בוכה במהלך העבודה מרוב כעס, עצבים או תסכול? את ממש לא לבד

מחקרים מצאו שכ־40 אחוז מהנשים מזילות דמעות במשרד, לעומת תשעה אחוזים מהגברים. מהן הסיבות לכך (לא רק חברתיות), ואיך מרגישים אלו שבוכים בעבודה?

לבנת בן חמו, שדרנית ועורכת מוזיקלית בגל"צ וגלגל"צ. "כשאני פותחת מיקרופון אחרי השיר הזה, אני מודעת לכך שאני בוכה ואני פשוט זורמת עם זה" (צילום: יובל חן)
לבנת בן חמו, שדרנית ועורכת מוזיקלית בגל"צ וגלגל"צ. "כשאני פותחת מיקרופון אחרי השיר הזה, אני מודעת לכך שאני בוכה ואני פשוט זורמת עם זה" (צילום: יובל חן)

על פי מחקר שנערך על ידי האגודה הגרמנית לרפואת העיניים, נשים בוכות 30 עד 64 פעמים בשנה בהשוואה לגברים שמסתפקים בשש עד 17 פעמים בשנה. הבכי הגברי פוסק לרוב אחרי שתי דקות, הבכי הנשי נמשך בממוצע שש דקות. בסקר שנערך בקרב 700 משיבים והוצג בספר It’s Always Personal: Navigating Emotion in the New Workplace -  ארבעים ואחד אחוז מהנשים הודו שבכו במקום העבודה ורק תשעה אחוזים מהגברים הודו שבכו. את הפער ניתן להסביר בין השאר באמצעות הבדלים ביולוגיים, הורמונליים (טסטוסטרון מול פרולקטין) ופיזיולוגיים. אד וינגרהוץ, פסיכולוג קליני אמריקאי שחיבר ספר בנושא הבכי האנושי (Why Only Humans Weep) הציג בו שורת מחקרים שהוכיחו כי בלוטות הדמעות של נשים שונות אנטומית מאלו של גברים במבנן ובגודלן, הן רדודות יותר וקצרות יותר ולכן מתמלאות בתדירות גבוהה יותר.

נשות עסקים שהתראיינו לאלסבך אמרו שהן לא רצו לבכות, ניסו טקטיקות שונות לעצור את הדמעות, ואפילו צבטו את עצמן. זה לא עבד. גברים שבוכים זוכים יותר לאמפתיה. יש נטייה לחשוב שוודאי קרה להם דבר נורא ואיום

 

בשונה ממנו, ד"ר קים אלסבך מאוניברסיטת קליפורניה שחוקרת את תופעת הבכי במקומות עבודה, טוענת שנשים בוכות יותר מגברים בשל תהליכי חיברות שונים, ובראשם העובדה שמחנכים בנים לא לבכות, ובבגרותם קל להם יותר לעצור את הבכי. במחקרה הוכיחה אלסבך כי יש סיטואציות שבהן בכי בעבודה מתקבל בסלחנות וכאלה שבהן הוא ממש מסב נזק. בכי בשיחת משוב, למשל, נתפס כחוסר מקצועיות ומניפולטיבי. בכי בישיבה שנובע מסטרס, דדליין לחוץ או חוסר הסכמה נתפס גם הוא כחלש ומשבש.

 

נשות עסקים שהתראיינו לאלסבך אמרו שהן לא רצו לבכות, ניסו טקטיקות שונות לעצור את הדמעות, ואפילו צבטו את עצמן. זה לא עבד. גברים שבוכים זוכים יותר לאמפתיה. יש נטייה לחשוב שוודאי קרה להם דבר נורא ואיום והם לא סופגים ביקורת כמו נשים, מציינת אלסבך. יש כאלה שהודו כי בכי של גבר דווקא חושף את הצד האנושי שלו.

 

לדברי נטע עמית, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית, בכי במקום העבודה קשור לרוב לתסכול, לכעס, לעלבון. "אם מישהי בוכה במשרד, זה לא אומר שהיא לא כשירה לבצע את התפקיד. אבל אם היא בוכה במשרד כל יום או כל שבוע, היא צריכה לשאול את עצמה מה מביא אותה למצבים האלה - האם יש לה קושי באינטראקציה עם אחרים, אולי היא פשוט לא נמצאת במקום שמתאים לה. "הבעיה היא שכשאישה בוכה זה מתיישב על כל הסטריאוטיפים הנשיים ונקשר לרגשנות, להיסטריה, לחולשה, לחוסר יכולת לשלוט בעצמך. כאילו שאם את בוכה, שיקול הדעת שלך לא תקין כי גבר לא היה מגיב ככה".

