אני אמא לפשושית מתוקה ופקחית בת שנתיים וחודשיים. 15 שנים התגוררתי בתל־אביב. כשבתי הייתה בת שלושה חודשים, אביה ואני נפרדנו בגירושים סימפטיים יחסית. לאחר שנה בלתי אפשרית של תחלואים, הוצאות מטורפות ואי-יכולת ממשית לחזור לשגרת עבודה, עשיתי את הדבר ההגיוני וחזרתי כמו טטל'ה להתגורר ליד הוריי בצפון.
התמקמנו, נשמנו אוויר מפעלים צלול ואפילו יש לנו גינה נחמדה ודג. לבתי יש אבא שאוהב אותה מאוד ואח מקסים מנישואיו הקודמים, שדואגים לבלות איתה אחת לשבוע. זוהי שגרת חיינו ואנחנו מאושרות בה.
רק שאז שלחת הזמנה: "השנה, לרגל יום המשפחה, נחגוג יחד עם אבא, בסימן 'אבא עושה בושות'. כל אב יביא מאכל משפחתי שאוהבים לאכול בביתו לארוחת בוקר". החוורתי ובדקתי - כן, אנחנו עדיין ב־2019 - לא חזרתי אחורה בזמן ומייקל ג'יי פוקס כבר לא חתיך. הבת שלי מעולם לא אכלה ארוחת בוקר עם אבא, ואנחנו שמחות בחלקנו. כאשר הבנתי שאבא שלה לא יוכל לנהוג שעתיים לצפון ביום שישי בבוקר, שאלתי אותך: האם בתי ואני לא משפחה? האם זוגות חד-מיניים הם לא משפחה? נראה שלא בגן שלנו.
לשווק את יום המשפחה כיום האב - ויסלחו לי כל האבות - זה לתת לבת שלי את התחושה שהיא שונה, וגרוע מכך - שלאבא שלה לא היה מספיק חשוב להגיע. וזה לא המצב. אז למה לא לשנות קונספט? הרי אם היה בגן ילד שרגיש לבוטנים לא היינו עושים מסיבת במבה, נכון? למה לתת לבת שלי או לילדים שחיים במשפחות לא קונבנציונליות תחושה של חוסר?
אנחנו חיים במציאות עם סוגים שונים ורבים של משפחות. יום המשפחה צריך לעסוק בדברים שמאחדים ומלכדים, לא במה שמבחין ומפריד. ואם כבר מייצגים את השונה, צריך להציג את החיובי שבו.
אחרי שכבר חשבתי שאת יום המשפחה בתי ואני נחגוג בקניון או בפקקים לחרמון, התקבלה הודעה מחממת לב בקבוצת הווטסאפ של הגן: "בשל סוגיות משפחתיות אישיות ורגישות שלא נלקחו בחשבון, אנו מעדכנים כי האירוע ליום המשפחה נפתח לכל בן או בת משפחה שתבחרו". הלכתי לנגב דמעות התרגשות, לטפוח לעצמי על השכם שהצלחתי לסדוק מעט את התפיסה המיושנת, ולהתחנן לסבתא שתתלווה לילדה ביום שישי.
חג משפחה שמח לכל המשפחות על סוגיהן.
שלך,
אמא גרושה
