אני פורים שמח ומפדח: תחפושות ילדות מביכות שלא נשכחו עד היום

סופרמן

שרית שמיר־אומידי (36), אשת חינוך וכותבת (עמוד הפייסבוק "כותבת את הקול") מראשון־לציון, נשואה ואם לשניים

שרית שמיר אז והיום. "כשכל הבנות סביבי התחפשו לנסיכות, אני נראיתי והרגשתי כמו בן"(צילום: אלבום פרטי, מלי פנסו - סטודיו מלינקה)

"כשהייתי בת שבע הייתה לי תספורת פטרייה, כמו של בן, שהחזיקה שלוש־ארבע שנים. בדירה מולנו גרו שני בנים בערך בגילי, שהיו חברים טובים שלי. מדי שנה, לקראת פורים, הייתי מקבלת מהם את התחפושות שהיו קטנות עליהם, כך ששנה אחת הייתי סופרמן, שנה אחת באטמן ושנה אחת נינג'ה. לא שאלו אותי למה אני רוצה להתחפש: יש נינג'ה? קחי נינג'ה. מקסימום אמרו לי: 'תבחרי בין הנינג'ה לבאטמן'. לאמא שלי זה היה נוח כמובן, כי זה חסך לה כסף. לא שינה לה אם זו תחפושת של בן או של בת, ענייני מגדר לא הטרידו אז אף אחד. כך יצא שבמשך כמה שנים, כשכל הבנות סביבי התחפשו לנסיכות, אני נראיתי והרגשתי כמו בן. אם הייתי מודעת יותר, לא הייתי מעזה לצאת ככה מהבית. כיום יש לי חוויה מתקנת עם הילדים שלי: אני שואלת אותם חודשים לפני פורים לְמה הם רוצים להתחפש, משקיעה בצילומים מקצועיים ומבלה איתם".

אשכול ענבים

נעמה מליחי־נחום (43), פרסומאית מתל־אביב, נשואה ואם לשתיים

נעמה מליחי-נחום אז והיום. "העבריינים של השכונה התחילו לרוץ אחריי עם סיגריות ופוצצו לי את כל הבלונים"(צילום: אלבום פרטי)

"כשהייתי בכיתה ד' ההורים שלי החליטו שאתחפש לאשכול ענבים. כשהחלו ההכנות התברר שאזלו הבלונים הירוקים בחנות והוריי קנו בלונים כחולים. כששאלתי למה, ענו לי: 'כי את אשכול ענבים מוסקט' - ואני האמנתי. לא היה לי מושג מה זה מוסקט, אבל הייתי גאה. כשהגעתי לבית הספר כולם ניסו להבין מה זה מוסקט ואמרו: 'איזה יופי! איזו מוסקֶטֶת את!' בהמשך היום כל תלמידי בית הספר יצאו לתהלוכת תחפושות בשכונה. אחרי סיבוב קצר העבריינים של השכונה התחילו לרוץ אחריי עם סיגריות ופוצצו לי את כל הבלונים, וכך יצאתי מהבית אשכול ענבים מוסקט וחזרתי אשכול צימוקים מוסקט. חזרתי הביתה בוכה. בשנה שלאחר מכן דרשתי תחפושת נורמלית, אבל איכשהו יצא שעטפו אותי בתחבושות אלסטיות והתחפשתי למומייה. טיפ להורים: שאלו את הילדים למה הם רוצים להתחפש והתערבו כמה שפחות".

מארי אנטואנט

ענבל שגיב־נקדימון (47), מתרגמת ספרים ומרצה מהיישוב צורית, נשואה ואם לשלושה

ענבל שגיב-נקדימון אז והיום. "כשאמרתי בבית הספר שהתחפשתי למארי אנטואנט, אף אחד לא ידע על מה אני מדברת"(צילום: אלבום פרטי, נוראל זאבי)

"כשהייתי בת עשר אמא שלי הציעה שאתחפש למארי אנטואנט עם שמלה מפוארת שקיבלנו מבת דודתי. אהבתי שמלות יפות והסכמתי בשמחה. אמא הכינה כתר וחגורה מנייר ושרביט ממתכת. אף על פי שהמשקפיים הגדולים שלי לא בדיוק השתלבו בתחפושת, יצאתי מהבית בתחושה מלכותית. כשאמרתי בבית הספר שהתחפשתי למארי אנטואנט, אף אחד לא ידע על מה אני מדברת והייתי די חריגה בין כל מלכות אסתר והאינדיאנים. האהבה שלי לשמלות מפוארות לא נעלמה עם השנים: אחרי שהשלמתי תואר שני במחקר תרבות, חקרתי תלבושות היסטוריות, ואני מעבירה הרצאה ששמה 'מה תלבשו למסע בזמן?', שבה אני מציגה בגדים מהמאה ה־17 עד תחילת המאה ה־20. כיום, כשאני מומחית בתחום, אני יודעת שמארי אנטואנט שלי לא הייתה מדויקת מבחינה היסטורית".

קובייה הונגרית

נעמה בק־לוי (44), מעצבת ובונה אתרי אינטרנט מקריית־טבעון, נשואה ואם לשלושה

נעמה בק לוי אז והיום. "כשלבשתי את התחפושת התלהבתי מאוד, אבל כשהגעתי לבית הספר הייתי נבוכה"(צילום: אלבום פרטי, גל מוסנזון)

"כשהייתי בת 11 התחפשתי לקובייה הונגרית - רעיון של אחי, הגדול ממני בשבע שנים. הקובייה ההונגרית הייתה אז באופנה, וכולם בבית חשבו שזה רעיון מבריק. ניסיתי להגיד שאני מעדיפה להתחפש לנסיכה, אבל שכנעו אותי שהקובייה תהיה מיוחדת יותר. אחי וחברתו בנו בשבילי את התחפושת: הייתי צריכה להיכנס מלמטה ולהוציא את הראש, כשחתיכת קובייה הייתה כובע. בפעם הראשונה שלבשתי את התחפושת התלהבתי מאוד, אבל כשהגעתי לבית הספר הייתי נבוכה: בנות שכבת ו' התחפשו לדברים הרבה יותר נשיים ומחמיאים, עם שמלות ואיפור, ואני הייתי עם שיער קצר, בתחפושת לא נשית. הרגשתי שהתחפושת שלי הרבה פחות מגניבה מהאחרות, היא הייתה מסורבלת וכאבו לי הידיים שהיו מונחות כל היום בזווית ישרה. אני ממליצה להורים לזרום עם מה שהילד רוצה, עד גבול מסוים, ובטח שלא להכריח אותו להתחפש".