שלום נעמי,
רציתי לפתוח את המכתב הזה בשאלה פשוטה. נגיד, "נעמי יקרה, מה שלומך?" אבל אני כבר שומע בראש את קולך הנחרץ, אומרת: "מה זה הקיטש הזה, זאת לא שאלה ששואלים אישה במצבי. רוצה לדעת מה שלומי? סביר פלוס, רוב הזמן מתה".
זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את קולך החכם בראשי כשאני ניגש לכתוב.
האזינו למכתב (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
נפגשנו לראשונה כשהייתי בן 22, זוכרת? התחלתי לכתוב אז ב"סופשבוע" של מעריב ואת התאוששת מניתוח הלב הפתוח שעברת. הדבר האחרון שהיה לך כוח אליו הוא עיתונאי צעיר ומתנשף. ובכל זאת - הסכמת שאבוא, ואפילו כיבדת אותי בעוגה.
ראיינתי מאז מאות אנשים, אבל את מה שעבר לי בגוף כשפתחת לי את הדלת בפיג'מה וכפכפים, התרגשות אדירה וגם פחד - בואי נודה, לפעמים היית בן אדם קצת מפחיד - התחושה הזו של הישאבות לעולם מסתורי, כמו הילדים ב"האריה, המכשפה וארון הבגדים" שנייה לפני שהם קופצים לארון, התחושה הזו לא חזרה אליי מאז באותה עוצמה.
את מה שקרה בינינו בשבוע שבו ראיינתי אותך - כן כן שבוע!!! - לא שעה או שלוש שעות ריאיון כנהוג, שבוע שבו הגעתי אלייך כל יום בין 16:00 ל־19:00, כמו תלמיד, מתנהל במתווה המוקפד שקבעת לנו מראש ("רוצה שזה יהיה ריאיון אחר, אז בבקשה, תעבוד, זה לא יקרה מעצמו") - את מה שקרה באותו שבוע אני זוכר כקסם חמוץ־מתוק של סרטי התבגרות טובים. כי אני, נעמי, נכנסתי לבית שלך רוני אחד ויצאתי ממנו אחרי שבוע - רוני אחר.
עשר דקות לתוך פגישתנו כבר ריסקת את כל מה שידעתי עלייך. כשביקשתי לדבר על "ירושלים של זהב", נפנפת בידייך והזהרת ש"תכף מתחילה תוכנית הבישול שאני הכי אוהבת". כשהתפעלתי מקובץ השירים של חנוך לוין, שהיה מונח על שולחנך, הורדת מעט את משקפייך ושאלת: "מה אתה חושב שאני, צפיחית בדבש?" וכשביקשתי שתנגני לי צליל אחד, רק צליל אחד, בפסנתר שמתוכו יצאו "דיוקן אמי", "נומי נגה" ו"חורשת האיקליפטוס" (שפתח אחרי שנים את "נדל"ן", מחזה שכתבתי והוצג בבית ליסין), כמעט גירשת אותי מהבית. "נמאס לי להיות מחוברת באינפוזיה לפסנתר, ועוד יותר נמאס לי שמזמינים אותי לערב לזכרי. לא רוצה להיות סמל. די. בזמן שנשאר לי - רוצה להיות בת אדם. ומה כל השאלות האלה, אתה בחור צעיר, נו, שאל אותי משהו חדש".
אני מודה שמצב הרוח הזה שלך - המהורהר, האירוני, הפרוע אפילו, זמן פציעות שפרגנת לעצמך כי בכלל לא תכננת לחיות, הרי היית בטוחה שתמותי באותו ניתוח לב, כבר נפרדת מיקירייך, כתבת צוואה והנה פתאום יש עוד זמן - מצב הרוח הזה כישף אותי אז ומכשף אותי עד היום.
הריאיון איתך יצא בינוני פלוס, אבל הרווחתי חברה. מאז נשארנו בקשר. שוחחנו בטלפון, פעם התקשרת להעיר על שגיאה בעברית בשידור שלי ברדיו, פעם אחרת ניסית לשדך לי איזו עוזרת פרלמנטרית ופעם התקשרת להחמיא על סרט שעשיתי. כשעמדנו לסיים אמרת: "רוני, אם אתה עוד רוצה לפטפט איתי קצת, תבוא עכשיו כי אין לי עוד הרבה זמן". כמה שבועות אחר כך הלכת לעולמך. ואני לא באתי. ידעתי שאת חולה, אבל לא ידעתי עד כמה. וזו הסיבה הראשונה שהתיישבתי לכתוב את המכתב הזה. לבקש סליחה. אני לא יודע אם דיברנו על זה, אבל פגשתי אותך אחרי שאיבדתי שני אנשים יקרים מאוד ללבי. לא יכולתי לעמוד בעוד אובדן. לא מזמן ישבתי בבית של רבקה מיכאלי, חברתך הטובה, התכוננו יחד לאירוע שהנחיתי איתה, ורבקה סיפרה לי על הביקור האחרון שלה אצלך בבית החולים. כמה צחקתן, כמה בכיתן ואיך כשגיל אלדמע התקשר ושאל אותך מה שלומך ענית לו: "אתה יודע, גוססים". הקשבתי והצטערתי על הפגישה האחרונה שלנו, פגישה שלא הייתה.
הסיבה השנייה שהביאה אותי לכתוב לך היא שרציתי להגיד לך תודה. לימדת אותי משהו שהבנתי רק לאחרונה. סיפרת לי על המשמעת הנוקשה שבה אמא שלך גידלה אותך בכנרת, איך הכריחה אותך, עוד כשהיית בת חמש־שש, לקום מוקדם בבוקר ולהתאמן בפסנתר. שעות על שעות, כל יום. כמה כעסת עליה על הנוקשות והטוטאליות הזאת, שהפכה אותך, בסופו של דבר, ליוצרת והאמנית הענקית שהיית.
נדמה לי שרק בשנתיים שהכרתי אותך, בין ניתוח הלב לסרטן שבסופו של דבר הביא למותך, רק אז, בגיל 70 פלוס, הרשית לעצמך באמת למרוד באמא. להזיז את הפסנתר הצדה, לסרב להצעות להופיע, לא לפחד לרוקן את לוח הזמנים מקהל ולמלא אותו בחברים ובני משפחה. לימדת אותי שאף פעם לא מאוחר מדי למרוד באבא ואמא ולהיות, לפחות לתקופה, פשוט אתה. לנשום. לחשוב. לבהות בעצים. להתמכר לשקט. עכשיו, אחרי אחת התקופות העמוסות שהיו לי, אני מקווה שיהיה לי האומץ לעשות אותו דבר בדיוק. לשמוע חלילים ברוח החופשית, ולהתחיל מבראשית.
רוני
- רוני קובן מגיש בכאן 11 את "יוצאים מהכלל" (ימי א' ב־21:10) ואת "פגישה" (שתשוב לעונה שלישית בסתיו). הוא גם כתב ב"עובדה" (קשת 12), והסדרה הדוקומנטרית שיצר, "ואז הגיע ילד", משודרת ב־HOT8 וב־HOTVOD. בנוסף, הוא מופיע עם הרצאתו "רגע של אמת"
לכל פרויקט המכתב שלא נכתב, גרסת ה-VIP
