גילתה במקרה: קללת האב, הסוד של סבתא והאמא שהיתה בעצם הדודה

הם נפגשו באמצע שנות ה־50 של המאה הקודמת בעיר טולוז שבדרום צרפת. איבון ברחה לטולוז מאלג'יר עם משפחתה ועמדה להינשא, כשפגשה את ויקטור הלימי, בן העיר, גם הוא ממשפחת מהגרים מאלג'יר. שניהם היו בתחילת שנות ה־20 לחייהם. היא עמדה להתחתן עם גבר אחר, אבל לאחר שפגשה בוויקטור והתאהבה ממבט ראשון, ביטלה את נישואיה והחליטה להתחתן איתו. כשאביו של הארוס שנזנח פגש את ויקטור, הוא הטיל עליו קללה: "כמו שלקחת אותה מהבן שלי, ייקחו אותה גם ממך, אתה לא תיהנה ממנה הרבה זמן", אמר ולא ידע עד כמה צדק.

בשנת 1957 עלו איבון וויקטור לארץ עם המשפחה המורחבת, גרו בקיבוץ גבת ואחרי שנה עברו ליישוב גבעת־נשר ליד חיפה. ויקטור, שלמד ראיית חשבון בסורבון, פצח בקריירה צבאית מרשימה בחיל הים ולימים היה גזבר בית הספר הריאלי בחיפה. איבון ילדה את בתה ענת (נתי), והחיים היו יפים ורומנטיים, כפי שרק חיים של שני צעירים יפים ואוהבים יכולים להיות.

כשנתי הייתה בת קצת יותר משנתיים כרעה אמה ללדת בשנית. היא הובלה לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם נולדה בתה השניה. בגיל 26, שלושה ימים אחרי הלידה, נפטרה האם כתוצאה מסיבוך. התינוקת נקראה על שמה: איבון. "עד גיל 17 לא ידעתי שזהו שמי", אומרת היום איבון (56). "הגננת בגן החליטה שאיבון הוא שם גלותי והציעה להחליף לי את השם לטובה. גדלתי כטובה עד שגיליתי את הסוד הגדול של המשפחה שלנו וחזרתי לשמי המקורי".

ויקטור שבור הלב נותר עם שתי בנות קטנות ולא ידע לאן להוליך את הצער. "הייתה ביניהם אהבה של רומיאו ויוליה, הוא לא יכול היה להתגבר על האובדן ובקושי תפקד", מספרת בתו הבכורה נתי (59). "בשנים הראשונות הוא עלה לקברה כל יום, ועד היום, כשהוא כבר בן 83, כשמדברים איתו על איבון עולות לו דמעות בעיניים, למרות שהוא חי איתה שלוש שנים בלבד".

פורטונה שישפורטיש, סבתן של הילדות ואמה של איבון, התגייסה לעזור ולקחה אליה את נתי, ואילו איבון הקטנה נמסרה לבית יתומים בחיפה. שנה שלמה שהתה שם, כשאביה מגיע מדי יום לטפל בה. "זה המזל שלי, כאשת חינוך אני יודעת כמה השנה הראשונה קריטית להתפתחות הילד, וילד שגדל בבית יתומים ללא חיבוק וללא מגע מפתח הפרעות אישיות שונות", אומרת איבון.

ויקטור ואיבון, ההורים הביולוגים. הוא לא יכול היה להתגבר על האובדן (צילום: אלבום פרטי)

ההקרבה של האחות

כשמלאו לאיבון שנה ביקשה הנהלת בית היתומים למסור אותה לאימוץ. אמרו לאבא: "לא חבל על הילדה? יש משפחה שרוצה לאמץ אותה", נזכרת נתי. "אבל הוא לא הסכים להפריד בינינו, וסבתא החליטה שוב להיחלץ לעזרתו".

ממש כמו בסרט "למלא את החלל", של הבמאית החרדית רמה בורשטין, ביקשה הסבתא מבתה הבכורה אסתר, שהייתה אז בת 29, להינשא לוויקטור בן ה־26, כדי שתהפוך לאם ליתומות הקטנות. "זה היה סוג של סידור ביניהם, שניהם הקריבו את עצמם למעננו", אומרת נתי. "הם התחתנו ברבנות ועשו טקס צנוע רק כדי להסדיר את המגורים המשותפים. אסתר הייתה מלאך בדמות אדם. לא גוערת, לא מבקרת, רק אוהבת ללא תנאי. עברנו לגור בקריית־חיים והיו לנו עשר שנים נפלאות עם אסתר. היא גידלה אותנו באהבה גדולה, תפרה לנו בגדים, חיכתה לנו בסוף יום הלימודים עם האופניים כדי ללוות אותנו הביתה מבית הספר, הייתה לנו באמת ילדות יפה".

