לפני כחמש שנים החליטה הצלמת מוריאל עציוני לפנות בפייסבוק לנשים שנושאות צלקות על גופן, ולהציע להן להשתתף בפרויקט שיזמה: להצטלם כך שרואים את הצלקת ולספר את הסיפור שמאחוריה. עציוני לא שיערה את מידת ההיענות שתעורר היוזמה שלה. "פנו אליי עשרות נשים שרצו להשתתף בפרויקט", היא מספרת, "אבל הבנתי שבשלב מסוים צריך לשים לו נקודה". בימים אלה נשלמה עבודתה, המתעדת 30 נשים (בפייסבוק: פרויקט הצלקות – פרויקט צילום אישי. באינסטגרם: myscarproject).
עציוני (31) היא ילידת מושב רקפת. אחרי שירותה הצבאי למדה צילום בבית הספר "דרך צילום" ואז פתחה סטודיו בסלון הבית שבו התגוררה אז בתל־אביב. "המשיכה שלי הייתה לצילום אנשים ובעיקר נשים, עיקר ההתמחות שלי היא צילומי היריון ונשיות".
כשהרתה את בנה הבכור רוי (היום בן שנתיים וחצי), עברה עם בעלה, יאיר עציוני, לקיבוץ דן שבו גדל. "צילומי היריון היו אז להיט בתל־אביב, ובצפון הם היו ממש בתחילת הדרך. לקח לי זמן להעלות את המודעות לנושא. היום כבר טבעי לראות בהיריון דבר יפהפה ששווה הנצחה". היא עצמה מצויה כיום בהיריון שני, עם בת.
מהיכן הרעיון לצלם נשים עם צלקות? לך יש צלקת נסתרת?
"כולם שואלים את זה. אין לי צלקת, זה הגיע ממקום של רצון לעשות משהו שקשור לנשיות ולנפש. הטריגר היה פרויקט של הצלם האמריקאי דיוויד ג'יי, שצילם נשים עם צלקות כתוצאה מסרטן שד. שיתפתי את הפרויקט שלו בפייסבוק ושאלתי את חבריי אם יוזמה כזאת בארץ תזכה לשיתוף פעולה. קיבלתי המון תגובות והחלטתי לפתוח את זה לכל סוגי הצלקות".
הפנייה הראשונה שלה הייתה כאמור לפני כחמש שנים. ההיריון של בנה עצר את התהליך, ולפני כשנה חזרה לנושא במלוא המרץ. "בהתחלה רציתי להגיע לכל אחת ולצלם אותה בסביבתה הטבעית, אבל בהמשך היו נשים שהגיעו אליי. אחת לחודש פרסמתי צילום אחד עם הסיפור שלו".
מה תורמת חשיפה כזו למצולמות?
"כל מי שהצטלמה אצלי עברה איזשהו תהליך שהתחיל מסיפור שלא סיפרה כמעט אף פעם בפרטי פרטים. רובן, התברר לי, לא פתחו את הנושא אף פעם בפומבי. הפרסום והתגובות שבעקבותיו נותנים להן חיזוק. במקביל, נשים אחרות שרואות את הצילומים מרגישות שגם הצלקות שלהן עצמן לגיטימיות ושהן לא לבד".
בגלל מחלה נדירה
יאנה דרמליוק (21) מכפר־יונה, מתגוררת עם בן זוגה, בלוגרית יופי וטיפוח
"בגיל 14־15 צמח לי סוג של חצ'קון גדול בפנים. לא התייחסתי אליו. חשבתי שזה יעבור, אבל זה לא עבר. אמא דחפה אותי ללכת לרופא, אבל דחיתי ולאט־לאט התחילו להתפתח עוד פצעים מוגלתיים במקומות נוספים בגוף. כשכבר הלכתי לרופא עור, הוא הפנה אותי לבית חולים. במשך שלוש שנים הייתי בבדיקות ואשפוזים, המון אבחנות הועלו ונשללו, ובאיזשהו שלב עברתי גם בדיקות פסיכיאטריות.