 

איך גבר מגיב?

"גברים מבטאים תסכול בתוקפנות, הם דופקים את היד בקיר או מוציאים את הכעס על מישהו אחר. בעיניי, זה הרבה יותר שלילי".

 

 

שנה של בכי

לבנת בן־חמו, מנחה, שדרנית ועורכת מוזיקלית בגל"צ וגלגל"צ, בת 29, נשואה + 1

 

לבנת בן חמו. "המאזינים נרגשים לגלות הבעה של אנושיות" (צילום: צביקה טישלר)
    לבנת בן חמו. "המאזינים נרגשים לגלות הבעה של אנושיות"(צילום: צביקה טישלר)

     

    "כחיילת בגל"צ בכיתי לאורך כל השנה הראשונה", מודה לבנת בן־חמו. "לא הרשיתי לעצמי להתפרק מול כולם, כי זו מלחמת הישרדות וזו השנה שבה את מוכיחה את עצמך וחייבת להיראות חזקה, אבל בכיתי ברגע שיצאתי מהתחנה ובנסיעות באוטובוס. בתור ילדה דתייה מאשדוד הרגשתי זרה, כאילו אנחנו לא מדברים באותה שפה.

    "בכי של אישה מזרחית זה לא דבר שמתקבל טוב. בכל מקרה אנחנו נחשדות כאמוציונליות, כלא מספיק רציונליות, כאלה שאי־אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלהן, ולמרות שהחברה מחנכת אותי כאישה מזרחית לא להביע את רגשותיי באופן מוחצן, ככה אני. היום, עם המודעות החברתית שלי, אני מאפשרת לעצמי לבכות, אני נותנת לזה מקום ואני מתעקשת שיכבדו את זה".

    לבנת: "קריירות של אמנים יכולות ללכת לעזאזל אם אני לא אבכה ואצעק למענם. אני לא בוכה בשביל עצמי, אני בוכה למען משהו נעלה יותר"

     

    בכית בשידור חי?

    "כמה וכמה פעמים, במשדרי זיכרון, בשיחות ב'ציפורי לילה', ויש גם שירים שגורמים לי לבכות כמו 'חיים שלי' של זהבה בן. כשאני פותחת מיקרופון אחרי השיר הזה, אני מודעת לכך שאני בוכה ואני פשוט זורמת עם זה".

     

    בכית בוועדת הפלייליסט?

    "כן. שם אני בוכה מעצבים. קריירות של אמנים יכולות ללכת לעזאזל אם אני לא אבכה ואצעק למענם. אני לא בוכה בשביל עצמי, אני בוכה למען משהו נעלה יותר. על הכתפיים שלי יושבים מוזיקאים, ואני דואגת להם. לא מעניין אותי שיצחקו עליי, יש לי מטרה - חשוב לי מאוד שכתחנה ציבורית נכניס שירים עם משמעות תרבותית חשובה, נשמיע לציבור דברים שאולי הוא לא היה נחשף אליהם, ולא נשקף רק את הטעם המוכר. לפעמים לא מבינים על מה אני מדברת, ואני מנסה להסביר את עצמי בטיעונים מעגליים עד שיוצאות לי דמעות. זו לא מניפולציה אצלי".

     

    איך מגיבים לבכי שלך?

    "המאזינים נרגשים לגלות הבעה של אנושיות אצל אנשים שאמורים כביכול לעשות עבודה אובייקטיבית. ובכלל, אני לא אישה שברירית שבוכה בשקט. אני יודעת להגיד מה אני חושבת, ואף אחד לא יסתום לי את הפה. כשהבכי יוצא ממני, זה מעצים אותי. מבחינתי זה רגע של נשיות במלוא עוצמתה. אני לא רוצה להתנהג כמו גבר - אני אישה ואני חיה את זה עד הסוף".

     

     

    עצרו את הישיבה בגללי

    לאה פדידה, ח"כית בכנסת היוצאת, בת 50, נשואה + 2 

     

    לאה פדידה. "בשלב מסוים אמרתי לעצמי: 'אוקיי, את אישה? אז תראי להם מה זה, ותבכי'" (צילום: שחר תמיר)
      לאה פדידה. "בשלב מסוים אמרתי לעצמי: 'אוקיי, את אישה? אז תראי להם מה זה, ותבכי'"(צילום: שחר תמיר)

       

      "לבכות זה משחרר, זה מנקה, ויש בזה הרבה יתרונות. אז למה שאתבייש בדמעות שלי?", תוהה לאה פדידה. "אני משתמשת בדמעות כדי לתפוס את מקומי בחברה שמנסה לדחוק אותי לפינה".

       

      תני דוגמה.

