאיתם התייעץ המליצו לא למהר לעשות ניתוח, כדי לא לקחת סיכונים מיותרים על עינו היחידה.
העין הרואה התעוורה
קטרקט (ירוֹד) הוא מצב של הזדקנות עדשת העין שבעקבותיה מתפתחת עכירות המפריעה לראייה. כדי לטפל בה יש לערוך ניתוח להחלפת העדשה. בעין בריאה העדשה, שממקדת את קרני האור, שקופה לחלוטין, וכך מתקבלת תמונה חדה וברורה. בעין עם קטרקט גורמת העכירות בעדשה להפרעה בראייה, וזו הולכת ומחמירה ככל שהעכירות בולטת יותר, עד כדי עיוורון. כך היה גם במקרה של יעקב, שהלך והתעוור עד שכבר לא היה מנוס מניתוח שסיכן את ראייתו.
"במקרה של קטרקט מומלץ היום לנתח די מהר, כי אחר כך הניתוח מסובך יותר", מסבירה פרופ' מנור. "לצערי הוא קיבל עצות לא טובות ואחרי שנה הוא הגיע אליי כמעט עיוור לגמרי".
יעקב: "פחדתי מהניתוח מאוד כי אני רואה רק בעין אחת, שמעתי בקול הרופאים שאמרו לי שעדיף למשוך כמה שיותר כל עוד אני רואה, ולא רציתי לקחת סיכונים. ניסיתי להסתדר, אבל לא הצלחתי לראות אדם שעמד במרחק חצי מטר ממני. לא הייתי מודע לחומרת המצב, איכשהו הדחקתי, אמרתי לעצמי: 'מספיק שאני רואה צלליות, יותר טוב מכלום'. הרבה פעמים נפלתי ופתחתי את הראש, ועכשיו תודה לבורא עולם שנתן לי לראות".
למה לבסוף החלטת לפנות לפרופ' מנור?
"הבנתי שאין מנוס מניתוח. אני אדם דתי, והחלטתי להתייעץ עם הרב שמעון בן טוב מירושלים. הרב שאל 'מה הסיבה שהתעוורת?' סיפרתי לו על המחלה שנולדתי איתה ועל הרופאה שהצילה לי את הראייה בעין אחת. באותו רגע הרב אמר לי לוותר על התור לניתוח שכבר נקבע לי, לאתר את הרופאה שטיפלה בי אז ולהתייעץ איתה. הוא אמר: 'אם היא עדיין מנתחת, תעשה את ניתוח הקטרקט רק אצלה, ואם לא, היא תגיד לך אצל מי לעבור את הניתוח. אם היא הצילה לך את העין פעם אחת, היא תציל אותה גם בפעם השנייה'. עדיין לא הייתי רגוע, פניתי גם לרב חיים קנייבסקי וגם הוא אמר אותו דבר. בזכות הרבנים הקדושים האלה הלכתי על הניתוח באמונה שלמה ותודה לבורא עולם, לפרופ' מנור ולפרופ' דב ויינברגר, שהיה המנתח הראשי, כולם התגייסו כדי לעזור לי".
איך אתה רואה עכשיו?
"קשה להגדיר, אל תשכחי שהמצב גם קודם לא היה פשוט בכלל. עצם העובדה שאני פותח את העיניים ורואה את הדברים הכי אלמנטריים בחיים, זה מספיק. אני יכול לראות עץ, מדרכה או ציפור שיושבת על אדן החלון, אלה דברים שלפני כן לא יכולתי לראות. פשוט נולדתי מחדש".
לפרופ' מנור נודע על ההתייעצות עם הרבנים רק כמה ימים אחרי הניתוח. "התקשרתי לבדוק מה שלומו ושאלתי אותו: 'איך חשבתם לבוא אליי אחרי 30 שנה?' הוא ענה 'הרב אמר' וסיפר את כל הסיפור. אני לא דתייה אבל זה נראה כמו נס. זה נס שהוא מצא אותי ונס שאני עוד פעילה כרופאה בגילי".
התרגשת שהם פנו אלייך אחרי 30 שנה?