"רק בגיל 17 התברר שמדובר במחלה אוטואימונית נדירה בשם וגנר וסקוליטיס, שפוגעת באיברים שונים בגוף, וכשהיא מופיעה בעור וגורמת לפצעים כמו שלי, זה נדיר עוד יותר. נוסף לפצעים התחלתי לסבול גם מסינוסיטיס כרוני, ובכיתה י"א פרשתי מהלימודים, כי פשוט לא יכולתי לתפקד".
הפצעים השאירו צלקות?
"הרבה זמן הפצעים היו פתוחים והפנים היו נפוחות מהסטרואידים שקיבלתי. לא יצאתי מהבית, אפילו לא לזרוק זבל, כי לא רציתי שיסתכלו עליי. הייתי בחרדות מה רואים ומה חושבים עליי. בהמשך קיבלתי טיפול ביולוגי והתרופה התחילה להשפיע. היום נשארו צלקות, גם בפנים. אגב, את בן זוגי הכרתי בזכות הצלקות".
כלומר?
"לפני כשנה כתבתי פוסט עם מסר של קבלה עצמית, העליתי את הצילום עם הצלקת בצורת לב והוא יצר קשר".
ניסית לטשטש את הצלקות?
"כל התערבות כירורגית עלולה לגרום לפצעים להתפתח. ניסיתי להסתיר באיפור, אבל היום אני לא מנסה להסתיר אותן, כי חיזקתי את הביטחון העצמי שלי. יש לי שתי צלקות משמעותיות בפנים. בצד אחד השיער מסתיר את הצלקת, אבל בצד שבו יש לי צלקת בצורת לב, דווקא גילחתי את השיער והצלקת חשופה. החלטתי שנכון לעכשיו אני לא מוכנה להסתיר אותה, להפך. שכולם יראו שאפשר להתייחס אליה כאל יפה".
אז איך היחס שלך לצלקות היום?
"אני לא שונאת אותן. יש בהן זיכרון שאני לא יכולה למחוק מעצמי: עברתי משהו כל כך קשה, ואם עברתי את זה, אני יכולה להתמודד עם דברים בלי להעלים או למחוק אותם".
בגלל מלנומה שהתגלתה בזמן
ליז זינם (33) ממושב שפר, נשואה ואם לשתיים, מנהלת עם בעלה חברת תוכנה
"בגיל 22, כשהייתי בשירות קבע בצבא, גיליתי נקודה אדומה על הלחי. התחלתי לקלף אותה, זה דימם קצת ואחרי שבוע הנקודה חזרה, וכך היה כמה פעמים", מספרת ליז, ילידת גיאורגיה שעלתה ארצה בגיל שבע. "מאחר שזה היה על הלחי והפריע לי אסתטית, החלטתי להסיר את זה בלייזר, ואמא שלי התעקשה לקחת אותי לכירורג פלסטי. הוא הסיר את הנגע, תפר את המקום, הבטיח שלא תישאר לי צלקת, ובמקביל שלח לבדיקה את החומר שהוציא. הייתי שאננה, הצלקת נעלמה ושכחתי מזה לגמרי. אחרי חודש התקשרו אליי מהמרפאה שלו וביקשו שאגיע מהר ככל האפשר. שם התבשרתי שמדובר במלנומה".
ידעת מה זה?
"לא היה לי מושג, והרופא הסביר לי שמדובר בתאים סרטניים. הופניתי לניתוח והייתי בטוחה שאחרי יומיים־שלושה אצא ואחזור לעניינים כרגיל. כשהתעוררתי מהניתוח וביקשתי לראות את עצמי בראי, הייתי בהלם טוטאלי. הפנים זרחו בכל צבעי הקשת, היו מלאות שטפי דם ונראו כמו אחרי פוגרום. לא הצלחתי אפילו לדמוע מרוב הלם. למזלי, השוליים היו נקיים ולא נזקקתי לטיפולי המשך, אבל נשארתי עם צלקת גדולה".