האחיות-אמהות, אסתר (מימין) ואיבון. הדודה הקריבה את עצמה למען האחייניות היתומות(צילום: אלבום פרטי)

הילדות נגזלה

בעקבות שירותו הצבאי של האב, עברה המשפחה לראשון־לציון. אסתר נכנסה להיריון וילדה את לילך (46). אבל גם הלידה הזו הביאה איתה צער רב. אסתר שקעה בדיכאון לאחר לידה ואט־אט איבדה קשר עם המציאות. נתי, שהייתה בת 12 ואיבון, שהייתה רק בת עשר, נדרשו לטפל בבית ובאחותן הקטנה.

נתי: "לקחתי את כל האחריות על עצמי, טיפלתי בלילך ובאיבון, ואפשר להגיד שהילדות שלי נגזלה ממני. אבא אמר לי שאני כבת בכורה צריכה לקחת את הפיקוד, בין אם אני רוצה ובין אם לא".

איך התמודדת עם עול הבית, התינוקת והלימודים בתיכון?

"לא חשבתי במושגים של עול. תמיד הייתי ילדה בוגרת, אני זוכרת שבגיל ארבע כבר היו משאירים אותי לשמור על איבון, שהייתה בת שנתיים. הייתי ילדה הורית".

איבון: "הבית היה עטוף במין עננה עצובה כזאת. היינו חוזרות מבית הספר, אסתר כבר לא חיכתה לנו. היא שכבה כל הזמן עצובה על הספה. מאמא חמה ואוהבת היא הפכה לאמא מנוכרת, אפתית, ולא ידענו מה יש לה, לא הייתה אז מודעות לתופעת דיכאון אחרי לידה".

אסתר והבנות בימים היפים לפני שלקתה בדיכאון(צילום: אלבום פרטי)

הסודות שבאלבום

בגיל 13, במהלך הניקיונות של פסח, נתקלה נתי באלבום תמונות מחתונתם של ויקטור ואיבון. עד אז לא היה לה מושג שאסתר אינה אמה הביולוגית, וכשהביטה בצילומים, הבחינה שהכלה לא דומה מספיק לאסתר. "ראיתי משהו משונה בתמונה", היא משחזרת. "אמרתי לאסתר 'את לא דומה לעצמך בכלל'. היא החליטה לגלות את הסוד שרבץ עליה כל השנים. היא נורא חששה מהתגובה שלי, חששה שלא אוהב אותה אם אדע את האמת. הייתי המומה, אמרתי לה: 'את בשבילי אמא לכל דבר, את הצלת אותנו והכל נשאר בתוך המשפחה'".

סיפרת לאיבון?

"החלטתי לא לספר לה, כי לא רציתי להכאיב לה כמו שזה הכאיב לי. הייתי נערה צעירה אבל הבנתי שאיבון לא תוכל להכיל את זה. חוץ מזה שאסתר לא הייתה במיטבה והיא ביקשה ממני לא לספר".

איבון: "בגיל 13 ידעת ולא אמרת לי? פעם ראשונה שאני שומעת את זה".

נתי: "רציתי להגן עלייך".

מתי סיפרת לה?

נתי: "לא סיפרתי לה, אבא שלי סיפר לה".

איבון: "כשהייתי בת 17. זה קרה כשחיפשתי משהו בבוידם ומצאתי שקית עם בגדים של אישה שאני לא מכירה. שאלתי את אבא מאיפה הבגדים, ואז הוא החליט לספר לי. אמא אסתר ישבה בצד והוא אמר בנוכחותה: 'תראי, אסתר היא לא אמא שלך, היא דודה שלך. אמא שלך נפטרה בלידה שלך'".

מה הרגשת?

"סחרחורת. האדמה רעדה. אסתר בכתה ושאלה אם אמשיך לאהוב אותה. אמרתי לה: 'בטח, לא משנה מה, את אמא שלי'. לקח לי שנים לעכל את הבשורה הזו".

שאלת את אבא למה לא סיפר לך?

"כן, והוא אמר שכך יעצו לו הפסיכולוגים מהצבא. זאת הייתה המדיניות אז, לא לספר לילדים. אם תשאלי אותי כאשת חינוך, אני חושבת שזה נכון. הרבה יותר בריא לגדול בידיעה שמי שמגדלת אותך היא אמא שלך".

מה היה הכי קשה בגילוי המטלטל?