"מאוד. אמרתי למרצדס להגיע אליי למחרת למרפאה שלי בבילינסון, וכשהם נכנסו זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שממש בכיתי במרפאה. לפני 30 שנה היא הייתה אישה צעירה ויפה, אמא לתינוק, ופתאום נכנסה לחדר אישה מבוגרת על כיסא גלגלים והתינוק כבר גבר־גבר, גבוה ומרשים. כשהם נכנסו כך לחדר, כשהאיש העיוור מוביל את כיסא הגלגלים של אמו, פשוט בכיתי".
מה הייתה ההבחנה שלך?
"שצריך מיד לנתח, אבל לפני כן צריך לעשות אולטרסאונד כדי לבדוק את מצב הרשתית. הקטרקט היה כבר כל כך עבה, שאי־אפשר היה לראות אם הרשתית בריאה, וחששתי שאולי הוא התעוור בכלל בגלל הרשתית. כשראינו שהרשתית בסדר, התקשרתי לפרופ' דב ויינברגר, שהיה מנהל מחלקת עיניים בבילינסון והוא ידיד אישי שלי, הסברתי לו את המצב וביקשתי ממנו להיערך לניתוח דחוף. בתוך שלושה ימים עשינו את הניתוח. בגלל שזה ניתוח מאוד מורכב ועדין חשבנו לנתח בהרדמה כללית, אבל לבסוף החלטנו לנתח בהרדמה מקומית. במהלך הניתוח דיברנו איתו, הסברנו לו מה קורה, והכל הלך כמו שצריך. זה היה שבועיים לפני ליל הסדר, ובליל הסדר הוא כבר קרא את ההגדה".
רופאה ומשוררת
פרופ' מנור נולדה ברומניה הקומוניסטית בשנת 1935. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהייתה בת חמש, הצליחה להינצל בזכות חברים נוצרים שסידרו לבני משפחתה תעודות מזויפות. לאחר המלחמה סיימה לימודי רפואה באוניברסיטה של בוקרשט, התחתנה עם בן זוגה, ובשנת 1960, כשהייתה בהיריון עם בתה הבכורה, הצליחו השניים לקבל אישור עלייה לישראל. "זה היה טראומטי, בנמל הפרידו בין גברים ונשים וביקשו מכולם להתפשט כדי לוודא שאנחנו לא מבריחים כסף וזהב מהמדינה. אני לא צריכה לספר לך מה זה אומר עבור יהודים שעברו את השואה. כשנפרדנו מההורים חשבתי שלא אראה אותם יותר, אבל גם הם הצליחו לקבל אישור יציאה אחרי שנתיים", היא מספרת.
תחילה התגוררו בני הזוג בצריף בקריית־חיים, משם עברו לדירת שיכון בבת־ים והיו שכנים של המרגל הישראלי אלי כהן ז"ל. בגיל 40, אחרי שילדה שני ילדים: רות (59), פסיכולוגית, וארי (54), מומחה להנדסה גנטית ואיש עסקים, התגרשה מבעלה ועברה לתל־אביב. במהלך השנים, ובמקביל לעבודתה כרופאת עיניים, החלה לפרסם שירים ברומנית שזכו להערכה רבה בקרב שוחרי שירה ברומניה וזיכו אותה בפרסים. היא פרסמה מאז כמה ספרי שירה, ולפני שנתיים פרסמה את הרומן "השמחה לא להיות מושלמת", המבוסס בחלקו על סיפור חייה, שזיכה אותה בפרס ספרותי חשוב ברומניה.
הקריירה הרפואית שלה החלה בבית החולים "דונולו" ביפו, שבו עשתה את הסטאז'. כשהתבקשה לבחור תחום התמחות, יעצו לה לבחור בעיניים, כדי שתוכל לקבל עבודה בקופת חולים. "החלום שלי היה שתהיה לי עבודה קבועה ומשכורת חודשית, כי אהבתי ספרות, רציתי לכתוב ולא להקדיש את כל חיי לרפואה", היא מסבירה. "היה אז קשה להתקבל לקופת חולים, רופאי משפחה חיכו חודשים בתור למשרה, אז החלטתי להיות רופאת עיניים כי ידעתי שיש ביקוש לזה", היא אומרת.