      "בימיי כסגנית ראש העיר יקנעם־עלית, נבחרת ציבור אחת מוקפת ב־11 גברים - שמעתי כל היום הומור צבאי ואמירות שוביניסטיות. מצד אחד רציתי להיות אחת מהחבר'ה, אז לא יכולתי להרשות לעצמי להיעלב מכל בדיחה, אבל מצד שני הרגשתי שאני מייצגת את נשות העיר ולא יכולתי למחול על כל העלבונות.

      "הדמעות שלי נושאות מסר: הן אומרות שעברת את הגבול ואין לאן לרדת מכאן. או שיהיה פיוס או שנצא למלחמת עולם. לגרום למישהו לבכות זה לא משהו של מה בכך"

      "אני זוכרת שהייתי בעד פתיחת קורס מסוים של מד"א לנשים, בעוד שהגברים מולי התעקשו שייפתח לגברים בלבד. על כל טענה שלי הם אמרו שאני לא עניינית ולא רציונלית, והיו שם עקיצות ברמה של: 'את לא מסוגלת לצאת מהקופסה של היותך אישה'. בשלב מסוים אמרתי לעצמי: 'אוקיי, פדידה, את אישה? אז תראי להם מה זה, ותבכי', ורק אז הם הבינו שהתנהגו בגסות ואפילו עצרו את הישיבה".

       

      איך המשכת משם?

      "הלכתי לחדר שלי כאילו נעלבת, אספתי סימוכין וכתבות שיתמכו בעמדה שלי, חזרתי לישיבה כמו פנתרה, והצלחתי לשכנע אותם! ברור, הם לא היו מסתכנים בכך שאזיל עוד דמעה".

       

      מה כל כך מאיים בבכי?

      "אני נחשבת לבחורה חזקה שיודעת לעמוד על שלה, והם חשו נקיפת מצפון על כך שאם הובילו אותי לדמעות, סימן שחצו קו. קלטתי את זה, והשתמשתי בזה שוב. הבנתי שברגע שאני מזילה דמעה כולם מתרסקים מולי והוויכוח נעצר".

       

      דמעות הן נשק לגיטימי?

      "הפמיניסטיות אולי יכעסו על הגרסה שלי, אבל זאת אני, ואי־אפשר לומר שאני לא פמיניסטית. הדמעות שלי נושאות מסר: הן אומרות שעברת את הגבול ואין לאן לרדת מכאן. או שיהיה פיוס או שנצא למלחמת עולם. לגרום למישהו לבכות זה לא משהו של מה בכך".

       

       

      כשאת בוכה את כן יפה

      אלה יערי, מנהלת אמנותית ואוצרת, בת 32, רווקה

       

      אלה יערי. "הרגשתי שאני לא יכולה להחזיק את זה בתוכי" (צילום: צביקה טישלר)
        אלה יערי. "הרגשתי שאני לא יכולה להחזיק את זה בתוכי"(צילום: צביקה טישלר)

         

         

        "ניהלתי אוסף אמנות במשרד שנמצא בבית עתיק ויפהפה ביפו", משחזרת אלה יערי. "כחלק מהפעילות אירחנו בקומת הגלריה אמנים בינלאומיים מבטיחים. באותו יום קיבלתי הודעה מחברה טובה שחזר לה הסרטן אחרי כל הטיפולים שהיא עברה. זה קרה באמצע יום עבודה, הרגשתי שאני לא יכולה להחזיק את זה בתוכי, אבל לא רציתי לעשות סצנה במשרד. אמרתי לעצמי שאני צריכה לעבוד, לא להראות מה עובר עליי.

         

        אלה יערי: "כשהאמן הפיליפיני ווינר ג'ומבלון ראה אותי בוכה ואמר לי שהוא חייב לצייר אותי"

        "עליתי למעלה לנשום קצת אוויר, בדיוק כשהאמן הפיליפיני ווינר ג'ומבלון עבד ויצר שם. הוא ראה אותי בוכה ואמר לי שהוא חייב לצייר אותי. אמרתי לו: 'מה פתאום? זה לא מתאים', אבל הוא ביקש שרק אניח את הראש על השולחן כדי שיצלם אותי ואחר כך יצייר על פי הצילום.

        "הוא אכן צייר אותי בוכה, הציור הוצג בתערוכה ואפילו נקנה על ידי האוסף, וכולם במשרד ידעו שזו אני בציור, אבל אף אחד לא ידע מה הסיפור מאחורי זה".