"רגשות האשם. ברגע שידעתי שאמא שלי נפטרה בלידה שלי, הרגשתי שאני בעצם הבאתי לאסון המשפחתי הזה. הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה לא מַתִּי במקומה. שנים רבות זה לא עזב אותי. רק אחרי שחזרתי בתשובה הבנתי שלא היה לי יד בדבר, והשתחררתי מהעול הזה. הבנתי שאמא הייתה פשוט מלאך שבא לעשות את התיקון שלו, הייתה לה שליחות להביא אותנו לעולם ואחרי שנולדתי התפקיד שלה בעולם הזה הסתיים והיא עלתה למעלה".

איך היו היחסים שלך עם אבא?

"הייתה מערכת יחסים לא פשוטה, כאילו משקולת כבדה ישבה בינינו. רק כשנודע לי על אמא שלי, הבנתי שבגלל שאני כל כך דומה לה, בכל פעם שהוא ראה אותי הוא בעצם ראה אותה בתת־מודע ואת האסון שקרה לו. למרות זאת הוא לא נטש אותי לרגע".

אסתר וויקטור עם נתי ואיבון, שנקראה על שם אמה(צילום: אלבום פרטי)

אמא בגיל 12

במשך שש שנים הייתה אסתר שרויה בדיכאון, לעתים סמוי, לעתים גלוי, ובשלב מסוים אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. נתי הייתה אז בטירונות בצבא, איבון תלמידת י"א ולילך בת שש. "אני דאגתי בבית לניקיון, בישול, כביסות. עד היום אני באובססיה לניקיון, כנראה ניקיון מסמל בעיניי שפיות, סדר וביטחון", אומרת נתי. "הייתי אמא לכל דבר. דאגתי שאיבון תכין שיעורים, שלילך תלך לגן".

לא פשוט לגדול כך.

"הייתי ילדה עצובה מאוד. המצב הקשה של אסתר גרם לי להיות מפוחדת וחסרת ביטחון, הייתי בחרדות קשות, אבל הדחקתי הכל".

קרש ההצלה של נתי הגיע בגיל 14 וחצי, בשנה הראשונה בגימנסיה הריאלית בראשון־לציון. שם, ליד הברזייה, ראתה את ארי עברון, היום מנכ"ל חברת "גרפיטי", שלמד בכיתה מעליה. "ישר ידעתי שהוא יהיה בעלי. יש לי אינטואיציות חזקות, קיבלתי תקשורים כבר בגיל צעיר", היא אומרת. "ארי קיבל את נסיבות חיי בשיא הטבעיות, במקום לצאת ולבלות כמו בני גילו הוא בא לשמור איתי על האחיות שלי. אולי בזכות זה אנחנו יחד עד היום".

עם סיום השירות הצבאי נישאו השניים ונולדו להם שלושה ילדים: חן (37), אם לשלושה, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה; שי־לי (34), מנהלת משאבי אנוש בחברת "קימברלי" ובהיריון מתקדם; בר (24), גננת בקיבוץ נען.

אסתר הייתה מאושפזת במשך שמונה שנים בבית חולים פסיכיאטרי, וכשהשתחררה החליט ויקטור לשכור עבורה דירה בגבעת־נשר. איבון, שבדיוק התגייסה ולילך, שהייתה ילדה, עברו לגור איתה. ויקטור הכיר באותם ימים את לידיה (63), היום אשתו ואם שני ילדיו הנוספים: אושרי (27) ושי (25), שניהם סטודנטים בטכניון. אף על פי שהרבנות התירה לו לשאת לאישה את לידיה בשל מצבה הנפשי של אשתו, הם התחתנו רק אחרי מותה של אסתר, מתוך כבוד שרחש לה.

איבון: "הם היו שלישייה כזאת, הייתה ביניהם הרמוניה וחברות בלתי מוסברת. לידיה דאגה לאסתר ואסתר נתנה את ברכתה לקשר", מספרת איבון. "הם נהגו לעשות ארוחות יחד, ואבא דאג לה עד יומה האחרון. הוא לא שכח את מה שהיא הקריבה למעננו. היא מתה בגיל 62 מדום לב".

נתי: "מיכאל, הבן של איבון, שהיה קשור לאסתר מאוד, חזר מבית הספר ומצא אותה שרועה על השטיח"

.

ושוב חוויתן אובדן.

"הייתה לי שנה קשה מלווה בחרדות ודיכאון, כל מה שהדחקתי כל השנים צף ועלה. בנוסף, ילדתי תינוקת עם מום בלב שנפטרה אחרי הלידה. אחרי האירוע הזה הבנתי שכל מה שקשור לאמהוּת ולידה זה כנראה השיעור שלנו בחיים, בכל דור הייתה איזושהי טרגדיה".

איך התמודדת?

"הייתי במצב קורבני, שאלתי למה עזבו אותי שתי אמהות, למה איבדתי תינוקת. ארי ראה את מצבי ואמר לי: 'עזבי הכל וקחי פסק זמן לעצמך'".