כשסיימה את הסטאז' הציעו לבעלה לשעבר עבודה כמהנדס בטבעון, והיא עברה לעבוד בבית חולים העמק בעפולה. "מכל מקומות העבודה שהייתי בהם, המקום שהיה הכי קרוב ללבי היה בעפולה, כי בניתי מחלקה מאפס. הרגשתי שאני תורמת במקום שבו אם לא הייתי, לא היה כלום. אחרי שלוש שנים חזרנו למרכז ועברתי לעבוד בבילינסון".
כאן התמחתה בתחום הנוירואופתלמולוגיה, ובהמשך פתחה את היחידה הראשונה בארץ לתחום הספציפי הזה. בזכות מומחיותה ופעילותה ההומניטרית ברומניה של אחרי צ'אושסקו, מופיעה פרופ' מנור כבר כמה שנים בספר היוקרתי "מי ומי בעולם?", שיוצא לאור מדי שנה בארצות־הברית, ובו רשימת האנשים החשובים ביותר בעולם בכל התחומים. בספר מפורטים קורות חייה ועיקרי פרסומיה בספרות הרפואית בתחום הנוירואופתלמולוגיה. בנוסף, היא זכתה בפרס מפעל חיים מטעם איגוד רופאי העיניים בישראל, ונכללה בין 70 היהודים שזכו להוקרה במלאות מאה שנים לרומניה.
איך הגעת להתמחות בנוירואופתלמולוגיה?
"לגמרי במקרה. התמחיתי אצל אחד מגדולי הנוירוכירורגים בעולם, פרופ' הרדן אשכנזי, שהיה אז ראש מחלקת נוירוכירורגיה בבילינסון. בזכותו הכרתי את רפואת העיניים שקשורה בהשתקפות מערכת הראייה במוח. החלטתי לוותר על ניתוחי העיניים ולהתמקד בתת־התמחות מרתקת זו. מאוחר יותר התמחיתי אצל פרופ' ויליאם חויט מסן־פרנסיסקו, מייסד הנוירואופתלמולוגיה המודרנית בעולם. הייתי הרופאה היחידה בארץ שהתמחתה בתחום הזה. רק ב־1981 הגיעו עוד שני רופאים, שהתמחו בארצות־הברית. בהמשך ייסדתי את הכנס השנתי לניורואופתלמולוגיה שמתקיים עד היום. היום יש בארץ 26 נוירואופתלמולוגים, המספר הכי גדול בעולם לתושב".
זהו תחום ברפואת עיניים או במדעי המוח?
"בשניהם. אני זוכרת שקיימתי בבית שלי מפגשים של רופאים שונים שעסקו במוח: נוירולוגים, נוירוכירורגים וכמובן, נוירואופתלמולוגים. היו ערבים שבהם כינסתי אצלי 16 רופאים, בישלתי להם ארוחת ערב ואחריה היינו יושבים לנתח מקרים קשים ולמצוא טיפולים מתאימים. הרבינו לצחוק על זה שלא הצלחנו להחליט אם הם באים בשביל הבישולים שלי או בשביל האתגר המקצועי".
מתי אני, כחולה, צריכה לפנות למומחה לנוירואופתלמולוגיה?
"את לא צריכה לפנות כי את לא אמורה לדעת שיש לך בעיה במוח. רופאי עיניים עוברים השתלמות בתחום ויודעים מתי להפנות את החולים שלהם למומחה: במקרים של איבוד ראייה פרוגרסיבי, הפסקות קצרות בראייה או ראייה כפולה המלווה בכאב ראש".
את עדיין עובדת במרץ, לא התעייפת?
"אני עובדת במשרה חלקית בבית חולים השרון ששייך למרכז הרפואי רבין, וגאה שפתחתי שם מרפאה לנוירואופתלמולוגיה. מתי אצא לפנסיה? כשאהיה זקנה. איך אפשר להתעייף כשאת מצליחה למצוא פתרון משמעותי לאדם שמאמין בך וזקוק לעזרה?".