מה היה יחסך לצלקת במשך השנים?
"קשה. שנאתי אותה. עד היום אני שונאת אותה, אבל למדתי לחיות איתה ולקבל אותה כחלק ממני".
ניסית להסתיר אותה?
"אחרי הניתוח טופלתי במשחות ובמסכות לחץ והייתה לי קוסמטיקאית מדהימה שעשתה לי עיסוי פנים שלוש פעמים ביום, כדי להזרים דם ולאפשר לצלקת להגליד בצורה טובה. במשך השנים חשבתי לא פעם לפנות למנתח פלסטי כדי לנסות לטשטש אותה, אבל המחשבה להיכנס שוב מתחת לסכין של מנתח דוחה את האפשרות".
אז מה גרם לך לחשוף את הצלקת בפרויקט?
"אצלי אין הרבה מה לחשוף. זה חשוף. מבחינתי, זה היה מעין רצון להתמודד עם עצמי, עם מה שזה עושה לי. הצילום אפשר לי לראות את הצלקת מעוד זווית ועשה לי טוב. הרגשתי שזה עזר לי להגיע לסוג של השלמה. אבל מה שחשוב לי באמת זה שאני מקווה לעורר מודעות לסרטן העור ולמלנומה ולצורך להיות ער לכל פצעון שחורג מהנורמה".
בגלל תאונת דרכים במהלך מרדף משטרתי
אורית אברהם (34) מפתח־תקווה, נשואה ואם לבת, בהיריון, מנחה מוסמכת ל־NLP
"לא גויסתי לצבא בגלל עודף משקל, והתנדבתי לשרת במשטרה", מספרת אורית. "בגיל 22 השתתפתי במרדף משטרתי אחר גנבי רכב. ישבתי דרוכה בניידת, במושב האמצעי מאחור, והנהג נכנס בעמוד על הגשר ברחוב רוקח בתל־אביב. עפתי קדימה, נפתח לי המצח, שברתי שלוש חוליות בצוואר וריסקתי את הפנים. איבדתי את ההכרה והוגדרתי פצועה אנושה. אחרי כשנה בבית החולים ובשיקום נפגעי ראש, יצאתי עם צלקת של תשעה ס"מ לאורך כל המצח".
מה היה יחסך לצלקת אז והיום?
"בהתחלה שנאתי אותה. כעסתי עליה. הרגשתי שהיא השחיתה לי את הפנים, חששתי שבגללה לא אמצא זוגיות. חיפשתי טיפולים שיסתירו אותה ולא מצאתי, ובדיעבד, אני שמחה על כך ויודעת שבחיים לא ארצה להעלים אותה. אחרי תהליך עמוק של התפתחות אישית שעברתי, אני מרגישה שהיא הדבר הכי חזק והכי יפה שיש בי. היא מזכירה לי כל פעם מחדש את העוצמה שלי ואת העובדה שעברתי משבר גדול שצמחתי ממנו.
"בזכות הצלקת הורדתי 60 קילו! הבנתי שיש לי כוחות והחלטתי להתמודד עם עודף המשקל בצורה דרסטית. אחרי שירדתי עשרות קילוגרמים, הלכתי לניתוחים להסרת עודפי העור, ויש לי היום עוד צלקות שהן חלק ממני ואני רואה את היופי שבהן. אני האישה שאני רוצה להיות".
הצלקות הפריעו לך למצוא זוגיות, כפי שחששת?
"ממש לא. הכרתי את בן זוגי תוך כדי תהליך ההרזיה, הוא ליווה אותי במהלך הניתוחים להסרת עודפי העור, וכששאלתי אותו אם הצלקות מפריעות לו, הוא ענה: 'אני לא רואה אותן. אני רואה אותך'".
למה חשפת בפרויקט רק את הצלקת במצח?
"כי זו 'צלקת השורש' – היו בינינו יחסי שנאה והיא הפכה לאהובה. היא זו שאפשרה לי להבין שאם עברתי כאלה דברים, אני יכולה לעבור כל דבר".
בגלל דלקת בלבלב
רוני צמח (38) מקיבוץ המעפיל, גרושה ואם לשניים, גננת
"בגיל שמונה התחילו אצלי כאבי בטן חזקים", מספרת רוני. "בחדר מיון לא אבחנו שום דבר משמעותי ושוחררתי. כמה ימים אחר כך חזרתי שוב לבית החולים עם אותן תופעות, ואז אבחנו אצלי דלקת בלבלב. בדיעבד התברר שמדובר במשהו מולד. בארץ לא היה ידוע על מקרים כאלה אצל ילדים, ובעולם הכירו שלושה מקרים. בגיל שמונה וחצי עברתי ניתוח תקדימי.
"אמא התעקשה שגם גילי, אחותי התאומה, תיבדק, ואכן התברר שגם לה יש דלקת בלבלב. היא עברה ניתוח כחודשיים אחריי. כשנה וחצי אחרי הניתוח הראשון עברתי ניתוח לתיקון הניתוח הראשון, כי התופעות חזרו. נשארתי עם צלקת באורך 20 ס"מ בצד השמאלי של הבטן".
מה היה יחסך לצלקת?
"לעומת התקפי חרדה שפקדו אותי שנים אחרי הניתוח, אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הצלקת. בלילה שלפני הניתוח הראשון נפרדתי מהבטן החלקה שהייתה לי, אבל לא נשארתי עם טראומה. תקופה ארוכה נאסר עלינו לחשוף אותה לשמש, אבל ברגע שהותר לנו הלכתי עם ביקיני ואני עושה את זה גם היום. מעולם לא ניסיתי להסתיר אותה, להפך. אני אפילו אוהבת אותה".
האחות התאומה: גילי בן פורת (38) מקיבוץ עין־החורש, נשואה ואם לשניים, מנהלת פרויקטים של קיבוץ רמות־מנשה
"אני מציינת 30 שנה לניתוח", אומרת גילי, שעברה ניתוח לתיקון דלקת מולדת בלבלב חודשיים אחרי רוני. "היה לי יתרון על פני רוני, כי היא עשתה לי הכנה. במקרה שלה, גם הרופאים לא ידעו לקראת מה הם הולכים, כי היא הייתה הילדה הראשונה בארץ שהדלקת התגלתה אצלה, יש עלינו אפילו מאמר מקצועי בספרות הרפואית. כתאומות, תמיד הרגשנו אחת את השנייה. כשרוני נותחה, אני הייתי בבית הספר עם כאבי בטן".
גם הצלקות שלכן זהות?
"לא. כל גוף מתאחה אחרת וגם התפירה שעשו לי הייתה שונה".
מה יחסך לצלקת?
"אף פעם לא ניסיתי להסתיר אותה. גם כשאנשים בהו, לא נתתי לזה להפריע לי. תמיד אהבתי אותה ולא התביישתי. היום כולם עושים קעקועים ולי יש את הצלקת. היא הסימן שלי. אני הולכת בביקיני בלי בעיה, והצלקת היא לגמרי חלק ממני. מדובר במשהו קשה משותף ששתינו עברנו יחד והתחזקנו ממנו – עוד אקסטרה מבחינתי, כתאומה זהה, ואני הכי גאה בזה בעולם".
בגלל עודף משקל
אנה לב ארי (33) מקיבוץ שניר, נשואה, מטפלת גוף־נפש
"הצלקות שלי הן סימני מתיחה שנוצרו כתוצאה מעודף משקל", אומרת אנה לב ארי, ילידת מוסקבה שעלתה ארצה בגיל שש. "התחלתי להשמין בסביבות כיתה ד'־ה'. אמא נבהלה ולקחה אותי לרופאה שהרגיעה שעם המחזור זה יתאזן, אבל זה לא קרה. המשכתי להיות מלאה כילדה, כנערה וכאישה. סימני המתיחה, ארוכים ובולטים, מלווים אותי מאז על הבטן, הידיים, החזה ואיפה לא".
מה יחסך אליהם?
"במשך הרבה שנים התעלמתי מהם. כשלמדתי מגדר ומיניות לתואר ראשון במכללת תל חי, חקרתי נשיות ומיניות. אז התוודעתי שוב לסימני המתיחה והתחלתי להשלים עם קיומם".
במשך השנים ניסית להסתיר אותם?
"רוב חיי לבשתי בגדים ארוכים כדי להסתיר אותם. לפני עשר שנים, כשעברתי מהמרכז לצפון, עוד הלכתי לנחלים בלבוש מלא. התפנית הייתה לפני כשלוש שנים, כשנסעתי עם חברה לרודוס".
ומה קרה שם?
"נכנסנו לחנות וקניתי לי ביקיני. הייתי בטוחה שלא אלבש אותו לעולם, אבל בסוף העזתי ולבשתי אותו בחוף. הייתי בטוחה שכל העולם בוחן אותי, אבל גיליתי שלאף אחד לא אכפת ושזה רק בראש שלי. מאז הוצאתי את עצמי לאור. זו הייתה בעצם נקודת שיא בתהליך שעברתי, שבו הבנתי שאין לי צורך להסתיר את עצמי מהעולם".
הרגשת שהסימנים מפריעים לך ביצירת זוגיות?
"באוקטובר לפני שנתיים, שנה אחרי שלמדתי לקבל את עצמי, פגשתי את מי שהפך שנה אחר כך לבעלי. זה ממש לא הפריע לו. הוא אוהב כל פיסה בי ובגופי. זה קרה לי כי למדתי לאהוב את עצמי. היום אני אוהבת הכל בי, כולל סימני המתיחה, כי הם חלק ממני ומספרים את הסיפור שלי".
בגלל קריסת הריאות בעקבות עישון
הילה לופו (35) מתל־אביב, נשואה, צלמת היריון ומשפחה
"לפני שש שנים ביקרתי אצל הוריי בשדרות, ובאמצע הלילה התעוררתי עם לחצים וכאבים חזקים בבית החזה. לא הצלחתי לנשום והזמינו לי אמבולנס. במיון עשו לי צילום חזה והתברר שיש לי חור בריאה השמאלית. החדירו לי צינורית לבית החזה, לניקוז האוויר, הליך שמלווה בכאבי תופת, ואחרי שבוע יצאתי מבית החולים והמשכתי לעשן. לא קישרתי בין האירוע הזה ובין העובדה שאני חולת אסתמה ומעשנת מגיל 14".
ואז?
"אחרי שנה הרגשתי שוב דקירה חזקה בבית החזה ולא הצלחתי לנשום. חשבתי שמדובר בהתקף אסתמה, אבל במיון שוב התברר שמדובר בקריסת ריאה, כתוצאה מחור חדש. עברתי ניתוח ובעקבותיו שיקום קשה. המשכתי בחיי והנחתי שהכל בסדר".
ולא כך היה...
"אחרי עשרה חודשים, בדרך לפגישת עבודה, הרגשתי שוב דקירה בחזה. הפעם התברר שיש לי חור בריאה הימנית. שוב ניתוח, שוב כאבי תופת. הפעם הבנתי שאני הבאתי את הריאות שלי למצב הזה. כבר שנתיים שאני לא מעשנת ואני מטיפה לכל מי שאפשר שיפסיק לעשן. הצלחתי לשכנע אפילו את בעלי".
מה יחסך לצלקות שלך?
"חלקן יצאו לא יפות. הרי לא עברתי ניתוח אסתטי, אלא ניתוחי חירום. בהתחלה היה לי קשה לקבל את גופי עם הצלקות. היום יש לי יחס מיוחד אליהן. יש אחת מכוערת, עם אופי משלה, שדווקא אותה אני אוהבת במיוחד. הצלקות הן עדות לכך שיכולתי לאבד את החיים, אבל בחרתי לגדול ולצמוח מהמצב, ואני אומרת תודה על כך".
למה החלטת להצטרף לפרויקט הצלקות?
"התחברתי לעיסוק בדימוי גוף נשי וזו גם דרכי לקבל את עצמי, ובמיוחד להגיד לאנשים שהחיים שלנו שווים ושיפסיקו לעשן".
בצילום שלך רואים גם קעקוע בולט.
"לפני שבע־שמונה שנים קעקעתי את המשפט מהשיר של אדית פיאף: "אני לא מתחרטת על כלום". הצלקות באו אחר כך, אבל הקעקוע גם הוא חלק ממי שאני".
בגלל קוצב לב
אורית אבירן (31) מחיפה, נשואה ואם לשניים, עוזרת מנכ"ל עיריית קריית־ים
"יש לי שתי צלקות, ובעוד כמה שנים תהיה צלקת נוספת", מספרת אורית. "נולדתי עם מום בלב שלא טופל. בגיל 19 הרגשתי לא טוב, הלכתי לרופאה והתברר שהדופק שלי הוא 24, דופק של אדם חצי מת".
היא הובהלה לבית החולים וביחידה לטיפול נמרץ לב עברה מוות לבבי. שלוש פעמים עשו לה החייאה, שלוש דקות במצטבר הייתה בלי דופק, וכשהתעוררה, ראתה את הצוות גוהר עליה בדאגה, ורופא שואל: "אבל למה אין לה קוצב?", ואז השתילו לה כזה. מאז יש לה צלקת, צלקת נוספת נוצרה כשהחליפו את סוללת הקוצב כעבור עשור, ובעתיד כנראה תזדקק לסוללה חדשה שתחייב ניתוח נוסף.
מה יחסך לצלקות שלך?
"אין לי שום בעיה איתן, להפך. הן חשובות לי, כי הן מזכירות בזכות מה אני בחיים. אלו צלקות הקרב שלי על החיים".
ניסית להסתיר אותן באיזשהו שלב?
"בהתחלה, קצת. אבל הכרתי את בעלי בגיל 20, כמה חודשים אחרי השתלת הקוצב, כשעדיין היו לי שאריות תפרים ולא יכולתי להסתיר. גם לא הייתה לי סיבה לעשות את זה. טיילתי איתן בעולם, התנדבתי במדינות עולם שלישי, ילדתי שני ילדים והינקתי – בעצם, אני עדיין מיניקה את הקטן, ואני עובדת במשרה מלאה".
חשבת לעשות שיפוץ קוסמטי?
"בגלל העור הג'ינג'י שלי הצלקות ממש מכוערות, אבל לא ניסיתי לשפץ אותן. בשביל מה? כל עשר שנים חותכים אותי שוב. ובינינו, זו רק צלקת".
למה החלטת להיחשף בפרויקט של מוריאל?
"זה היה חלק מתהליך שאני עוברת עם עצמי. היה לי חשוב להביא נקודת מבט חיובית על הצלקות שלנו. של כולנו. לא כל מי שמכיר אותי מכיר את הסיפור שלי, גם כי זה היה מזמן, וגם כי אנשים לא מקשרים בעיות לבביות עם אנשים צעירים ופעילים. החשיפה הזאת חיזקה אותי, קיבלתי תגובות טובות והרגשתי מוקפת בתמיכה ובאהבה".