"בכל דור הייתה איזושהי טרגדיה"(צילום: אביגיל עוזי)

התיקון של האחיות

בשנת 2000 החליטה נתי לעזוב את עבודתה כמנהלת כוח אדם וללמוד נטורופתיה. "תמיד התעניינתי ברפואה טבעית, תמיד הייתי אדם רוחני", היא אומרת. "כעבור ארבע שנות לימוד הוסמכתי כנטורופתית, בהמשך למדתי תטא־הילינג ועוד כמה שיטות ריפוי, ואני מטפלת בארבעה ממדים: פיזי, רגשי, מנטלי ואנרגטי, רק בנשים וילדים, עם גברים זו אנרגיה אחרת שלא מתאימה לי. מגיעות אליי לקליניקה נשים עם דיכאון וחרדות, שעברו בחייהן מצוקות קשות ואני מסייעת להן בעזרת כל מה שלמדתי, וגם בעזרת מטען הכאב שלי.

"הנטורופת הוא למעשה רופא המשפחה של תחום הרפואה המשלימה, שמטפל בעזרת תזונה, צמחי מרפא, פרחי באך, רפלקסולוגיה. עבדתי תשע שנים בכפר הילדים 'נווה יהודה'. טיפלתי שם בילדים רבים, בין היתר גם בנערה בת 14 שהיום היא בת 24. היא הפכה לבת בית אצלנו, ואנחנו ממש משפחה".

איזו אמא את לשלושת הילדים שלך?

"כשהם היו קטנים הייתי במצב הישרדותי, תקתקתי את החיים בלי להרגיש אותם באמת. רק בגיל 40 התחלתי להבין מי זאת נתי באמת, ואז נולד לביא, הנכד שלי, וחוויתי איתו את הילדות שלא הייתה לי. החלטתי להיפרד מהשם ענת ולהיות נתי, כי כך קראו לי בבית. רציתי לחזור להיות הילדה. כמו בסרט 'בנג'מין באטן', נולדתי מבוגרת ונעשיתי צעירה עם השנים. היום אני ממש ילדה, עושה את כל הדברים שאף פעם לא העזתי".

גם איבון, גננת במקצועה, שלמדה הוראת הגיל הרך ומנהלת כיום את מעון נעמת בגבעת־נשר, עברה כמה גלגולים עד שהגיעה הלום. בתום לימודיה בגימנסיה הריאלית בראשון־לציון, השתתפה בתחרות מלכת היופי של העיר וזכתה בתואר מלכת היין. "דודו טופז, שהיה אז הכוכב הכי גדול בארץ, הנחה את הטקס והייתי גאה מאוד בתואר. אחר כך התברר לי שאמא שלי, איבון, הייתה מלכת היופי של טולוז, כך שהמעגל נסגר".

"תמיד היינו ילדות מרצות ותמימות. השתנינו"(צילום: אביגיל עוזי)

לאחר השחרור מצה"ל הכירה את רוני פפנהיימר, קצין בחיל הים, נישאה לו וילדה שני ילדים: מעיין (32), עובדת רשות הטבע והגנים שמגדלת שלושה ילדים בקיבוץ מגידו, ומיכאל (27), סטודנט להנדסה. אחרי 15 שנה עלו הנישואים על שרטון, איבון ובעלה התגרשו, חזרו זה לזה אחרי חמש שנות פרידה והביאו לעולם את אלון (15). כעבור עשר שנים נוספות נפרדו סופית, והיא החלה לחזור בתשובה.

היום היא נשואה ליוסי חדד־לוי, הצעיר ממנה בשלוש שנים, בעברו מג"ד בתותחנים והיום מנהל פרויקטים בחברות שונות, שחזר בתשובה יחד איתה. "כשהכרתי אותו הוא היה חילוני, אבל ראיתי שיש לו קשר חזק ליהדות, אחרת זה לא היה עובד. טסתי כבר פעמיים לאומן, ותודה לאל, קיבלתי את כל מה שרציתי".

כלומר?

"אף פעם לא ידעתי לדרוש מהחיים את מה שמגיע לי, לא ידעתי להעריך את עצמי מספיק. גם נתי וגם אני תמיד היינו ילדות מרצות ותמימות. השתנינו".

נתי: "סיפור החיים הטרגי שלנו הוביל אותנו לשינוי, עשינו מהלימון הקורבני לימונדה טיפולית. היום אנחנו רואות בכל מה שעברנו בחיים מתנה, אם לא היינו עוברות את מסלול חיינו כפי שהיה, לא היינו מי שאנחנו היום.

"אחותנו הצעירה, לילך, למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה ועובדת היום עם תשושי נפש. שלושתנו מטפלות, וזה לא במקרה, כנראה זה התיקון שלנו".