         

         

        התקפי חרדה בשירותים

        נועה אנגל, אשת תוכן וקריאייטיב, בת 37, רווקה

         

        נועה אנגל. "הקפדתי לשטוף את הפנים ולטשטש סימנים"  (צילום: יובל חן)
          נועה אנגל. "הקפדתי לשטוף את הפנים ולטשטש סימנים" (צילום: יובל חן)

           

          אחרי הרבה שנים כעצמאית הלכתי לעבוד במשרד כשכירה. קצב העבודה היה מטורף, שעות ארוכות באופן ספייס, ככה שכל הזמן מישהו עבר מאחוריי לבדוק את ההספק שלי", מספרת נועה אנגל. "אם מישהו היה קם לעשות שיחה במסדרון וזה לקח לו יותר מדקה וחצי, ישר אמרו עליו שהוא לא עובד. כל כך שנאתי לבוא לשם, שזה כבר היה טקס יומי קבוע: הייתי עובדת קצת ורק מחכה ללכת לשירותים, להסתגר בתא ולעבור התקף חרדה, שהרבה פעמים התבטא בדמעות.

          נועה אנגל: "כל כך שנאתי לבוא לשם, שזה כבר היה טקס יומי קבוע: הייתי עובדת קצת ורק מחכה ללכת לשירותים, להסתגר בתא ולעבור התקף חרדה, שהרבה פעמים התבטא בדמעות"

          "היה שם המון סטרס שהייתי חייבת לשחרר איכשהו, ולפעמים גם היו טריגרים ספציפיים: פרויקט ענק שהפילו עליי, המנהל הישיר שהתחיל לרמוז שהוא רוצה להביא עובד אחר במקומי או מריבות של הקולגות מסביבי. הרגשתי שאני צריכה להיות בדריכות שיא כל הזמן".

           

          מה הביע הבכי שלך?

          "תסכול עצום של 'לא רוצה להיות פה'. לא בכיתי בשום מסגרת לפני זה, לא בטירונות ולא בעבודה הראשונה שלי, אבל שם פשוט היה וייב רע וזה כנראה גם תפס אותי בתקופה פחות חסינה בחיים".

           

          ואף אחד לא ידע?

          "הקפדתי לשטוף את הפנים ולטשטש סימנים, אז אני לא חושבת שממש קלטו שבכיתי. את זה שלא הייתי מאושרת אני מניחה שקלטו, אבל אף אחד לא אמר כלום חוץ מקולגה אחת נשמה, שניהלה איתי שיחות נפש ארוכות והייתה קרן אור בכל הסיפור הזה".

           

           

           

          הגברים בוכים בבוקר

          נמרוד רשף, שליח וסופר ("גברים מאלנבי נשים מנגה"), בן 26, רווק

           

          נמרוד רשף. "הבכי ביטא את השחיקה, את התסכול שלי מהעבודה" (צילום: יובל חן)
            נמרוד רשף. "הבכי ביטא את השחיקה, את התסכול שלי מהעבודה"(צילום: יובל חן)

             

            עבדתי כשליח בעסק פרטי במשך שנה וחצי. זו לא עבודה קלה. כל מי שנוהג בכבישי ישראל יודע שמדובר בג'ונגל, בטח על כלי רכב דו־גלגלי. נמצאתי בסיכון מתמיד, ולזה נוסף ההיבט הפיזי. אחרי שנסעתי עשרות קילומטרים על האופניים מדי יום הגעתי הביתה שבור ומרוסק פיזית".

             

            אז יצא לך לבכות מול לקוחות?

            "לא מול הלקוחות, למרות שהיו מקרים שבהם עמדתי מתוסכל מולם. בכיתי מול החברים שלי לעבודה. כולם ראו אותי בוכה. הבכי ביטא את השחיקה, את התסכול שלי מהעבודה, את זה שהתעייפתי מלדרוך במקום ולא להתקדם למקום נוח.

            נמרוד: "כשאתה עובד בחברת שליחויות שבה רובם ככולם הם גברים, יש הרבה מצ'ואיזם ואווירת גולני, כמו בשירות הקרבי שלא היה לי מעולם, אז זה קצת מביך"

             

            "כשאתה עובד בחברת שליחויות שבה רובם ככולם הם גברים, יש הרבה מצ'ואיזם ואווירת גולני, כמו בשירות הקרבי שלא היה לי מעולם, אז זה קצת מביך. אבל בסופו של דבר הם הבינו אותי ואפילו תמכו בי ככל שיכלו במגבלות הרגשיות המגדריות שלהם.

            "במקום העבודה החדש שלי, שמתמחה בשליחויות אוכל ממסעדות, אני כבר לא בוכה, כי אני עובד פחות שעות, מרוויח יותר ונהנה מטיפים". 

             

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון:  מזל חסון)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: מזל חסון)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד